הוא הוציא תעודת זהות בצו בית משפט, מתנגד לקבלת סיוע מהמדינה ותוקף את החרדים שנהנים מהמדינה אך לא מתגייסים. ריאיון עם יואליש קרויס, "קמב"ץ העדה החרדית" ומחזיק אוסף הפשקווילים הגדול בעולם

ליואל (יואליש) קרויס, מי שמכונה הקמב"ץ של העדה החרדית, יש 17 ילדים. הבכור, בן 21, כבר נשוי, וכבר הביא לקרויס, בן 44 בלבד, שלושה נכדים. שאר 16 הילדים, וגם שני ההורים, מצטופפים בדירה בת שני חדרים בשכונת מאה שערים בירושלים. בחדר אחד שבעה ילדים, ובחדר השני עוד תשעה, וגם ההורים. כולם על מזרנים כמובן, כי 18 מיטות הרי לא ייכנסו שם.  "הדבר היחיד שהילדים יכולים לריב עליו זה מי יישן יותר למעלה ומי למטה".

בשעת שיחתנו מתרוצצים המון ילדים בבית. נראים ללא השגחה, אבל במקביל גם מסודרים במראם ולא מוזנחים. גם שכנים וחברים נכנסים כל הזמן; אחד מבקש סיגריה, השני עזרה מקצועית. איך אפשר לגדל 16 ילדים בבלגן כזה? קרויס לא מתרגש: "הגדולים מטפלים בקטנים. כשנולדו הילדים הראשונים, באמת לא יכולתי לקיים איתך שיחה כזו. היינו מאוד עסוקים. עכשיו אני כמו מלך. לא צריך לעשות כלום, כי הגדולים עושים הכול!".

והילדות של הגדולים לא נלקחת מהם כשהם נתבעים מגיל צעיר לטפל באחים הקטנים?

"לא יודע. לא רואה שילדים אחרים חיים יותר טוב. הילדים שלי יותר בוגרים. הם לא יוצאים מפה לשום מקום. אין להם טיולים. גם אין להם זמן לטיולים, והם גם לא רוצים. לא מרגישים שחסר להם משהו. כל מי שבא לפה אומר לי: דבר אחד אני רוצה להבין – איך הילדים כל כך שמחים".

איך אפשר לגדל 17 ילדים בבלגן כזה? "הגדולים מטפלים בקטנים". יואליש קרויס עם שלושה מילדיו, בביתו בירושלים
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

נגד שלטון יהודי

קרויס התפרסם לפני כשנה, כאשר נשלח לכלא לשבעה חודשים, בתוספת קנס של 50 אלף שקל, בעקבות הפעלת משחטת עופות ללא רישיון ואי דיווח על הכנסותיה לשלטונות המס. בעקבות ערעור בבית המשפט המחוזי קוצר עונשו לחמישה חודשי מאסר, אבל השופטת שללה ממנו אפשרות של עבודות שירות, המקובלת למדי בעבֵרות ובפרקי מאסר מסוג זה, משום שאפילו תעודת זהות לא החזיק בכיסו, בשל ההתנגדות האידיאולוגית שלו למדינה. היא אף התייחסה לאי-החזקת תעודת הזהות כעברה בפני עצמה, ותבעה מקרויס להשיג לעצמו תעודת זהות בתוך חצי שנה, אחרת יוחמר עונשו.

המאסר עורר סערה גם בתקשורת החילונית: האם עברות מס מצדיקות מאסר של אב ל-17 ילדים? הסערה אכן גרמה לחנינה שהעניק הנשיא, רובי ריבלין, לקרויס, כעבור חודש וחצי של מאסר, וגם הולידה קמפיין אינטרנטי לגיוס כספים לטובת המשפחה. בשורה התחתונה, קרויס אומר שהקמפיין נכשל: היעד היה רבע מיליון שקלים, וגויסו רק 30 אלף. מצד שני, באופן מעניין רוב התורמים לקמפיין היו חילונים. איך אתה מבין את זה, אני שואל את קרויס. והוא עונה, במבט הציני שבו למד להסתכל על העולם: "הם רוצים שאם הם יהיו פעם מיעוט, גם אנחנו נתגייס לעזור להם".

למרות ההתגייסות למענו, קרויס משוכנע שעצם הגשת התביעה נגדו הייתה פסולה, ונבעה מרצון של רשויות החוק למצוא הזדמנות לחסל גורם מציק: "על המשחטה בכלל הפסדתי כסף. העבודה הקבועה שלי היא בקייטרינג, שם אני מקלף ירקות. כשהעירייה סגרה את המשחטה, הייתי שוחט שם באופן פרטי לכל מיני אנשים. שילמתי 10 אלפים שקל בחודש על שכירות, והרווחתי מהשחיטה הרבה פחות. במקביל ניסיתי לקבל רישיון למשחטה, וכבר קיבלתי אישור חורג על הפעלת מבנה, אבל רק אישור כיבוי אש היה חסר לי, ועל זה תפסו אותי. אבל בעצם חיפשו אותי בגלל הפעילות הציבורית שלי. רצו שלא אמשיך לפעול בשביל 'העדה'. אני חושב שאני הראשון שישב בכלא על אי-דיווח הכנסות. הרי היה איזה זמר שהעלים 2 מיליון שקל, והסתפקו איתו בקנס. ואני, עם 17 ילדים, קיבלתי כלא".

לטענתו, במשרד הפנים ניסו למנוע ממנו קבלת תעודת זהות, למרות הוראת השופטת, הכול מתוך רצון לפגוע בו: "צחקו עליי: איך זה לא באת במשך 44 שנה לקבל תעודה? אמרתי בצחוק שקודם לא רציתי כסף מהמדינה, ועכשיו אני רוצה ביטוח לאומי. נראה לי שהם חוששים שאתבע אותם אחורה, על כל השנים שלא שילמו לי ביטוח".

הלאקוניות הצינית של קרויס מעלה כמובן את החשד שלפחות במקרה שלו, האידיאולוגיה האנטי-ציונית היא רק העטיפה, ומה שבאמת מעסיק הוא יצר האקשן והגיחוך כלפי כל ממסד וכל מערכת, במידה רבה גם אלו שהוא חלק מהם. הוא אמנם מצהיר בבירור על תפיסה אנטי-ציונית – לא מצביע בבחירות, לא מקבל כסף מהמדינה, וגם שולח את ילדיו למוסדות חינוך שלא נהנים מתקציב המדינה ("מאיפה המימון? ההורים משלמים, וגם שנור"). הוא לא מצביע בבחירות, וכאמור גם לא מחזיק – לפחות לא החזיק עד לאחרונה – תעודת זהות. אבל אם אפשר היה לצפות ממי שמוגדר כקמב"ץ של העדה החרדית למשנה אנטי-ציונית סדורה, האכזבה ברורה. בתשובה לשאלה בנושא, שגורה על פיו רק הנוסחה הבאה: "אסור שיהיה שלטון לעם היהודי לפני בוא המשיח".

אז מה אתה מציע שיהיה פה? מדינה פלשתינית?

"זה מסוכן היום להגיד. בשעתו, המופתי של ירושלים בא לרב זוננפלד (מנהיג העדה החרדית בתקופה שלפני קום המדינה. י"ש), והציע לו להיאבק ביחד נגד הציונות. הרב זוננפלד אמר לו: כן, אבל אתה נגד היהודי שבהם, ואני נגד הגוי שבהם!".

קרויס מעריך את מספר בתי האב השייכים לקבוצות השונות של העדה החרדית בכעשרת אלפים משפחות, ואת מספר הנפשות הכולל בכשבעים אלף. לדבריו, יש כל הזמן עזיבה של קבוצות שלא מסוגלות להסתדר בלי תמיכת המדינה: "'ישיבת המתמידים', עם כמה מאות משפחות, נפלו לפני כמה שנים. קרלין גם כן נפלו. כל עשר שנים בערך איזו שהיא קבוצה נופלת. אבל מצד שני יש אצלנו גם ילודה גבוהה. בסך הכול לא נראה לי שתהיה עוד הרבה עזיבה, כי כבר אין מי שיעזוב. נשאר רק הגרעין הקשה".

עיסוק מרכזי בקברים

"גדלתי במשפחה של 'תולדות אהרן'", מספר קרויס את סיפורו האישי. "בגיל 15 וחצי לא היה לי כוח ללמוד, אז הלכתי לשמור על קברים בשביל 'אתרא קדישא' (הארגון החרדי העוסק בהגנה על קברים עתיקים של יהודים מפני חפירות ארכיאולוגיות. י"ש). התחלתי בממילא, אחר-כך בגבעה הצרפתית ובמודיעין. הייתי בכל הארץ. הייתי עובר על פח הזבל של רשות העתיקות במוזיאון רוקפלר, ומשם יודע איזה חפירות מתכננים, כי הם לא היו מפרסמים מראש איפה יחפרו. הם העבירו עשרות עובדים בפוליגרף כדי לבדוק מי מדליף, והיו אפילו פרסומים על 'חפרפרת ברשות העתיקות', והם לא הבינו שפח הזבל מדליף.

"אחר-כך הגיעו להסדר עם משרד הדתות, שהרשות צריכה לדווח למשרד על כל חפירה שהם עושים, אז כבר לא הייתה לנו בעיה לדעת איפה חופרים. כל הזמן עבדתי מתחת לרדאר, אבל אף פעם לא באלימות. תמיד בשיטות מתוחכמות: הרבה עבדתי עם עורכי דין בעתירות משפטיות לעצירת החפירות. בכביש 6 הגשנו תביעה משפטית גדולה, והצלחנו לעצור את החפירה בצומת עירון. בנו שם גשר, שבסופו של דבר הועיל גם לכביש, כי במקום שני נתיבים נבנו שישה. אבל את החובות לעורך דין אני משלם עד היום. בסך הכול גם הגענו להבנות עם שוקה דורפמן (מי שהיה אז מנהל רשות העתיקות. י"ש). כמעט לא היה מצב שהם חפרו איפה שלא צריך.

"היו עוד דברים שהתעסקתי בהם, אבל העיקר היה הקברים. אחרי שעשינו פעם בלגן סביב מצעד הגאווה, בשנה שאחר-כך בא אליי מנהל 'הבית הפתוח' והציע שנגיע להסכם שימנע בלגן סביב המצעד. מבחינתי, זה היה מצוין. אמרתי לו: זה בכלל לא נוח לנו להתעסק עם המצעד הזה, ושהאנשים שלנו בכלל ידעו שהוא קיים. אז הצעתי שאם הם ירדו מהפרסום סביב המצעד, אנחנו נרד מההפגנות. וכך היה. אחר-כך גם החברים שלו תקפו אותו שהגיע להסכמה איתנו, וגם החברים שלי תקפו אותי על ההסכמה הזו".

הוא מספר שחלק ניכר מפעילותו היה דווקא לבלום פעולות אלימות של צעירים מתלהבים מדי: "הייתי רואה ילד בן 13 מכין בקבוק תבערה לזרוק באיזו הפגנה, והייתי המום. שאלתי אותו: מה, אתה שרוט? אמר לי: זה מה שצריך לעשות. בכביש 6 הייתה חברת שמירה פרטית שנתנה מכות למפגינים החרדים. אצלנו התארגנה קבוצה שרצתה להחזיר להם מכות רצח. אמרתי להם: עדיף שיחפרו את כל הקברים ואתם לא תתנהגו באלימות. הרי כל מה שאנחנו נלחמים בציונים זה בגלל 'כוחי ועוצם ידי'. אז אתם רוצים להיות כמוהם?"

כניסה לעולם הדוברות

למרות כל הפעילות, הכינוי קמב"ץ שהודבק לו נראה בעיניו כל השנים כבלוף: "בשנים הראשונות עוד הייתי פעיל בשטח, אבל מרגע שיצאתי לתקשורת כבר הפסקתי לעבוד, רק דיברתי. הייתי מעביר מסרים של הבד"ץ, אומר מה הולך לקרות, ומזה הפכו אותי לקמב"ץ. אני זוכר שבאחד ממצעדי הגאווה חבר שלי הביא לי כתב ששאל אותי מה הולך להיות, ואמרתי לו שהערבים יזרקו אבנים מכיוון אחד, ואנחנו מהכיוון השני. ואז הכתב יצא החוצה ואמר: 'קמב"ץ העדה החרדית מדבר מתוך הבונקר'. וככה נדבק לי הכינוי הזה. אבל זה שטויות, כי בעצם לא ארגנתי כלום, רק דבררתי. אם כבר היו צריכים לקרוא לי 'הדובר'. מבחינתי, קמב"ץ זה קם בצהריים, כי בכל השנים האלה תמיד נהגתי ללכת לישון בשש בבוקר ולקום בצהריים; בלילה שמרתי על קברים או ליוויתי את הבחורים בפעילות".

לא חשבת בכל השנים האלה להתמסד, לחפש מקצוע מסודר? אשתך לא לחצה עליך?

"לא. כשאתה נכנס לזה, אתה לא יכול לצאת. וגם אשתי זרמה איתי, כי אצלה בבית גם היה ככה. היא גדלה בבית של חסידות 'תורה ויראה', בתור נכדה של הרב אהרן קצנלבוגן (ממייסדי 'נטורי קרתא'. י"ש). בעצם, החסידויות שלה ושלי היו ביריבות גדולה. בתור ילד, כל השנים הייתי זורק פשקווילים נגדם. אבל מאז שהתחתנו יש קשר טוב בין החסידויות, ואין שום בעיה".

איך מפרנסים 17 ילדים בלי עבודה מסודרת?

"אם הייתי יודע מראש, אולי באמת לא הייתי מביא 17 ילדים. אבל זה לא אני מחליט. בורא עולם החליט, ואצלנו הרי אין אמצעי מניעה. אבל אם הייתי יודע כמה זה קשה לחיות ככה, לא יודע אם הייתי הולך על זה. יש סיפור על איזה אברך שחי מקצבה של 3,000 שקל, התחיל לחשב הכנסות והוצאות, ומאז הוא לא גמר את החודש. ברגע שמתחילים חישובים, לא מסתדרים. ככה, אתה איכשהו מתגלגל ולא מרגיש בעיה. אני גם לא חי ברמה גבוהה. בגדים אני לא צריך, כי הם עוברים מאחד לשני. יש ארגונים שנותנים לך ירקות פעם בחודש, ועוד הרבה דברים כאלה. אז מסתדרים".

את הציניות והסלידה מצביעות הוא שומר גם כלפי חבריו החרדים. כך למשל, הוא התראיין לאחר שיצא מהמאסר לעיתון "ידיעות ירושלים" (המקומון הירושלמי של "ידיעות") ושם קרא לכל החרדים להתגייס לצבא. הקריאה הזו פורשה כאילו קרויס, כמו אחד הקמב"צים הקודמים של "העדה החרדית", יהודה משי-זהב, שינה את עמדותיו והפך לציוני – אולי בגלל החנינה שזכה לה מהנשיא.

קרויס מכחיש: "הם עיוותו את מה שאמרתי. אני יצאתי רק נגד הצביעות של החרדים שיושבים בכנסת, מקבלים תקציבים מהמדינה, לומדים אנגלית, מצביעים בבחירות, חושבים שצבא זה חשוב וצריך לשרת – רק לא הילדים שלהם! שהפרענקים ימלאו את יעדי הגיוס (החוק הנוכחי מחייב עמידה ביעדי גיוס שנתיים בחברה החרדית, והטענה הרווחת היא שהחרדים עומדים ביעדים דרך הצעירים החרדים המזרחיים, שיש להם פחות עכבות אידיאולוגיות נגד הגיוס. י"ש). מה זה השטויות האלה? אם צריך להתגייס, תתגייס אתה, לא הפרענקים! הרי אשכנזי שמתגייס יש סיכוי שיישאר דתי. אצל הפרענקים אי-אפשר לדעת. אז כבר עדיף שהאשכנזים יתגייסו! בכל אופן, הכתב עשה מזה כאילו אני באמת חושב שכל החרדים צריכים להתגייס".

אוסף נדיר של פשקווילים

בדפי ההיסטוריה קרויס לא יירשם מן הסתם כהוגה חרדי חשוב, כנראה גם לא כאקטיביסט בעל משקל. אבל אם יש לו סיכוי להירשם שם, הרי זה בגלל סיבה אחרת לגמרי: אוסף הפשקווילים העצום שהוא מחזיק. לדבריו, הוא אוסף פשקווילים כבר מזה כמעט שלושים שנה. ליתר דיוק, משנת תשמ"ט (1989). הפשקווילים מוחזקים בדירה קטנה ליד דירתו הפרטית, מסודרים בניילונים לפי נושאים ושנים. באמצעות קשריו ושיטותיו המיוחדות, קרויס גם מצא דרכים להבטיח שכל פשקוויל זניח אכן יגיע אליו:

"זה שיגעון שלי. לפני כן אספתי בולים. אבל בשלב מסוים נמאס לי מהבולים. זרקתי את כולם, והתחלתי לאסוף פשקווילים. אותם אני כבר לא אזרוק. יש אצלי פשקווילים שרק זה שהפיץ את המודעה ידע עליהם. לפעמים שמים רק כמה עותקים, ליד הבית של הבן אדם שאותו תוקפים, כדי להזהיר אותו. כדי לאסוף את כל הפשקווילים הייתי לפעמים מוריד מהקירות, ולפעמים גם עושה הסכם עם המדביק, שבשביל 5 שקלים יביא לי עותק. בשעתו, סרקתי חלק מהאוסף שלי עבור הספרייה הלאומית, אבל באמצע התהליך הזה נתקע. הם אמרו שיש להם בעיות תקציב להעלות את הכול לאוויר, וגם בעיות משפטיות של חשש מתביעת דיבה של אלה שהפשקווילים מכוונים נגדם. אז היום אני חושב לפתוח אתר בעצמי".

האוסף שלו כבר הביא אליו לא מעט חוקרים מהאקדמיה, שרצו ללמוד את קורות החברה החרדית בעשורים האחרונים דרך התיעוד הפשקווילי. גם על החוקרים האלה יש לו מבט די ציני: "הרבה אנשים באים לפה עם רעיונות לדוקטורט וחושבים להיעזר באוסף. אבל כשהם מגיעים אליי, התזה שלהם בדרך כלל נופלת. הם באים עם תזה מסוימת, ואני אומר להם: זה סיפור מאוד יפה, אבל פשוט לא נכון.

"למשל: יש איזה מיתוס באקדמיה, שכנראה נולד מפרסומים בעיתונות, שבעדה החרדית כל הזמן עושים 'פולסא דנורא' (טקס קבלי של חרם כנגד אדם. י"ש). האמת היא שהייתה רק פעם אחת שעשו דבר כזה, לפני המון שנים, נגד ראש העיר גרשון אגרון, בגלל פתיחת בריכת השחייה המעורבת במושבה הגרמנית. בעצם, גם בפעם ההיא אלה שהיו מעורבים בזה נפגעו: אחד נשפכו עליו מים רותחים; עוד אחד מת טרם זמנו. כי לא ראוי להשתמש בקבלה כנגד אדם מסוים. אבל מאז, היו עוד הרבה פעמים שהשתמשו באיום הזה כדי להפחיד אנשים, ומעולם לא עשו את זה. אבל בעיתונים הופיעו הכותרות על ה'פולסא דנורא', והחוקרים האמינו לזה".

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"ז באלול תשע"ז