אילן משפחתו של משיח / ירון אביטוב

שיינפלד מציג סאגה משפחתית יהודית חוצת־יבשות ופנטסטית, מהמהנות ביותר שיצאו לאחרונה בעברית, ומתיימר להפוך אותה לדיון על משיחיות אוונגרדית

כשהמתים חזרו

אילן שיינפלד

כנרת, זמורה־ביתן, 2012, 638 עמ'

את הרומן של אילן שיינפלד, 'כשהמתים חזרו", העוסק בחלקו בדרום אמריקה, קראתי במחוזות שבהם הוא מתרחש. בדיוק ב'יום המתים', השני בנובמבר, שבו נוהגים הלטינים לעלות בהמוניהם לקברי יקיריהם ולחגוג איתם באכילה ובשתייה. רעיון דומה, הממזג בין האמונה היהודית בתחיית המתים ובין אמונות נוצריות ופגאניות, קורם עור וגידים ברומן של שיינפלד כאשר המתים מסבים כולם לשולחן ומזמרים "ידיד נפש, אב הרחמן" (עמ' 413).

ואם מעשה קריאת הרומן דווקא ביום המתים נראה כצירוף מקרים ותו לא, הרי בא שיינפלד ומנסה להוכיח שאין צירופים סתם, "אלא ידו של השם בדבר" (418). כך מסביר שלמה פלדמן, אב המשפחה שחזר לחיים, לנכדו סלומון, שהחזיר לחיים תחילה את כל בני משפחתו המתים, ולאחר מכן את כל היהודים המתים לדורותיהם, ממשה רבנו ועד רבן גמליאל ורבי יהודה הנשיא ורבים אחרים שיוצאים מקברותיהם ומתחילים לצעוד לארץ ישראל.

שיינפלד בקיא באורח החיים היהודי בעיירה, במנהגים ובאמונות, בתככים ובמזימות.
יחיאל אופנר, 'ערימת חסידים בלילה'

מה שיותר חריג

פעמי משיח נשמעים בעת האחרונה ממדף הספרים הישראלי, והספרות המשיחית־שבתאית תופסת תאוצה. תחושת דה־ז'וו מסוימת יכולה להיווצר אצל הקורא, לנוכח ריבוי הרומנים שראו אור בשנה וחצי האחרונות, העוסקים בתחיית המתים ובביאת המשיח (בהם ספריהם של אודי טאוב, הרצל כהן ויואב כ"ץ), אליהם מצטרף כעת 'כשהמתים חזרו'. אצל כ"ץ המתים נוחתים בשדה התעופה, ואילו אצל שיינפלד ב'עיר המתים' בגליל. בשני הרומנים, שובם מייצר סוג של כאוס במקום הגעה אל המנוחה והנחלה. המשותף לכל היוצרים שעוסקים במשיח הוא ההנחה שביאת המשיח לא תחפוף בהכרח לחזון התנ"כי.

בכל הרומנים, דמות המשיח היא של חריג חברתי ולא של אדם מקובל בחברה או ירא שמים המקפיד על קלה כחמורה. טאוב כותב על משיח החולה בניוון שרירים, כהן על גאון מטורף הזקוק לאשפוז, ואילו שיינפלד לוקח, כמדומה, את סיפור החריגות רחוק יותר, כשהוא מעצב משיח שמתלכדים בו גם משיח בן דוד וגם משיח בן יוסף. אבל כמדומה שיותר מכול הוא מעין שבתאי צבי מודרני, דמות הזוכה ללא מעט אזכורים ברומן, ושסיפור חייו והאגדות שנרקמו על אודותיו מעניקים השראה לשיינפלד. אך בעוד ששבתאי צבי ויעקב פרנק המירו את דתם, הרי שהמשיח של שיינפלד עושה את הדרך ההפוכה, מן הנצרות ליהדות.

המשיח סלומון הוא בעת ובעונה אחת גם פרואני כהה עור, בן לאם גויה (אינדיאנית מפרו הטוענת שהיא צאצאית של יהודים) ולאב שנולד כיהודי אך אומץ על ידי משפחה נוצרית; גם אחד שגדל כלא־יהודי, ולאחר שובו ליהדות מתנהג למעשה כחילוני; וגם הומוסקסואל, שבין נס אחד למשנהו שהוא מחולל הוא מסתובב במועדוני גייז בתל אביב. שיינפלד יצר דמות אקסצנטרית, המוטענת כמו במכוון בעוד ועוד תכונות חריגות, עד שנדמה שהמחבר מתריס במכוון בפני הקוראים: חלמתם אלפיים שנה על משיח, אז זה מה שתקבלו! משיח חצי גוי וגם הומו.

בתו של משה רבנו

הרומן של שיינפלד מתרחש בשלוש יבשות: באירופה, בדרום אמריקה ובישראל, והוא מגולל את סיפור סאגת המשפחה של שיינפלד עצמו. הסיפור נפתח בעיירה נובוסליץ בגבול אוקראינה. בגין 'קללת היער' הסמוך למקום מגוריהם, מאבדת משפחתם של שלמה ושרה פלדמן ארבעה מבניה והחמישי נעלם ביער. שיינפלד שוזר את סיפוריהם של בני המשפחה אלו באלו.

האילן המשפחתי של אילן שיינפלד הוא רב פארות, וכל סיפור זוכה לרוחב יריעה משלו. הבנים למשפחת פלדמן מתפצלים ונפרדים לדרכם על מנת לשוב ולהתאחד מחדש, תחילה באמצעות הסופר־הצאצא הכותב עליהם, ובהמשך איחוד כמעט מלא לאחר תחיית המתים. המחזוריות בחיי המשפחה, של גלות ופדות, חורבן וגאולה, מסמלת בעצם את סיפורן של משפחות יהודיות רבות שהתפזרו ברחבי תבל. קומץ מבני המשפחה עולים ארצה עוד בחייהם, ואילו הרוב עושים זאת רק לאחר מותם.

הפרקים האירופיים בעלילה כתובים בחלקם בסגנון כמו־עגנוני המצליח לגעת בקורא, בעיקר כשמדובר בתיאור המפגשים המשפחתיים, השירים והתפילות. "ראתה השכינה יהודי דקדקן, המניח עליו זוג תפילין, נתקשרה בתפיליו ושילחה בהם אור. נהיו תפיליו מאירים כשמש אף על פי שעוד לא יצא אור יום, ואורם מבקע את חשכת הגלות" (15).

שיינפלד בקיא באורח החיים היהודי בעיירה, במנהגים ובאמונות, בתככים ובמזימות. הוא כותב במיומנות של סופר בן התקופה, כשהוא מתאר למשל את הגעתו לבית המשפחה של החתן המיועד, שעוד לא יודע בכלל שהוא חתן, והראשון שבו הוא נתקל ברחוב, מנקה ארובות גיבן, מתחיל לצעק ביידיש: "דער חתן איז געקומען! החתן הגיע!" (105).

כבר בנובוסליץ מתחילים חבלי המשיח. לאחר ששכל כמה מילדיו, האב שלמה מתחיל להאמין בתחיית המתים ומתחזק באמונתו במשיח. גם גיסו ראובן מגלה עניין מוגבר במשיח, ובמיוחד בסיפורו של שבתאי צבי. הוא הראשון מבין בני המשפחה העולה לארץ ישראל על מנת להשתכן ב'עיר המתים' בגליל, שבה לפי האמונה הלא־יהודית והשבתאית נקברה בתו של משה רבנו (הבת שמעולם לא הייתה לו). ראובן הוא גם ה'משומד' הראשון במשפחה, שלאחר מכן מייצרת משומדים נוספים, המהגרים לדרום אמריקה, נישאים לנוצריות ואביהם שלמה קורע עליהם קריעה ("אין יענקל יותר… הלך לעולמו. יענקל מת". 89), בעוד האם מצרה על כך שאיבדה עוד בן ("והפעם ממש מידי אביו". 90).

ארבעה מבני המשפחה עוקרים לפרו ולאקוודור, וכך הם מצילים את עצמם שלא ביודעין מסכנת השואה. תיאורי העיר לימה של שנות העשרים של המאה הקודמת והשתלבות האחים שם כסבלים וכסוחרים זעירים הם יפים ונראים כהמשך לרומן הקודם של שיינפלד, 'מעשה בטבעת', העוסק בסיפורן הטרגי של בנות יהודיות ממזרח אירופה שהורדו לזנות בבואנוס איירס.

משלב מסוים, הסאגה המשפחתית המפותלת, המקיפה דמויות רבות, מתרכזת בעיקר בסיפורו של האח הנעלם מיכאל, ששיינפלד הופך אותו, ובעיקר את בנו – המשיח סולומון – לדמויות המרכזיות ברומן.

תחיית המתים

מיכאל הלך לאיבוד ביער, איבד את זיכרונו, אומץ על ידי משפחה נוצרית, חי כנוצרי והתאהב באמו המאמצת. כששב אליו זיכרונו, הוא יוצא לחפש את אחיו. החיפוש שלו יוצר קומדיית טעויות: מיכאל שבני משפחתו חושבים שהוא מת מקבל מידע מוטעה שכל אחיו מתים. הוא מגיע לעיירה שכוחת־אל בשם איקיטוס בפרו, ושם הוא כמעט מאבד את יהדותו בפעם השנייה. לאחר שאשתו היפה מתה, מנסה מיכאל לגדל את בנו כיהודי, אבל זה נוטה בתחילה דווקא לנצרות. באיקיטוס חיים צאצאי יהודים שהגיעו לשם ממרוקו בשנות השמונים של המאה התשע עשרה ונטמעו באוכלוסייה המקומית. אחרים טוענים שהם צאצאי עשרת השבטים.

באמצעות סיפורו של סלומון בוחן שיינפלד את ההשערות שכתב מנשה בן ישראל בספרו 'מקווה ישראל' על כך שמתיישבי האמזונס נמנים עם צאצאי עשרת השבטים ופותח צוהר לשאלת מיהו יהודי. וגם לסיפורם של יהודי איקיטוס, שבמשך שנים רבות לא הוכרו כיהודים, עד שחלקם גוירו בעשור הקודם.

הפרקים העוסקים בנושא הגיור הם אמנם חשובים, אבל כתובים בשפה תיעודית מדי, שחסרה את הכוח הספרותי שיש לתיאורים ממזרח אירופה. בכמה מהפרקים הדרום אמריקאיים האחרים מוהל שיינפלד בצורה מוצלחת יותר את היהדות, הנצרות ואמונות היער האמזוני, המתחברות עם אמונות היער המזרח אירופי בנובוסליץ. היער הוא סימבול חשוב ברומן, היער כמקור של יופי וברכה למי שיודע לכבדו וכמקור של קללה למי שפוגע בו.

סלומון, שהשמאנים האינדיאניים רצו לאמצו וללמדו את תורתם, הופך לימים דווקא למשיח יהודי במקום למשיח אינדיאני. בתחילה הוא הופך להיסטוריון פרואני, ולאחר מכן הוא מתקרב מחדש לשורשיו וחוקר את תולדות יהודי איקיטוס "כמקרה מיוחד של האנוסים" (346). עם ההגדרה הזו אפשר בהחלט להתווכח. בעוד האנוסים המירו את דתם בכפייה וסבלו מרדיפות ומשמד, יהודי מרוקו שנחתו באיקיטוס היו מתבוללים יותר מאשר אנוסים. הם לא נישאו לנוצריות מתוך כפייה, אלא מתוך אילוץ שנבע מהיעדר בני זוג יהודים באזור.

סלומון ממלא את צוואת אביו ויוצא לחפש את קברי בני משפחתו על מנת לפזר שם את האפר שלו. בנובוסליץ הוא לא מוצא איש, ואז הוא מגיע ל'עיר המתים' בגליל (עיר המתים היהודית היא בית שערים – נקרופוליס. אבל כאן היא עיר נטולת שם), שבה חיות שתיים מדודותיו. לאחר שהוא מפזר את אפר אביו על קברי המשפחה, מתרחשת תחיית מתים הדרגתית. סלומון זוכה למינוי כמשיח, בתחילה מטעם המשפחה ובהמשך כמשיח בעל כורחו של כל עם ישראל, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. העיסוק במשיח מוביל גם לעיסוק בענייני השעה של ישראל, ומדינת ישראל מתפצלת לשתיים: ישראל ויהודה.

המשיחיות משתלטת

אילו עסק הרומן של שיינפלד רק בסאגה האפית של המשפחה באירופה, ואולי גם בחלקים מהסאגה בדרום אמריקה, הייתי מסתכן ואומר שמדובר באחת הסאגות המשפחתיות המקיפות והמהנות ביותר שקראתי בשנים האחרונות בספרות העברית. אבל שיינפלד רצה לתפוס מרובה. הסאגה לא סיפקה אותו, והוא כיוון מלכתחילה גבוה יותר – למשיח. משלב מסוים הרומן מטיל את מלוא כובד משקלו על המשיח, בעוד שמיטבו הוא הסאגה ולא בהכרח סוגיית המשיח.

הרומן כתוב במספר סגנונות ואינו אחיד ברמתו. הפרקים המתרחשים באירופה כתובים היטב, ואילו הפרקים על דרום אמריקה הם בחלקם פולקלוריסטיים ונמרחים מדי והעלילה בהם מתחילה לאבד קצת גובה. הרומן ממשיך לאבד גובה, לטעמי, בחלק המתרחש בישראל. כמה מהפרקים האלה אינם מעובדים מספיק טוב, סובלים מארכנות. נראה שדיאטה לא הייתה מזיקה לרומן עב הכרס הזה.

גם כמה מהסצנות העוסקות במשיח ההומוסקסואל בן האלמוות ובהתלבטותו התכופה באשר לזהותו המינית נשמעות לעתים מאולצות מדי בקונטקסט של רומן כזה, והיו עשויות לשכנע הרבה יותר בקונטקסט אחר, שבו האג'נדה של שיינפלד הייתה זורמת בטבעיות.

לעתים לא מספיק נהיר מה בעצם שיינפלד רוצה לומר לקוראיו. האם זו פנטסיה על שובו של המשיח, כפי שטוענת העטיפה? האם הוא שם את דמותו של המשיח ללעג סאטירי, או שמא הוא מעצב דמות של משיח אוונגרדי ומנסה להוכיח שמשיח יכול להיות כל אדם, גם גוי למחצה או הומוסקסואל, ואינו חייב להיות קדוש או גדול בתורה?

עניין נוסף שלא שכנע אותי לחלוטין הוא המשלב השפתי של סלומון. כיצד ייתכן שפרואני, שרוב חייו היה רחוק מהיהדות ולא גדל על העברית, מצליח לדבר בעברית תקנית לגמרי ללא שיבושי לשון?

שיבושים קטנים כאלה, אם כי ממש בשוליים, מצאתי דווקא במינוחים לטיניים. שפת האינדיאנים היא קִיצ'ואה ולא קָצ'ואה (262), מתה בספרדית: מוּרְיו ולא מוריאו (268) ועוד. גם שמו של מחבר 'מקווה ישראל' הוא הרב מנשה בן ישראל ולא מנחם בן ישראל (262).

בתום קריאת הרומן, עם הצטרפותו לקודמיו, אפשר בהחלט להתנחם בעובדה שהמשיח, תהיה זהותו אשר תהיה, כבר בדרך, ושהסופרים העברים מכריזים על בואו בראש חוצות, אף יותר מאלה המגדירים את עצמם כמשיחיים המובהקים ביותר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' כסלו תשע"ג, 16.11.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 בנובמבר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון תולדות תשע"ג - 797, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. אם זו סאטירה היא לא עוקצנית מספיק ואם זו אגדה היא ארוכה וטרחנית מידי. בתור סאגה משפחתית היא הזויה מידי ולכן מאבדת מאמינותה.
    יש אקדחים שנשכחים מבלי שנעשה בהם שימוש: הגולגולת של האמא למשל.
    תחקיר טוב היה מונע גם תיאורים רפואיים שגויים של מחלת הסוכרת והטיפול בה כגון, הזרקת האינסולין לעורק ראשי בקרסול ( 360).
    התאכזבתי.

  2. סגל אפלמן מיכל

    הייתי רוצה להיות זו שכתבה את הספר…כל כך נהניתי..אמנם ל"מעשה בטבעת" אין מתחרה לא כאן ולא בכלל אבל מעבר לקריאה מהנה ושובבה עם קריצה על אמונות ומסורת יש כאן שיעור היסטוריה מקיף..התעכבות על פרטים שוליים כמו טעויות הגייה או מיקום או מונחים נריאת לי הקוראת הממוצעת כסוג של קטנוניות.
    אני דווקא חושבת שהסופר מתוך כבוד ליהדות למסורת ולאנשים בכלל לא הגזים לשום כיוון..אולי קצת בעניין הבחירה המינית..אבל היום הכל מותר..הרי באמנות כמו באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה..תהנו.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: