תיקון של הסתר פנים / צבי ליפשיץ

השיח החידתי שבין משה לקב"ה בנקרת הצור מוביל לפתרון מפתיע לנפילתם של ישראל. סליחה ורחמים יבואו דווקא על ידי הסתר פנים, הבונה אמונה מתוך בחירה

במאמרו המפעים, 'תוהה ובוהה ומאמין', דן ד"ר אביעזר ויס בסדרת אבוסרדים המפזורים לאורך התורה כולה, ומסיק שזו "חידה סתומה כמו חידות אחרות שמציג הקב"ה בפרשות דרכים קריטיות לבני אדם שאותם הוא מעמיד מול האבסורד".

בפרשת כי תשא מופיעה החידה במלוא חריפותה, וכאן היא גם מנוסחת ככזו. "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת־דְּרָכֶךָ", אומר משה לקב"ה, או במילים אחרות "הסבר לי מה הולך כאן". והתגובה: "וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". גם משה רבנו, בהיותו בן אנוש, לא ידע את פתרון החידה. אבל רמז הוא קיבל: "וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ“. וכשעוברים פניו של הקב“ה על פניו המכוסות של משה, הוא שומע: “ה‘ ה‘ אֵ־ל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת“. ננסה לעקוב אחרי הרמז.

הופעה מאוחרת

הקשר הדברים ברור. השיח בין משה לקב"ה מופיע לאחר האירוע הטראומתי של שבירת הלוחות, בעקבות חטא העגל. חטא העגל הוא חידה עצומה, אירוע בלתי נתפס בשכל האנושי. עוד לא נדמו הדי הציווי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", ובני ישראל עושים להם עגל מסכה. דורות של פרשנים ניסו לתת הסבר לתופעת פסיכוזת ההמונים הזאת.

הקשר בין החידה הזאת לבין שאלת משה "הודיעני נא את דרכך" מופיע מיד בהמשך השאלה – "וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה". מה פשר ההתנהגות האבסורדית הזאת, שואל משה, ומה זה אומר עליך, מי שיצר את העם הזה ובחר בו?

עניין אחר החוזר ואופף את סיפור התגלות ה' אל משה בנקרת הצור הוא שאלת הפונקציה שממלאת השכינה במסע העם אל ארץ ישראל. סביב שאלה זו מתנהל משא ומתן עקשני בין משה לקב"ה. הסיפור כולו מתחיל בדברי משה "רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי". במילים אחרות – מה תפקידך בכוח? התשובה: "פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ" – אני מסתלק מפה, הסתדר לבד. משה מתעקש – "אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה". שהרי – "וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ?".

מיד אחר כך מניח הקב"ה את משה בנקרת הצור, עובר על פניו וקורא את י"ג המידות. משה מבין מתוך מידות הרחמים(!) שהקב"ה אכן מתכוון לעזוב את העם לנפשם, וממהר להתחנן: "וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲ־דֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲ־דֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא".

הקב"ה 'נכנע'. "וַיֹּאמֶר, הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה ה' כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ". אוזן רגישה יכולה לשמוע את האירוניה – כבמחזה קלאסי שבו פונה הגיבור בלחש אל הקהל בעקבות דיאלוג סוער עם עמיתו – "נראה מה יֵצא מזה"…

ומכאן לאסוציאציות. י"ג המידות חוזרות אלינו בפרשת "שלח". בעקבות חטא המרגלים מתנהל בין הקב"ה למשה דו שיח דומה מאוד לזה שבפרשתנו. הקב"ה מבקש להשמיד את העם ואילו משה מבקש רחמים ושולף את ה'אס': "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲ־דֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר. ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עָוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים“.

הזכרת י“ג המידות בהקשר חטא המרגלים לא צריכה להפתיע. תבנית התנהגות העם בחטא העגל ובחטא המרגלים דומה מאוד. גם שם לא ניתן להבין כיצד עם הרואה “נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם“ מסוגל להטיח במשה “וְלָמָה ה‘ מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל־הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב… הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה“.

צילום: פלאש 90

צילום: פלאש 90

סילוק פנים

נפנה לכיוון הפילולוגי – שם אולי מצוי קצה חוט. מילה אחת מלווה אותנו כמעט בכל פסוק: פני ילכו והנחותי לך. אם אין פניך הולכים. לא תוכל לראות את פני. וראית את אחורי ופני לא יראו. וגם הביטוי המקביל כמה פסוקים אחר כך, לגבי שלוש רגלים – "ולא יראו פני ריקם".

אם נחבר את חלקי הפאזל שאספנו עד כה, נקבל מסקנה שלא תאומן. מידת הרחמים – היא הסתר פנים. שהרי "ה' ה' א־ל רחום וחנון" נאמר כשכיסתה כף ה' את משה. ואילו גילוי הפנים הוא תמיד בהקשר של דין – "וְנָתַתִּי פָנַי בָּאִישׁ הַהוּא".

במחשבה שנייה, מדובר דווקא במסקנה מתבקשת. מהי מידת הרחמים? לפנים משורת הדין. ומהי שורת הדין? מה שמחייב השיקול הרציונלי הקר. ההיגיון אומר שמי שאמר והיה העולם גם מנהיג אותו. ומי שכוחו וגבורתו מלא עולם – לית אתר פנוי מיניה. ואם הכול בידי שמים, אז אפילו יראת שמים בידיו, כמו שאמר רבי מרדכי יוסף מאיז'ביצא, תלמידו הגדול של הרבי מקוצק, בספרו "מי השילוח". ואנחנו, בני אנוש, בובות על חוט. דמויות בסרט מצויר.

מידת הרחמים היא הבחירה החופשית. ההפך הגמור משורת הדין. האבסורד המוחלט. "הצמצום" שצמצם בורא עולם את עצמו בעולמו. מי שהכול בידיו הפקיע את יראתו מידיו. הטעים את בני האדם מעץ הדעת והפך אותם להיות כא־לוהים יודעי טוב ורע. הניח להם את הבחירה וויתר על שליטה.

הרע הוא היגררות אחרי יצר לב האדם הרע מנעוריו. הוא הימנעות מבחירה. הבחירה היא הרחמים, כי הבחירה מאפשרת את הטוב. הרע הוא דרך הטבע, לכן השפעתו מוגבלת לשילשים וריבעים, כמו שאומר הרמב"ם ב"מורה נבוכים", ואילו הטוב הוא החלטת האדם לבחור בניגוד ליצר, בניגוד לטבע, בניגוד לשורת הדין. החלטה ההופכת סדרי עולם אחת ולתמיד – ועל כן "נוצר חסד לאלפים".

השכינה נגלית כאשר הצדיק נשכר והמזיד נענש. מי לא ייטיב אם השכר מגיע על אתר? ומי יפשע אם כהרף עין הנקמה? אשר על כן חופש הבחירה מחייב הסתר פנים.

חטא העגל הוא הכישלון המהדהד של "כפה עליהם הר כגיגית". רושם הקולות והברקים במעמד הר סיני נמחה אחרי פחות מארבעים יום, בדיוק כשם שהאמונה בה' ובמשה בעקבות יציאת מצרים לא החזיקה יותר משלושה ימים, עד ש"וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל־מֹשֶׁה". להאמין פירושו לבחור. אשר על כן, כל האותות והמופתים, היד החזקה והזרוע הנטויה, לא הביאו את העם לאמונה.

מה שלא הצליחו הנפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ, הצליח הסתר הפנים של מגילת אסתר. "הדור קיבלוה בימי אחשורוש". קיבלו כי בחרו לקבל. והבחירה הזאת החזיקה מעמד לאורך כל שנות גזרות הגלות. הסתר הפנים המוחלט הוא האמונה הטוטאלית. מידת הרחמים בכל תוקפה ועוצמתה.

זאת התשובה שקיבל משה ל"הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ", ואותה הוא הבין יפה בנקרת הצור. אבל משה יודע שהעם קשה עורף, אינו מסוגל לבחור, ועל כן ממהר לבקש: "יֵלֶךְ נָא אֲ־דֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ". הקב"ה נענה לבקשה עד שהכול מתפרק שוב בחטא המרגלים. אז מבין משה שאין דרך אחרת, ומזכיר לקב"ה את הדיון הקודם שהתנהל ביניהם: "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲ־דֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר" (ומעניין השימוש החוזר במילה "אֲ־דֹנָי", המופיע בפי משה פעמים ספורות בכל התורה ותמיד רק בהקשר הזה).

משם ואילך, בהסכמה הדדית בין הקב"ה למשה, מתנהל העם בהסתר פנים. שלושים ושמונה שנה במדבר, ללא אש וללא ענן, בלי ניסים ובלי נפלאות. וזה עובד! בפעם הבאה שבה העם חוטא הוא בעצמו מכיר בחטאו "וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ" (במדבר כא, ז).

בחירה כעיקר

חז"ל בחוכמתם האינסופית הצליחו לומר בארבע מילים את מה שאני שברתי עליו קולמוסין. על הפסוק "וראית את אחרי" אומר המדרש המפורסם "הראהו קשר של תפילין". מצוות התפילין מגלמת את הבחירה במהותה. אפילו צורת קיום המצווה היא בחירת האדם, שהרי אין בתורה שבכתב מילה המסבירה אותה. קשר התפילין הוא הפרט הפחות חשוב לכאורה. אפילו מנהגים שונים יש בו. ובכל זאת אין הקפדה כהקפדת המאמין על דיוק קשר התפילין ומיקומו.

לאחר גיבוש הדברים האלה לכלל מאמר, נתקלתי בגיליון זה במאמרו של חיים מאיר נריה 'להבין כל בדל משמועת רבו' (י"ג בכסלו תשע"ב), ושמחתי בו שמחה גדולה. במאמר מספר נכד הרב משה צבי נריה זצ"ל על סבו ומסעו בעקבות תורת רבו, הראי"ה קוק, ומצטט את הדברים הבאים מתוך פתק שכתב הרב נריה על דברי הרב קוק:

בתיקוני זוהר, תיקון ס"ט: "מאן דנטל מלכות בלא ט' ספירות מקצץ בנטיעות. ומאן דנטיל ט' ספירות בלא מלכות – כופר בעיקר".

לביאור דברי הזוהר מפנה הרב נריה ל"ספר הזכרונות" של האדמו"ר ר' צדוק, שמסביר את הדברים כך:

פירוש מלכות הוא שכינתו יתברך בתחתונים הנבראים שמכירים שיש בורא, שזהו הנהגת מלכות כנזכר לעיל: ומי שסובר שאין זה אחד עם הייחוד האמיתי, הוא קוצץ בנטיעות, שהבריאה הם נטיעות הפרדס, ודבוק בייחוד האמיתי. ומי שלוקח הייחוד האמיתי כפשוטו וכופר לגמרי בעניין הבחירה וכלל עניין התורה כולה, הרי כופר בעיקר, שהתחלת התורה אנכי ה' וגו' הבא ליתן התורה, שזהו מכלל עיקר מציאות האלקות שהוא הנותן התורה.

והרי זה הפלא ופלא! כפירה במהות הבחירה החופשית היא כפירה בעיקר. חמורה מכפירה בכוח האין סוף שהיא רק "קיצוץ בנטיעות"! אנקדוטה מעניינת: משה חיים נריה מעיר על דברי רבי צדוק שהם נאמרו ככל הנראה בעקבות מסורת איזביצ'אית (עיין סוד ישרים, סוכות, עמ' 98). הנה יש לנו מחלוקת איזביצ'אית הנוקבת ויורדת עד שורשי האמונה, בין ר' צדוק לבין רבי מרדכי יוסף מאיז'ביצא, בעל "מי השילוח", שאת אמרתו ציטטתי לעיל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט באדר תשע"ג, 1.3.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 במרץ 2013, ב-גיליון כי תשא תשע"ג - 812 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 28 תגובות.

  1. מעניין מאוד איך כותב המאמר שבדיונים כאן באתר כתב על הקבלה והחסידות שהן מבוססות על עבודה זרה וכדבריו "ממבו ג'מבו מיסטי" פתאום כ"חוסיד" נלהב מביא כאן את ר' צדוק הכהן מלובלין והתיקוני זוהר כ"תנא דמסייע"

    אכן משונה מאוד וצע"ג על כך!

    נ.ב

    בקשר למשפט "אפילו צורת קיום המצווה היא בחירת האדם שהרי אין בתורה שבכתב מילה המסבירה אותה" -לא ידעתי שכותב המאמר הצטרף לעדה הקראית

    גם על כך צע"ג מאוד

  2. איך אפשר להירשם לקבלת תגובות כאן בלי לכתוב תגובה? 🙂

  3. דווקא צבי כדאי לך לכתוב תגובה ולהסביר מדוע בדיון על מאמרו של הרב דב ברקוביץ זעמת עליו שהוא משתמש ב"ממבו ג'מבו מיסטי" וש"רוב הקבלה היא ממבו ג'מבו"

    וכאן כאשר שימוש בקבלה ובחסידות משרת אותך פתאום מדובר במקורות קאנוניים וקבילים שאפשר להשתמש בהם למאמר תורני

    להתנהגות כזו יש שם-אופורטוניזם

    וזה לא שם כל כך מחמיא

    סתם שתדע…..

  4. בבקשה:כתבת את זה בדיון על מאמרו של הרב דב ברקוביץ "יושבות על המחיצה" ב3 בפברואר שעה 17:43

    ובעוד לא מעט תגובות ברוח זו במהלך הדיון שם ובעוד דיונים

    אביא עוד דוגמאות לרענין את זיכרונך

  5. עוד דוגמאות"מאותו דיון תגובותיך מאותו תאריך שעה 19:9
    ו22:48

    שם אמרת "קבלה זה ממבו ג'מבו"

    • בלי הוצאה מהקשר בבקשה. מה היה המשפט במלואו וכתגובה למה הוא נאמר?

      • ההקשר היה שטענת שמאמרו של הרב ברקוביץ לא מבוסס מבחינה תורנית ואני כתבתי לך במהלך כל הדיון שגם אם אתה אישית לא מקבל את תורת הקבלה כסמכות רוב עם ישראל כן ולכן המקורות הקבליים קבילים למאמר תורני שמכבד את עצמו וכתבת לי את התגובות דלעייל

        זהו ההקשר ואם חשבת להתחמק בטענת "הדברים הוצאו מהקשרם" של כל פוליטיקאי מתחיל ושל עו"ד מתחיל

        אז חבל זו התחמקות נדושה ומעלה חיוך מגחך

    • אני אעזור לך. כתבתי שם ש"חלק גדול מהקבלה זה ממבו ג'מבו". השימוש במילה "גדול" היה מוטעה ואני מצטער עליו. עדיין, "חלק" זה לא "רוב". אפילו "חלק גדול" זה לא רוב.

      • אוקיי אז לא דייקתי וכתבתי "רוב" במקום "חלק גדול"

        עמך הסליחה אבל עדיין תמיהתי במקומה עומדת איך לאור שאר תגובותיך שכתבת בזלזול כה בוטה בתורת הקבלה פתאום כאן אתה מוצא עניין להביא ממנה מובאות?!?!?!

        עם חלק גדול הוא כלשונך "ממבו ג'מבו" מה מפריד בין האמת לזיוף?

        ולמה לך מותר לעשות מה שלרב ברקוביץ אסור?

  6. ובל נשכח את תגובתך בדיון על המאמר "מעבר למחיצה הפנימית" של ד"ר ורד נועם מיום 13 בפברואר שעה 14:49

    שם כתבת על הרמב"ם שהוא "לא הצליח למנוע את הזבל הקבלי"

    עיין שם לריענון זיכרון הבאתי לך הפניות ואתה מוזמן לעיין בהם

    שמא חזרת בך מה"דרדעיות"?

    • אני חוזר על הבקשה. היכן כתבתי ש"רוב הקבלה זה ממבו ג'מבו"?

    • אוקיי דומני שקצת הגזמת שקראת לדבריי "שקר"

      בעוד לא דייקתי אבל הבעתי טוב את מה שאמרת שאתה בז לחלק גדול מתורת הקבלה ובכל זאת אתה מביא ממנה מובאות ועל כך תמהתי

      מדובר באי דיוק קל ותמיהתי עליך אותה תמיהה

      מה גם שמתגובות אחרות שלך השתמע שאתה בכלל לא מקבל את תורת הקבלה [ואתה מצר על כך שהרמב"ם לא הצליח למגר אותה] ובחלקם משתמע שאתה מקבל חלק מהקבלה כמקור קדום

      בקיצור זגזוג משונה

  7. כתבת זאת בתגובות שהזכרתי מהדיון על מאמרו של הרב ברקוביץ כנס ותראה

    עיין גם בתגובותיך מאותו דיון מיום 5 בפברואר שעות 14:27 ומשעה 15:11

    שם כתבת לי שזה שעם ישראל קיבל את הקבלה לא אומר לך כלום כי זה כמו שמיליארדים קיבלו את הנצרות והאיסלאם וכתבת זאת באופן מזלזל על הקבלה

    הבאתי לך מראי מקומות מדוייקים להיכן שאמרת את הדברים

    אתה לא מעז להיכנס?

    משהו מפחיד אותך?

  8. העורך עשה בי מעשה "ויאמר לקוצרים ה' עמכם", אולי בצדק. עדיין, יש במאמר המלא כמה תוספות חשובות, והרי הוא לפניכם:

    חנון הביטה ממרומים/ תשפוכת דם הצדיקים ותמצית דמים/ תראה בפרגודך והעבר כתמים/ אל מלך יושב על כיסא רחמים.

    בבית זה מתוך הקינה על עשרת הרוגי מלכות נפתח מאמרו המפעים של ד"ר אביעזר ויס "תוהה ובוהה ומאמין" (מוסף "שבת" גיליון פרשת בראשית תשע"ב). במילים אלו, ע"פ ד"ר ויס, מסתיימת הקינה "וחותמת את חוויית האבסורד שחווה המתפלל במהלך הקינה כולה. מה למיתות המשונות שנגזרות על צדיקי עולם ולרחמי הא-ל?!"

    במאמרו דן ויס באבסורד שבקינה זו ובסדרת אבוסרדים המפזורים לאורך התורה כולה, ומסיק שזו "חידה סתומה כמו חידות אחרות שמציג הקב"ה בפרשות דרכים קריטיות לבני אדם שאותם הוא מעמיד מול האבסורד".

    בפרשת "כי תשא" מופיעה החידה במלוא חריפותה, וכאן היא גם מנוסחת כחידה. "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ", אומר משה לקב"ה, או במילים אחרות "הסבר לי מה הולך כאן". והתגובה: "וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי: כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי". גם משה רבנו, בהיותו בן אנוש, לא ידע את פתרון החידה. אבל רמז הוא קיבל "וַהֲסִרֹתִי אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ". וכשעוברים פניו של הקב"ה על פניו המכוסות של משה, הוא שומע: "ה' ה', אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן–אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת".

    ננסה לעקוב אחרי הרמז. מה שהבין משה באספקלריה המאירה, נתאמץ לגלות דרך אלפי שכבות של עמימות. נחקור בשלושה כיוונים – הקונטקסטואלי, האסוציאטיבי והפילולוגי.

    הקשר הדברים ברור. הם מופיעים אחרי האירוע הטראומטי של שבירת הלוחות, בעקבות חטא העגל. חטא העגל הוא חידה עצומה, אירוע בלתי נתפס בשכל האנושי. עוד לא נדמו הדי הציווי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", שניתן באירוע ההתגלות הספקטקולרי ביותר בתולדות האנושות, ובני ישראל, כולם כאחד ללא אופוזיציה, עושים להם עגל מסכה. דורות של פרשנים ניסו לתת הסבר לתופעת פסיכוזת ההמונים הזאת וכשלו.

    הקשר בין החידה הזאת לבין שאלת משה "הודיעני נא את דרכך" מופיע מיד בהמשך השאלה – "וּרְאֵה, כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה". מה פשר ההתנהגות האבסורדית הזאת, שואל משה, ומה זה אומר עליך, מי שיצר את העם הזה ובחר בו?

    עניין אחר החוזר וסובב את סיפור התגלות ה' אל משה בנקרת הצור הוא שאלת הפונקציה שממלאת השכינה במסע העם אל ארץ ישראל. סביב שאלה זו מתנהל משא ומתן עקשני בין משה לקב"ה. הסיפור כולו מתחיל בדברי משה "רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי, אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי". במילים אחרות – מה תפקידך בכוח? התשובה: "פָּנַי יֵלֵכוּ, וַהֲנִחֹתִי לָךְ" – אני מסתלק מפה, הסתדר לבד. משה מתעקש – "אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה". שהרי – "וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא, כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ?".

    מיד אחר כך מניח הקב"ה את משה בנקרת הצור, עובר על פניו וקורא את י"ג המידות. משה מבין מתוך מידות הרחמים(!) שהקב"ה אכן מתכוון לעזוב אותו עם העם לנפשם, וממהר להתחנן "וַיְמַהֵר מֹשֶׁה; וַיִּקֹּד אַרְצָה, וַיִּשְׁתָּחוּ. וַיֹּאמֶר אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדֹנָי, יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי, בְּקִרְבֵּנוּ: כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא".

    הקב"ה ‘נכנע’ – "וַיֹּאמֶר, הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית, נֶגֶד כָּל-עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת, אֲשֶׁר לֹא-נִבְרְאוּ בְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הַגּוֹיִם; וְרָאָה כָל-הָעָם אֲשֶׁר-אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת-מַעֲשֵׂה ה', כִּי-נוֹרָא הוּא, אֲשֶׁר אֲנִי, עֹשֶׂה עִמָּךְ". אוזן רגישה יכולה לשמוע את האירוניה – כבמחזה קלאסי בו פונה הגיבור בלחש אל הקהל בעקבות דיאלוג סוער עם עמיתו – "נראה מה ייצא מזה"…

    ומכאן לאסוציאציות. י"ג המידות חוזרות אלינו בפרשת "שלח". בעקבות חטא המרגלים מתנהל בין הקב"ה למשה דו-שיח דומה מאוד לזה שבפרשתינו. "עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד-אָנָה לֹא-יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ" שואל הקב"ה שם שאלה רטורית, בהתייחסות ישירה לפסוק כאן שזה עתה הזכרנו.

    ובדומה לפרשתינו – "אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי-גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ". תגובת משה גם היא דומה – "וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-שָׁמְעוּ אֶת-שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר. מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת-הָעָם הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר".

    ואז שולף משה את האס: "וְעַתָּה יִגְדַּל-נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר. ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים".

    הזכרת י"ג המידות בהקשר חטא המרגלים לא צריכה להפתיע. תבנית התנהגות העם בחטא העגל ובחטא המרגלים דומה מאוד. גם שם לא ניתן להבין כיצד עם הרואה "נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא-נִבְרְאוּ בְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הַגּוֹיִם", ואשר "עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה", מסוגל להטיח במשה "וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה".

    לעומת זאת מפתיע אזכור י"ג המידות על ידי יונה הנביא – "הֲלוֹא-זֶה דְבָרִי עַד-הֱיוֹתִי עַל-אַדְמָתִי עַל-כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וְנִחָם עַל-הָרָעָה". ואולי לא כל כך מפתיע, אלא דווקא שופך אור הן על פרשתינו והן על סיפור יונה, שהרי התנהגות אנשי נינוה היא ההפך הגמור מהתנהגות עם ישראל בחטאי העגל והמרגלים. ללא ניסים וללא נפלאות. הנביא מספיק ללכת בעיר רק מהלך יום אחד (מתוך שלושה הנדרשים לחצותה), ודי בכך – "וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּא לֹהִים וַיִּקְרְאוּ-צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד-קְטַנָּם… וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן-הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם". תגובת הקב"ה לחזרתם בתשובה של אנשי נינוה מועתקת מילה במילה מפרשתינו – "וַיַּרְא הָאֱ-לֹהִים אֶת-מַעֲשֵׂיהֶם כִּי-שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱ לֹהִים עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר-דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת-לָהֶם וְלֹא עָשָׂה".

    נותר הכיוון הפילולוגי – שם אולי מצוי קצה החוט. מילה אחת מלווה אותנו בכל פסוק כמעט. פני ילכו והנחותי לך. אם אין פניך הולכים. לא תוכל לראות את פני. וראית את אחורי ופני לא יראו. וגם הביטוי המקביל כמה פסוקים אחר כך, לגבי שלוש רגלים – "ולא יראו פני ריקם".

    אם נחבר את חלקי הפאזל שאספנו עד כה, נקבל מסקנה שלא תאומן. מידת הרחמים – זו הסתר פנים!
    שהרי "ה' ה' א-ל רחום וחנון" נאמר בשכות כף ה' על משה. ואילו גילוי הפנים הוא תמיד בהקשר של דין – "וְנָתַתִּי פָנַי בָּאִישׁ הַהוּא".

    לא תאומן? דווקא מתבקשת! מהי מידת הרחמים? לפנים משורת הדין. ומהי שורת הדין? מה שמחייב השיקול הרציונלי הקר. ההגיון אומר שמי שאמר והיה העולם גם מנהיג אותו. ומי שכוחו וגבורתו מלא עולם – לית אתר פנוי מיניה. ואם הכל בידי שמים, אז אפילו יראת שמים, כמו שאמר רבי מרדכי יוסף מאיז'ביצא, תלמידו הגדול של הרבי מקוצק, בספרו "מי השילוח". ואנחנו, בני אנוש, בובות על חוט. דמויות בסרט מצוייר.

    מידת הרחמים היא הבחירה החופשית. ההפך הגמור משורת הדין. האבסורד המוחלט. "הצמצום" שצמצם בורא עולם את עצמו בעולמו. מי שהכל בידיו הפקיע את יראתו מידיו. הטעים את בני האדם מעץ הדעת והפך אותם להיות כא-לוהים יודעי טוב ורע. הניח להם את הבחירה וויתר על שליטה.

    הרע הוא הגררות אחרי יצר לב האדם הרע מנעוריו. הוא המנעות מבחירה. הבחירה היא הרחמים, כי הבחירה מאפשרת את הטוב. הרע הוא דרך הטבע, לכן השפעתו מוגבלת לשילשים וריבעים, כמו שאומר הרמב"ם ב"מורה נבוכים". ואילו הטוב הוא החלטת האדם לבחור בניגוד ליצר, בניגוד לטבע, בניגוד לשורת הדין. החלטה ההופכת סדרי עולם אחת ולתמיד – ועל כן "נוצר חסד לאלפים".

    השכינה נגלית כאשר הצדיק נשכר והמזיד נענש. מי לא ייטיב אם השכר מגיע על אתר? ומי יפשע אם כהרף עין הנקמה? אשר על כן חופש הבחירה מחייב הסתר פנים.

    אנשי נינוה לא חזרו בתשובה מבחירה. הם עשו את המובן מאליו. נפל פחד הנבואה עליהם. אולי זה מה שחרה כל כך ליונה הנביא, שבעצמו התעקש לממש את זכות הבחירה וסרב לשליחות ה' גם כשהוטל אל הים.

    חטא העגל הוא הכשלון המהדהד של "כפה עליהם הר כגיגית". רושם הקולות והברקים במעמד הר סיני נמחה אחרי פחות מארבעים יום. כמו "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" שבא בעקבות "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם", שהחזיק מעמד לא יותר משלשה ימים. עד "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה". להאמין פירושו לבחור. אשר על כן כל האותות והמופתים, היד החזקה והזרוע הנטויה, לא הביאו את העם לאמונה.

    מה שלא הצליחו הנפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ, הצליח הסתר הפנים של מגילת אסתר. "הדור קיבלוה בימי אחשורוש". קיבלו כי בחרו לקבל. והבחירה הזאת החזיקה מעמד לאורך כל שנות גזרות הגלות. הסתר הפנים המוחלט הוא האמונה הטוטאלית. מידת הרחמים בכל תוקפה ועוצמתה.

    זאת התשובה שקיבל משה ל"הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ", ואותה הוא הבין יפה בנקרת הצור. אבל משה יודע שהעם קשה עורף, אינו מסוגל לבחור, ועל כן ממהר לבקש "יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ". הקב"ה נענה לבקשה, עד שהכל מתפרק שוב בחטא המרגלים. אז מבין משה שאין דרך אחרת, ומזכיר לקב"ה את הדיון הקודם שהתנהל ביניהם "וְעַתָּה יִגְדַּל-נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר" (ומעניין השימוש החוזר במילה "אֲדֹנָי", המופיע בפי משה פעמים ספורות בכל התורה ותמיד רק בהקשר הזה).

    משם ואילך, בהסכמה הדדית בין הקב"ה למשה, מתנהל העם בהסתר פנים. שלושים ושמונה שנה במדבר, ללא אש וללא ענן, בלי ניסים ובלי נפלאות. וזה עובד! בפעם הבאה כשהעם חוטא הוא בעצמו מכיר בחטאו "וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי-דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ" (במדבר כ"א ז').

    חז"ל בחוכמתם האין סופית הצליחו לומר בארבע מילים את מה שאני שברתי עליו ארבעה קולמוסין. על הפסוק "וראית את אחרי" אומר המדרש המפורסם "הראהו קשר של תפילין". התורה והמצוות הן הביטוי המזוקק לבחירה חופשית אמיתית. עשייה החפה מכל שמץ אינטרס אישי. מצוות התפילין מגלמת את הבחירה במהותה. אפילו צורת קיום המצווה היא בחירת האדם, שהרי אין בתורה שבכתב מילה המסבירה אותה. קשר התפילין הוא הפרט הפחות חשוב לכאורה. אפילו מנהגים שונים יש בו. ובכל זאת אין הקפדה כהקפדת המאמין על דיוק קשר התפילין ומיקומו.

    לאחר גיבוש הדברים האלה לכלל מאמר, נתקלתי במוסף "שבת" י'ג בכסלו תשע"ב במאמרו של חיים מאיר נריה "להבין כל בדל משמועת רבו", ושמחתי בו שמחה גדולה. במאמר מספר נכד הרב משה צבי נריה זצ"ל על סבו ומסעו בעקבות תורת רבו, הראי"ה קוק, ומצטט את הדברים הבאים מתוך פתק שכתב הרב נריה על דברי הרב קוק:

    בתיקוני זוהר, תיקון ס"ט: "מאן דנטל מלכות בלא ט' ספירות מקצץ בנטיעות. ומאן דנטיל ט' ספירות בלא מלכות – כופר בעיקר".

    לביאור דברי הזוהר מפנה הרב נריה ל"ספר הזכרונות" של האדמו"ר ר' צדוק, שמסביר את הדברים כך:
    פירוש מלכות הוא שכינתו יתברך בתחתונים הנבראים שמכירים שיש בורא, שזהו הנהגת מלכות כנזכר לעיל: ומי שסובר שאין זה אחד עם הייחוד האמיתי, הוא קוצץ בנטיעות, שהבריאה הם נטיעות הפרדס, ודבוק בייחוד האמיתי. ומי שלוקח הייחוד האמיתי כפשוטו וכופר לגמרי בעניין הבחירה וכלל עניין התורה כולה, הרי כופר בעיקר, שהתחלת התורה אנכי ה' וגו' הבא ליתן התורה, שזהו מכלל עיקר מציאות האלקות שהוא הנותן התורה.

    והרי זה הפלא ופלא! כפירה במהות הבחירה החופשית היא כפירה בעיקר. חמורה מכפירה בכוח האין סוף שהיא רק "קיצוץ בנטיעות"!

    אנקדוטה מעניינת. משה חיים נריה מעיר על דברי רבי צדוק שהם נאמרו ככל הנראה בעקבות מסורת איזביצ'אית (עיין סוד ישרים, סוכות, עמ' 98). הנה יש לנו מחלוקת איזביצ'אית הנוקבת ויורדת עד שורשי האמונה, בין ר' צדוק לבין רבי מרדכי יוסף מאיז'ביצא, בעל "מי השילוח", שאת אמרתו ציטטתי לעיל…

    מאמר זה נכתב לפני שנה, וטרם חתימתו הגיעה שבת פרשת "תרומה" תשע"ב, ואיתה גיליון "שבת" ובו מאמרו של מתן גרינגר "משכן בנדבה ובדיוק", ושוב נפלה מציאה לידי. הכותב מעלה סברה מעניינת, לפיה תפקיד המשכן היה ליצור מרחב להשריית שכינה, לאחר שנבצר ממנה לשכון בקרב העם כולו. כמה נאה מתלכד רעיון זה עם התאוריה שפותחה במאמרי זה! שהרי אני מזהה גילוי שכינה עם מידת הדין דווקא, ואם כך תפקיד המשכן היה "לכלוא" את מידת הדין, שלא תסתובב בחופשיות בקרב העם. ומכאן המשמעות שמקבלת ההתעסקות האובססיבית כמעט בפרטי פרטיו של בניין המשכן, כמו החזרה העיקשת על העובדה שהמשכן נבנה בדיוק מוחלט על פי התוכנית השמימית – "ככל אשר אני מראה אותך", "וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר" וכו'. מידת הדין היא שלילת הבחירה החופשית, אשר על כן מעמידה התורה במרכז סיפור בניין המשכן את העובדה שבניין זה חייב שיעשה על פי הוראות מדוייקות ללא שמץ יצירתיות אנושית.

    אמנם אנחנו רק ב"כי תשא", אבל אנחנו יודעים שבעוד חמישה שבועות ל"שמיני", ושם נקרא את סיפור נדב ואביהוא. הלא הוא הסיפור על היצירתיות האנושית שהעזה לפלוש אל מרחב גילוי השכינה, וכך העירה את מידת הדין במלוא עוזה.

    צבי ליפשיץ

    http://www.zvil.com

    • ש.צ. לוינגר

      שתי הערות:

      א. אם 'הסתר פנים' היא מידת הרחמים, צריכה ביאור ברכת הכהנים 'יאר ה' פניו אליך ויחונך'? בפשטות 'מאור פנים' הוא ביטוי לשמחה.

      ב. לגבי 'קשר תפילין', עולה בדעתי רעיון: התפילין עצמן, בתוכנן ובצורתן, הן אחידות. ה'קשר' הוא ההתאמה של הערכים הקבועים ל'ראש' של כל אחד. כאן כל אחד צריך למצוא את ה'טעם' שלו, את ההרגשה המיוחדת לו ואת הדגשים המיוחדים לו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ,אוסיף על דבריך בהערה ב על עניין הדגשים המיוחדים לכל אחד

        את מה שאמר הרב זצ"ל באורות התורה פרק ט פיסקה א לגבי התאמה אישית בלימוד תורה והתפתחות רוחנית שהמסורת המועברת מתלמידיו שכוונתו ספציפית בדבריו על אלו שפספסו את התפתחותם הרוחנית -לאחד העם וביאליק שביאליק שהיה משורר בעל נפש פיוטית היה יכול להתפתח יפה בישיבה חסידית אך הוא למד בוולוז'ין הליטאית ואילו אחד העם שהיה אינטלקטואל ואיש הגות היה יכול בהתאם להתפתח בישיבה ליטאית אך הוא למד דווקא בישיבה חסידית וכך כל אחד לא למד במקום שיכל להתפתח בו מבחינה רוחנית בהתאם לאישיותו ושניהם עזבו חיי תורה לצערינו

        ב"ה כיום יש גיוון שכל אחד יכול ללמוד ולעלות העלה מעלה בעבודת ה' לפי נטיית נפשו.

      • ש.צ. לוינגר

        על שאלת הבחירה במשנת אדמור"י איז'ביצא, דן הרב יהושע הוטנר בהרצאתו, המובאת בספרו של ר' שלמה זלמן שרגאי, בנתיבות חסידות איז'ביצא-ראדזין, ב, ירושלים תשל"ד, עמ' 88-99.

        הוא מראה שבמשנת אדמור"י איז'ביצא עצמם יש הדגשה הן של רעיון הייחוד והן של בחירת האדם. בסיכום דבריו, הוא מביא את דבריו של פרופ' שמואל הוגו ברגמן, שלא ניתן להציג את שאלת הסיבתיות והבחירה בצורה של 'או או', אלא יש לשאול: עד כמה הסיבתיות פועלת בחיינו ועד כמה הבחירה.

        רבי צדוק, איפוא, אינו חולק אלא מפרש את משנת רבו בעל 'מי השילוח', שאין 'לקצץ בנטיעות' ואין להפריד בין הייחוד לבחירה.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. לוינגר

        בס"ד כ"ג אדר ע"ג (נוסח מתוקן)

        אף בתפילה אנחנו מבקשים: 'ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך'.

        אמנם, כדברי צבי, יש ב'הסתר הפנים', בעמימות המסויימת של רצון ה', העצמה של הבחירה האישית. ברם, יש בכך גם סיכון של ריבוי מחלוקות העלול ח"ו להביא לפירוד הלבבות.

        לפיכך מבקשים אנו בברכת 'שים שלום': 'ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך, כי באור פניך נתת לנו ה' אלקינו תורת חיים ואהבת חסד…'.

        התורה הכרוכה באהבה מבררת לנו, שהדרכים השונות הנראות מנוגדות, הן באמת משלימות זו את זו, וביחד יוצרות מקהלה הרמונית.

        יהיו דברים אלה נר לנשמתו של הרב מנחם פרומן ז"ל, שכל חייו היו חתירה לגילוי אור פני ה', ומתוך כך: להבנה הדדית, לאהבה ולשלום.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. לוינגר

        לגבי 'קשר התפילין' –

        ראו גם במאמר של גב' יעל מאלי, 'סולמות קשים, סולמות רכים', מוסף 'שבת', ט' כסלו תשע"ג, על רצועות התפילין המקבילות, בציורו של נפתלי בזם, לסולם המחבר בין שמים לארץ, בין אדם לאלקיו.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        • שאלה לי אליך, ש.צ. האם אינך מרגיש מבוכה להתפרזט על מאמרים של אחרים? הרי מערכת התגובות באתר נועדה כדי לנהל דיונים ענייניים על המאמרים המתפרסמים בו. אם מאן דהוא מעוניין לפרסם את רעיונותיו שלו הוא יכול לשלוח מאמר לעיתון, או לפתוח דף בפייסבוק ולהזמין את המעוניינים בהגיגיו להצטרף. לא נראה שהמנהג המגונה להיות לטורח על אחרים יקדם את רעיונותיך במשהו.

          לא שמפריע לי משהו. אדרבא, אתה מוסיף עוד ועוד קישורים שמגבירים את הרייטינג של מאמרי. אבל שני סנט ממני לא יזיק לך לקבל.

      • ש.צ. לוינגר

        לצבי –

        קוראי מאמרך ממתינים לתשובה עניינית ממך על שאלתי: אם 'הסתר פנים' הוא כל כך טוב, מפני מה אנו מבקשים להתברך דוקא באור פניו של הקב"ה?

        על שאלה זו נסיתי להשיב. בנוסף אני מציע כיווני הסבר חלופיים למושג 'קשר של תפילין', שאליו התייחסת במאמרך

        בברכה, ש.צ. לוינגר

  9. שיקרתי? צבי אם למדת קצת סדר נזיקין בש"ס אז אתה מכיר כלל בסיסי בהלכות עדות ש"מילתא דעבידא לגילויי לא מיחזי ביה שיקרא"

    חבל שאתה אומר דברי שקר כאשר המובאות קיימות וכל אחד יכול להציץ ולראות את הדברים שחור על גבי לבן

    בקיצור המעוניין יעיין במובאות שהבאתי ויווכח בעצמו שאמת דיברתי ושכותב המאמר משתמש במובאות שהוא בעצמו לא מאמין בהם והוא חושב שהם "ממבו ג'מבו מיסטי" ו"זבל קבלי"

    יראה הציבור וישפוט

  10. צבי,דברי ש.צ ועוד איך רלוונטים!

    הם בפשטות התייחסות שונה למה שאתה כתבת במאמרך על הרעיון של המדרש "הראה לו קשר של תפילין" ועל רעיון ההסתר פנים

    והרי זו דרכו של דיון לא? מישהו אומר משהו והשני מקשה,מלבן,מסכים,מתנגד לדברים הנאמרים וכן הלאה!

    זה מה שש.צ עשה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: