מתברר שבשאלת ניסוחה של התורה לא כל העולם הרבני הסכים עם הרמב"ם. חכמי הדורות שלפניו מדברים על עריכה מאוחרת ואפילו על פרקים שלמים שהוצאו מהקשרם  

חג השבועות נקרא "חג מתן תורה" על פי המסורת שבידי חז"ל, שלפיה ניתנה התורה לעם ישראל בו' בסיוון או בז' בסיוון, כחמישים יום לאחר חג הפסח. אבל מדברי חז"ל לא ברור לחלוטין מה בדיוק ניתן לעם ישראל באותו היום. פרשני ימי הביניים חלוקים בשאלה זו, ומהם יש המתקשים לקבל כי התורה כולה ניתנה לעם ישראל כבר בתחילת השנה הראשונה לנדודיהם במדבר. עם זאת, דומה כי בין כולם שוררת הסכמה כי עם מות משה, ערב הכניסה לארץ, התורה כולה כבר הייתה בידי עם ישראל; על כן נוכל לנקוט בדברינו כאן במטבע "תורה מסיני" במובן רחב: התורה שניתנה במהלך שהותו של עם ישראל במדבר סיני, לאו דווקא בהר סיני.

על אותה תורה שניתנה במהלך שנות המדבר אומר הרמב"ם בהקדמתו לפרק "חלק" במסכת סנהדרין:

והיסוד השמיני הוא תורה מן השמים. והוא שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה… האומר שכל התורה כולה מפי הקב"ה חוץ מפסוק אחד שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו וזה הוא כי דבר ה' בזה…

הרמב“ם כתב את הדברים במחצית השנייה של המאה הי“ב, והם מקובלים היום על כל יהודי מאמין בלי הרהור. אבל כבר בספרות חז“ל (בבלי בבא בתרא טו ע“א) קיים דיון באשר לשאלה מי כתב את הפסוקים האחרונים בתורה, שהרי כתוב בהם “וימת משה…“, וקשה לקבל שמשה עצמו כתב את הדברים. על כן קיימת שם דעה שלפיה יהושע כתב פסוקים אלה, דעה שאינה עולה בקנה אחד עם סגנונו הנחרץ של הרמב“ם. בספרות חז“ל קיימת גם דעה אשר לפיה כתב משה חלקים מהתורה מפי עצמו ולא מפי הגבורה (ראו למשל בבלי מגילה לא ע“ב).

מלבד הדעות בתלמוד, היו בצד דעתו של הרמב“ם דעות שונות נוספות – אם במעט אם בהרבה – בקרב חכמי ימי הביניים, ובפרט עד דורו של הרמב“ם; אלא משחרץ את דינו נכנעו חכמי ישראל וקיבלו את דבריו כמעט בלא ערעור.

תורה שנכתבה במדבר סיני ולא ניתנה בשלמותה בהר
צילום: פלאש 90

שומר הטעמים

נביא, למשל, מדברי ר' אברהם בן עזרא (ראב"ע), שחי לפני הרמב"ם (פירוש ארוך לשמות לב, ט):

ומשה סִפר זה המעשה לבנים לפני מותו, והוא שומר הטעמים, לא המלות; כתוב: "לך רד כי שחת עמך" (שמות לב, ז), וסיפר: "קום רד" (דברים ט, יב); ושם אין כתוב "וישתחוו לו… ויאמרו אלה אלהיך ישראל" (שמות לב, ד); וכתוב "ועתה הניחה לי" (שמות לב, י), ותחתיו: "הרף ממני" (דברים ט, יד); וכתוב "וְיחר אפי בהם ואכלם" (שמות לב, י), ותחת זה: "וְאשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים" (דברים ט, יד); וכתוב "ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות לב, י) – "ועצום ממנו" (במדבר יד, יב; וראו דב' ט, יד); והטעמים שוים.

ראב"ע אומר כאן כי משה מביע את דבריו בסגנונו האישי, במילותיו הוא, אלא שהוא מקפיד לשמור על תוכן הדברים ששמע מפי ה'. עיקרון זה של הבחנה בין הטעמים ובין המילות חוזר אצל ראב"ע במקומות נוספים רבים, וביותר הרחיב בפירושו הארוך לשמות כ'. נביא את דבריו בקיצור ההכרחי:

ודע כי המלות כגופות, והטעמים כנשמות; והגוף לנשמה הוא כמו כלי. על כן משפט החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים, ואינם חוששים משנוי המלות, אחר שהם שוות בטעמים. והנה אתן לך דמיונות: …אמר השם: "תכלת וארגמן" (שמות כו,לא), ומשה אמר: "ותכלת וארגמן" (שמות לה, ו)… וכאלה רבים. ושניהם נכונים, כי הכתוב בלא וי"ו אחז דרך קצרה, ולא יזיק; גם הכותב בוי"ו לא יזיק, בעבור שהוסיף לבאר. והנה הוי"ו, שהוא נראה במבטא הפה, אין אדם מבקש לו טעם למה נגרע או למה נוסף ולמה נכתב, כי זה וזה נכון; והנה על הנראה, שיבוטא בו, לא נבקש לו טעם, אם כן למה נבקש טעם בנח הנעלם (היינו באם קריאה. ר"ז) שלא יבוטא בו?…

ראב"ע יוצא כנגד הדורשים את קוצו של יו"ד: חסרות ויתרות, וי"ו עיצורית בראש מילה וכיוצא באלו. אליבא דראב"ע אין מקום לדרוש זוטות כגון אלה, כי דרך העולם לשנות את המילים, ובלבד שהתוכן יישאר בלא שינוי, ובדרך זו נקט גם משה ששמע את הדברים מפי הגבורה: הוא שמר על תוכן הדברים, אך לא הקפיד לצטט במדויק את דברי ה'. יש לשער שהרמב"ם לא היה כותב הסכמה נלהבת לדרכו של ראב"ע בפרשנותו למקרא.

ידועים גם דברי ראב"ע בתחילת פירושו לספר דברים:

ואם תבין סוד השנים עשר, גם "ויכתוב משה" (דברים לא, כב), "והכנעני אז בארץ" (בראשית יב, ו), "בהר ה' יראה" (בראשית כב, יד) ו"הנה ערשו ערש ברזל" (דברים ג, יא) – תכיר האמת.

ראב"ע טוען כאן שלא רק הפסוקים החותמים את התורה נכתבו לאחר מות משה, אלא "תכיר האמת" שגם פסוקים נוספים דינם זהה, והוא מביא ארבע דוגמאות. המכנה המשותף לדוגמאות אלה הוא סגנון הדברים, המעיד – אליבא דראב"ע – על איחור כתיבתם, דהיינו לאחר מות משה.

קיומו של סדרן

דברים דומים מצאנו במדרש המאוחר 'שכל טוב' לר' מנחם בן שלמה (איטליה, המאה הי"ב), המוקדם לראב"ע במקצת, בשמות ט, יד:

אפס כי הלשון מתחלף: 'בעבור תדע' – 'למען תדע כי אין כה' א־להינו' (שמות ח, ו)… וכהנה רבות במקרא, וכן בלשון כל הנביאים מחלפין הלשון, והרצון אחד, שהרי… אין שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד, ואפילו נביא אחד משנה הלשון…

דוק: הדוגמה שמביא ר' מנחם היא פסוק מהתורה, ולכאורה משמע שמשה שינה את המילים ששמע מפי הגבורה, תוך שהוא מקפיד על תוכן הדברים. אלא שלאורך "פירושו–מדרשו" חוזר ר' מנחם ונוקט שוב ושוב במונח הַסַּדְרָן. מונח זה מבטא את מה שאנחנו מכנים היום "העורך". התורה ניתנה למשה בסיני, אך צורתה הסופית היא פרי עבודתו של עורך המאוחר למשה. עורך זה לא הסתפק בסידור הפרשיות בזו אחר זו על פי אמות מידה שקבע, אלא הוסיף פה ושם מילות הסבר נחוצות. את דרכו זו מתאר ר' מנחם בפירושו לבראשית מב, לד:

וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם, אֶת אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ – … מיכן שיש רשות לגיבורי כח לדרוש ולהוסיף על דברי הגדת העניין בכל מקום לפי כחן, כי דרך הַסַּדְרָן לקצר הענין ובא במקום אחד ושונה ומוסיף ומחדש…

על דרך זו מפרש ר' מנחם גם במקומות אחרים, כגון: "וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה… וַיִּיקַץ פַּרְעֹה – …'וייקץ פרעה' – זה סיפור הַסַּדְרָן (בראשית מא, ד)"; "וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ" – 'וישם אותה יוסף' – כלומר אותה הגזרה, 'עד היום הזה'. אלו דברי הַסַּדְרָן".

ההשקפה על מציאות סדרן־עורך לתורה בפרט ולתנ"ך בכלל לא הייתה דעת יחיד בתקופה זו. את הפסוק הקשה מהבחינה התחבירית "לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם אֲ־דנָי ה' כִּי לְדָם אֶעֶשְׂךָ וְדָם יִרְדֲּפֶךָ אִם לֹא דָם שָׂנֵאתָ וְדָם יִרְדֲּפֶךָ" (יחזקאל לה, ו), פירש פרשן אנונימי שחי בביזנטיון במאה הי"א: "ב' ספרים מצא הסדרן. אחד היה כתוב 'לכן חי אני כי לדם אעשך ודם ירדפך', ובספר האחר היה כתוב 'לכן חי אני נאם ה' א־ל[ה]ים אם לא דם שנאת ודם ירדפך'". הסדרן מצא לפניו שתי גרסאות, והוא איחד אותן באופן לא מוצלח לפסוק אחד מגומגם.

דומה שנושאת הדגל של הגישה המאחרת כתיבת חלקים מהתורה לתקופה שאחרי מות משה הייתה חסידות אשכנז, במאות הי"ב־י"ג, ובראשה ר' יהודה החסיד (רי"ח), שבצד "ספר חסידים" שלו כתב גם פירוש לתורה. שירת הבאר שבבמדבר פרק כא סתומה במקצת, ולא ברור היכן היא מסתיימת:

אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ: בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה: וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת: וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן.

בקריאה שוטפת עולה הרושם שהשירה מסתיימת במילים בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם. לפי זאת, השירה קצרה מאוד, ומחזיקה 12 מילים בלבד. תמיהה זו העסיקה את רי"ח, וכך הוא מפרש שם:

זהו הלל הגדול שלאחר שניצולו מסיחון ועוג ועברו נחל ארנון אז נעשה זה השיר. ובחומש היה כתי' אלא שדוד המלך הסיר כל מזמורי יתמי (היינו שלא הוזכרו שמות מחבריהם. ר"ז) של משה שבחומש וחיברן בספר תהלים שלו.

"הלל הגדול" הוא מזמור קלו, המחזיק 26 שורות, שכל אחת מהן מסתיימת בביטוי כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. רי"ח סבור שאת הלל הגדול חיבר משה וכתב אותו בתורה כשירת הבאר לאחר מלחמות סיחון ועוג, אלא שדוד המלך עקר את השירה מהתורה והדביק אותה בתוך ספר תהלים שלו. דוגמאות דומות נוספות קיימות בפירוש רי"ח לתורה, כמו דעתו שהמילים "וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּה“ בברכת יעקב למנשה ולאפרים (בראשית מח) נכתבו בידי יהושע או בידי אנשי כנסת הגדולה, והמצע כאן קצר.

אין זה מקרה גרידא שדעות המאחרות כתיבת חלקים מהתורה עד לאחר מות משה, המצביעות על נוכחות סדרן־עורך והטוענות שתוכן התורה מקורו א־לוהי אך מילות התורה אנושיות, הן נחלת חכמי ימי הביניים עד הופעתו של הרמב“ם. הנשר הגדול שם קץ לדעות כאלה בקובעו שהתורה לתיבותיה ולאותיותיה כולה מפי הגבורה, והכופר בכך אין לו חלק בעולם הבא. בכך השיג הרמב“ם אחידות במיסוד עיקר האמונה “תורה מהשמים“, אך דומה כי עם ישראל הפסיד דעות גמישות ומתונות יותר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' סיון תשע"ג, 10.5.2013