תוהה ובוהה ומאמין / אביעזר ויס

 

הסיפור הראשון על האדם בתורה מעמיד את הקורא בפני האמת המוחלטת של האמונה: המציאות אבסורדית, הא-לוהים מתנהג באופן אבסורדי, והאדם נתבע להאמין ולציית

קין רוצח את הבל, 1492

"חנון הביטה ממרומים/ תשפוכת דם הצדיקים ותמצית דמים,/ תראה בפרגודך והעבר כתמים,/ אל מלך יושב על כיסא רחמים".

במילים אלו מסתיימת הקינה על עשרת הרוגי מלכות הנאמרת אחרי סדר העבודה ביום הכיפורים על ידי רוב קהילות האשכנזים, וחותמת את חוויית האבסורד שחווה המתפלל במהלך הקינה כולה. מה למיתות המשונות שנגזרות על צדיקי עולם ולרחמי הא-ל?! הרוגי המלכות עצמם ואף מלאכי מעלה אינם מסוגלים להבין את הגזרה הנוראה. תשובתו של בורא עולם למחאת המלאכים היא: "אם אשמע קול אחר – אהפוך את העולם למים./ לתוהו ובוהו אשית הדומיים". והשומע שואל: ומה זה? זה אינו תוהו ובוהו? איזה צדק יש כאן? איזה סדר? 

בזיכרון עולה דמותו הטראגית של תנא גדול אחר, אלישע בן אבויה, שיצא לתרבות רעה ונעשה "אחר" כשראה את לשונו של רבי חוצפית המתורגמן בפי הכלב. כטובע הנאחז בקש, בסערה שכולה תהייה ובהייה וחושך על פני תהום, נאחז הפייטן ועמו גם אנחנו באמונה שהא-ל בכל זאת מלא רחמים. זו האמונה המלווה אותנו בכל האימות, בכל הייסורים הפרטיים והציבוריים. האמונה המתחזקת בכל ימי הסליחות, כאשר כל מה שמתרחש בעולם נראה לנו חסר היגיון, חסר צדק, חסר הצדקה, ואנו ממשיכים להאמין, רוצים להאמין ולשכנע את עצמנו  שהא-ל בכל זאת מלא רחמים.

אמונת אמת

יש משמעות לכך שחלק מקהילות ישראל אומרות קינה זאת מיד לאחר סדר העבודה. סדר העבודה הוא ביטוי למשאלת הלב של כל אדם: הקרבן ירַצה והא-לוהים יסלח. לשם כך הוקם בית המקדש. לכך ייעד אותו שלמה המלך. הוא ביקש מהקב"ה לצאת מהערפל שבו הוא שרוי, מאותה מציאות עמומה ובלתי נהירה שבה הוא מנהל את העולם, ולהיכנס לתוך מסגרת של בית שבו יהיו חוקים ברורים ליחסי אדם-אל. שלמה מנסה להכריח כביכול את הקב"ה לשנות את התנהלותו. הוא תובע שמכאן והלאה לא יהיה עוד ערפל. היחס יהיה נהיר וברור: האדם יתפלל וה' יסלח. וכך גם לעניין הגמול: "ואתה תשמע השמים ועשית ושפטת את עבדיך, להרשיע רשע, לתת דרכו בראשו, ולהצדיק צדיק, לתת לו כצדקתו" (שם).

הרעיון הזה "לא עבד". בזקנתו מודה שלמה (קהלת)  ש"יש הבל שנעשה על הארץ, אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים – אמרתי שגם זה הבל". לאחר כל מה שראה וחקר קהלת הוא קובע ששאלת השכר והעונש, שאלה שמטרידה את האדם בכל הדורות – היא הבל. לא מחכמה שאלת על זאת. המבחן של עמידת האדם מול הא-לוהים אינו מבחן מוסרי, אלא מבחן ההתמודדות עם האבסורד. "את הא-לוהים ירא ואת מצוותיו שמור" למרות שהעולם, ובכלל זה התנהגותו של הא-לוהים, נראים אבסורדיים.

ואכן, זו תמציתה של אמונת אמת: לעמוד מול האבסורד – ולהאמין. קל להאמין כשרואים כהן גדול בעבודתו. קל להאמין כשלשון של זהורית מלבינה. קשה עד בלתי אפשרי להאמין כשראשו של כוהן גדול צדיק נערף או כשלשונו של רבי חוצפית בפי הכלב או כשהא-לוהים מורה לך להעלות לעולה את בנך. מקומה של האמונה אינו מול האור אלא מול הערפל.

לאחר שחווינו את ימי הדין והחגים אנו פונים לקריאת בספר בראשית. ההגות העולמית מחשיבה את האבסורד כיציר מודרני, אך בחינתו של הספר מגלה כי האבסורד כבר טמון עמוק בתוכו, בכל הסיפורים העוסקים ביחסי אדם-אל. התורה מצידה מעולם לא הציגה את העולם כהרמוני, ורק דרישה אחת עמה – להאמין אל מול האבסורד.

תפקיד לא ידוע

גיבור הרומן של פרנץ קפקא "הטירה" הוא מודד קרקעות שהוזמן על ידי אדוני הטירה הנעלם לבצע עבודת שטח בטירה, או בכפר שלמרגלותיה. את כל ימיו מבלה המודד בניסיונות סרק להבין מה תפקידו, את מה עליו למדוד ולמי עליו להגיש את הדו"ח. הוא כמובן לא יֵדע זאת לעולם. אומרים על קפקא שהיטיב לאפיין את מצבו האנושי של האדם המודרני במציאות האבסורדית. אבל כשאנחנו מתבוננים בפרשת בראשית, בתורה שניתנה בסיני לעם שממנו יצא קפקא, אנו מוצאים את סיפור הטירה מקופל בפסוק או שניים, בלי כל אותה ארכנות קפקאית, אבל עם לא פחות סבל ואבסורד. הסיפור מדבר על האדם בכלל ולאו דווקא על זה ה"מודרני".  

כמו גיבורו של קפקא הוצב גם האדם הראשון לתפקיד בגן העדן. התפקיד הוגדר כללית: "ויקח ה' א-לוהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", אבל מהות העבודה ומהותה של השמירה (מפני מי צריך לשמור על גן העדן? הלוא עצם הציווי אבסורדי) לא הובהרו לו, לאדם. כנגד זה הוא מקבל פקודה ברורה וחד משמעית, שאינה קשורה לא לעבודה ולא לשמירה: "מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות". והאדם תוהה, ללא ספק: למה נברא עץ נותן פרי אם אסור לי לאכול ממנו? אם לי אסור לאכול ממנו – למי מותר? ומה זה בכלל למות? ואם אני אמות – מי יהיה אחרי? הסיפור הראשון על האדם בתורה מעמיד את הקורא בפני האמת המוחלטת של האמונה: המציאות אבסורדית, הא-לוהים מתנהג באופן אבסורדי, והאדם נתבע להאמין ולציית למרות האבסורד.

במבחן הראשון של אמונה מול אבסורד לא עמד האדם. ההיגיון, הגיונם של הנחש ושל האישה, נכפה עליו והוא מגורש מאותו גן עדן אבסורדי, הפועל לפי כללים מוזרים ובלתי סבירים. על דרך (עץ) החיים מופקדים מעתה שומרים מפלצתיים: הכרובים ולהט החרב המתהפכת. הסיטואציה האנושית הזאת הונצחה גם היא בסיפורון הידוע של קפקא מתוך "המשפט", "לפני שער החוק": אדם מן היישוב בא אל שער החוק ומבקש להיכנס. השומר אינו מניח לו לעשות זאת. האדם מתעקש. מנסה להתחנף לשומר, לשחדו, ומבלה למעשה את כל ימיו בניסיונות הסרק להציץ פנימה ואולי להיכנס. בשלב כלשהו אומר לו השומר שמאמציו הם מאמצי שווא, שכן אחריו ישנם שומרים נוספים שמראם איום ונורא ושאת מראהו של האחרון בהם אפילו הוא אינו יכול לשאת. סמוך למותו שואל האדם את השומר איך זה שאיש מלבדו לא ניסה להיכנס בעד שער החוק, שהרי החוק נועד לבני האדם. השומר משיב לו: "לחוק שערים רבים. השער הזה נועד לך, עכשיו אני הולך לסגור אותו".

למי נועדה דרך עץ החיים אם לא לאדם? ואיך ילך האדם בדרך עץ החיים אם שומרים איומים ניצבים עליה? אין ספק: הוא ינסה ללכת בה בכל זאת, כפי שמנסה האיש לפני שער החוק לעקוף את השומר. הוא יהיה אופטימי, הוא יחשוב שהוא יודע מהו הטוב ושהוא אכן עושה אותו, אולי הוא גם יהיה בטוח שהא-ל מלא רחמים, אבל הוא יטעה, כפי שמראה הסיפור הבא – סיפורו של קין.

המניע לרצח

סיפורו של קין זועק ממש כמו דמי אחיו. למדנו לשנוא אותו מילדותנו. הוא נצרב בתודעתנו כרוצח הראשון שמעשיו רעים ומקולקלים. אבל הכתוב לא כך אומר.

ראשית, שמותיהם של האחים. לראשון, ה"רע", שם (קין) שמבטא יציבות וקניין, מין שורשיות, ובאמת הוא איש האדמה. הוא ממשיך את המסורת והולך בעקבות אביו שנצטווה לעבוד את האדמה ולאכול לחם בזיעת אפיו. אפשר גם שהוא עוזר לו, לאביו. הבן השני, זה שקרבנו נרצה, שמו (הבל) מעיד על מהות בלתי חשובה ובלתי נחשבת, מין מציאות רופסת וחסרת קיום ממשי, וסופו מעיד על תחילתו: הוא נעלם מן העולם בלי להשאיר זכר. אולי הוא בא לעולם רק כדי ליצור את הסיפור המכונן על קין והבל. והוא באמת אכן חסר שורשים בקרקע, כיוון שהוא רועה צאן, נווד.

קין יוזם את הקרבן הראשון על פני האדמה. זהו אקט חשוב. הוא מרגיש לראשונה בתולדות האדם את הצורך או את החובה להודות לקב"ה, גם אם האדמה נותנת את יבולה בקמצנות ובזיעת אפיים. הבל הוא החקיין, "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן" (אגב, המילים "גם הוא" כפשוטן אינן מאפשרות לקבל את הפירוש שעליו התחנכנו, שלפיו קין הביא פירות גרועים והבל הביא בהמות שמנות). ה' פונה אל מנחתו של הבל. מדוע? האם זה אומר משהו? האם הבל טוב מקין? מדוע? לא נאמר על כך דבר.

תגובתו של קין בשלב זה של הסיפור סבירה מאוד: "ויחר לקין מאד ויפלו פניו". זו תגובה מובנת של כל יוזם של רעיון כאשר הרעיון שלו נדחה ומתקבל במקומו רעיון של מי שמחקה אותו. אלא שאז הקב"ה מעיר לו על כך שחרה לו ושנפלו פניו ומוסיף לדבריו מלים סתומות: "הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב – לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו". אין מי שיכול לפרש מילים אלו. ההוכחה לכך היא שמספר הפירושים להן הוא כמספר הפרשנים. זוהי חידה סתומה כמו חידות אחרות שמציג הקב"ה בפרשות דרכים קריטיות לבני אדם שאותם הוא מעמיד מול האבסורד, כמו למשל: "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך ייפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר". "רב יעבוד צעיר" הוא משפט שלא ניתן לדעת בו מי הנושא ומי המושא. מה צריך האדם לעשות עם משפטים כאלו? כיוצא בזה המילים המפורסמות "אהיה אשר אהיה", הנאמרות למשה בזמן של מצוקה קשה.

קין רוצח את הבל, על פי הטקסט, לא כתגובה לקבלת קרבנו על ידי ה' אלא כתגובה לדברים הסתומים של ה'. זו תגובתו מול האבסורד, כתגובתו של כל מורד לנוכח מעשה עוול בלתי נסבל כפי שמציג אותה אלבר קאמי ב"האדם המורד": "אם כך הדבר…". אלו המילים הפותחות כל מעשה נמהר של מרד, גם של מרד בא-ל. קין לא נכשל במבחן המוסרי. הוא נכשל במבחן חמור אחר: כבכור שצריך היה להמשיך את המסורת של אביו שקיבל את הדין, כמי שהיה "קין" ולא "הבל", היה עליו להתנסות בעמידה מול הערפל, מול העמימות. במבחן הזה, שבהמשך התורה עומדים בו אברהם ומשה – קין נכשל.  

ר' שמחה מאיר הכהן מדווינסק, בעל "משך חכמה", מציג בפרשה זו פירוש נועז ממין העניין: 

יתכן כי קין אמר אל לבו שכוונת השי"ת בדברו 'ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו', שכיוון אל הבל אחיו: שהבל משתוקק אליו לאבדו ולהכחידו מן העולם אבל 'אתה תמשול בו', היינו שקין ימשול עליו, ולא פירש דברי השם שמכוונים אל החטא וכביאור התרגום. וזה 'ויאמר קין אל הבל אחיו' שאמר בלבו שמתכוון הש"י אל הבל אחיו, ולכן אמר השי"ת 'קול דמי אחיך וכו", ירצה לומר שהוא בדבריו גרם לחרת אפו של קין על הבל [ודו"ק].

הקב"ה נוטל על עצמו אחריות-מה על הרצח בגלל אי הבהירות של  דבריו (!) ועל כן אומר שהדם זועק אליו. ה"משך חכמה" "נבהל" מדברי עצמו ומוסיף את ראשי התיבות "ודו"ק" – ודחוק וקצת קשה, אבל ברור שהרקע לדברים נועזים אלו הוא העמימות של דברי ה'.

תוהה ובוהה

הבנתם של שני סיפורי התשתית הללו עשויה להאיר באור נרחב ורב משמעות את פסוקיו הראשונים של ספר בראשית:

בראשית ברא א-לוהים את השמים ואת הארץ.

והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ורוח א-לוהים מרחפת על פני המים.

מה שמתואר בפסוק השני של ספר בראשית אינו מה שקדם לבריאה, אלא מה שהיה אחריה, לאחר שנבראו השמים והארץ. העולם מתואר כפי שהאדם רואה אותו מכאן ואילך: הארץ, זו שנבראה זה עתה,  הייתה – ונשארה – תוהו ובוהו. "כאוס" אינו התרגום הנכון כאן. הארץ הייתה ונשארה מסתורין לאדם. תמיד הוא תוהה ובוהה על משמעותה, על פשרה, על מהותה ועל תכליתה. ומתחת לקרום הדק של תודעה מוצקה, פיסית, שתהליך בריאתה יפורט מכאן ואילך על פני שישה ימים, יש חושך של אי הבנה ותהום רבה, שם רק רוח א-לוהים מוצאת את דרכה הכאוטית, המרחפת. האדם מתחיל את דרכו מן האור, ממה שעושה שהדברים ייראו. לא מהמקום החשוך ולא ממה שהיה לפני היות האור. את הא-לוהים מנסה האדם לפענח לא על פי מהותו אלא על פי מעשיו, שיפורטו בכתוב להלן, באותו חלק פיסי נגלה לעין.

הפסוקים הראשונים של ספר בראשית אומרים שמבראשית הערפול הוא ממהותו של העולם. התהייה והבהייה (התבוננות בדבר שאינך מתחיל אפילו להבין את מהותו) מלוות את האמונה הישראלית מ"בראשית" עד "לעיני כל ישראל" והלאה דרך הנביאים, תהילים, איוב וקהלת. לאדם נכתבה התורה והוא התוהה והבוהה הנצחי.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג בתשרי תשע"ב,  21.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 באוקטובר 2011, ב-גיליון בראשית תשע"ב - 741 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. ועל זה נאמר
    הדבק בדרכיו, מה הוא אבסורדי, אף אתה תהא אבסורדי.

  2. ביסודם, הדברים נכונים, אך יישומם על פרשת קין והבל, נראית לעניות דעתי דרשנית ורחוקה מן הפשט. "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו" פירושו שאישיותו של הבל מצאה חן בעיני ה', ולכן מנחתו התקבלה. קין אמנם יוזם הבאת מנחה לה' ומקדים בזאת את אחיו, אך הוא מביא "מקץ ימים", כלומר מן השארית, בעוד הבל "הביא…מבכורות צאנו ומחלביהן"- את הראשית (המאשרת את הכרתו באדנות הבורא) ומן המשובח. גם דברי ה' אל קין שנבוכו בפירושם, מעבירים מסר ברור לקין שעליו להיטיב את דרכיו, אזי: יסולח לו/יוכל להרים ראשו/ישיב לעצמו את יתרונו על אחיו הצעיר וכיו"ב…, ואין לראות בהם הטעיה מכוונת או עירפול של הבורא. אפנה את הכותב הנכבד למאמרו של הלל צייטלין על היסודות הסוציאליים של תורת ישראל (כמשתקף מסיפור קין והבל) ב"ספרם של יחידים".

  3. 1. עושה רושם שהכותב מנסה למצוא את הרציונאל באמונה. לו כך היה לא הייתה אמונה. אמונה עוורת- לומר " אל מלך יושב על כיסא רחמים" לאחר תאור הזוועה של עשרת הרוגי מלכות אינה רציונאל.
    2. " במבחן הראשון של אמונה מול אבסורד לא עמד אדם" כך במאמר. כולנו מכווני מטרה. כולנו בוחנים את המקרא בעיניים עכשוויות ואת אדם כאילו היה אחד מאיתנו היום. האם יודעים אנו על המציאות היום יומית בה חי אדם? מה המטען הרוחני ואטלקטואלי שלו? אולי המבחן הזה ממנו והלאה? האם האל אליו פונים האחים זה אותו אל שאליו מתייחס אברהם? מהיכן הם מכירים אותו?

  4. רגש כהה נשגב יקר מכל רגש בהיר
    נדמה לי שמה שמתאר הכותב כעמידה מול האבסורד תיאר הרב אברהם יצחק הכהן קוק ב 'אדר היקר' עמוד מב כ'רגש כהה נשגב'.
    הרב מתאר שם את ההבנה כי תפישת האלוהות החיובית שלנו באה רק להציל אותנו משלילת החיים ומן המחשבה של ההעדר.מדבריו אני מבין כי מחשבת ההעדר עלולה להוביל לשלילת החיים ולכן אנו מציירים ציורים חיוביים של האלוהות, אבל כפי שהוא ממשיך שם אנו יודעים היטב כי כל כוונה שאנו מייחסים לאלוה היא חסרון במכוין אני מבין זאת שכל כוונה חיובית או שלילית שאנו מייחסים לאלוה היא תולדה של חסרון בנו החסרון המקומי תלוי בכוונה אותה אנו מייחסים לאלוה {כפירוש אולטימטיבי של כל הפוסל במומו פוסל, והיפוך של עקרון צלם אלוהים} אבל החסרון התשתיתי הוא בצורך האנושי ליחס כוונה לאלוה. או בלשון המאמר לחוסר היכולת לעמוד מול האבסורד.
    הסיום המפחיד של הפסקא הוא בטענה כי הרגש הכהה הנוצר מתוך עמידה מול האין והחושך הוא יקר מכל רגש בהיר {אני מבין כי הרגש הבהיר הוא המחשבה המוסרית החיובית על אלוהים אבל הדברים לא מפורשים שם} יתר על כן מקור החיים ומקור האור של עם ישראל הוא דווקא בקרבה שלהם אל הרגש הכהה הנשגב – הרי לנו פרדוכס לתפארת: מקור אור האמונה של העם היהודי הוא מקור כהה, מעין חור שחור מהופך, מרוב שהוא שחור הוא מאיר את העולם כולו. המשך המאמר שם מציע מקורות אחרים לדעות הכפירה ולכן גם פתרונות אחרים אבל נדמה כי מחשבה אבסורדית זו אותה מתאר הרב בעקבות המקובלים היא היסוד להתמודדות שלו עם הכפירה.
    המצוקה שלי בעקבות הלך המחשבה הזה אינה פילוסופית אלא קיומית דתית. חשיפת חולשותיו המובהקות של המיתוס המקראי המופיעות במאמר זה ובמאמר התגובה של אודי לאון מובילות לאחת משלוש אפשרויות: האחת מתוארת כאן כתוהה ובוהה ומאמין והיא האמונה מול האבסורד השניה היא הפשטת האל והפיכתו מאל פרסונאלי לאל א-פרסונאלי ובכך שלילת האפשרות לשאול שאלות ושלילת האפשרות לדבר על אלוהים נדמה כי זו האופציה של הרמב"ם המהווה מקור לדברי הרב קוק לעיל {בנקודה זו שלילת התארים של הרמב"ם ומושגי האין והחושך של המקובלים נפגשים } האופציה השלישית היא חזרה לאמונה סבתאית פרסונלית והתעלמות מכוונת מן השאלות העולות מאמונה זו.
    הפתרון המוצע כאן תהיה ובהיה מול האבסורד ובמאמר התגובה של אודי לאון – מצפה מאיתנו לקרוא את התורה כפשוטה הווה אומר באופן המיתי ביותר ללא פילטרים של אבסטרקציה פילוסופית או של מאמץ פרשני שיאפשר להגן על דמות האל מן הביקורת ומול דמות אל חבוטה שכזו אנו אמורים לאמץ מן עמדה פילוסופית מופשטת של אמונה אבסורדית אל מול האבסורד. הבעיה מתחילה כמובן בתפילת שחרית וממשיכה משם הלאה אל מרחבי החיים הדתיים שלנו איזו מן עמידה מול האל אנו יוצרים כאשר דמותו מתוארת כמחד כאל מיתי פרסונאלי לא מוצלח במיוחד ומאידך כמן ריקנות אבסורדית אליה לא ניתן להגיע ואותה לא ניתן להבין.
    הרב בהמשך דבריו שם באדר היקר חוזר אל ההנהגה הטובה המוסרית במעשים טובים ובמדות טובות … והוא מבטיח לנו כי מתוך כך חוזרת האורה האלהית להאיר בנפשות…

  1. פינגבק: תיקון של הסתר פנים / צבי ליפשיץ | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: