הגשר אל המציאות / מוטי קרפל

 

 דווקא מסורת הקבלה, הנחשבת ל"מיסטיקה", עשויה להחזיר לעולמנו את נקודת המשען האובייקטיבית שכה חסרה לה מאז שהמירה את האמת בנרטיב. מסע פילוסופי-קיומי שבסופו עונה ר' הלל מפאריטש לעמנואל קאנט ולדיוויד יום

תרשים של דה וינצ'י (פרט) על סדר הספירות

התודעה המערבית המודרנית צנועה מאוד. אין לה יומרות. המילה "אמת" בלקסיקון האקדמי היא כמעט מילה גסה. לא רק שמקובל היום לחשוב שאם ישנה בכלל אמת אובייקטיבית – בטבע, בערכים, בהיסטוריה – הרי אין בכוחו של האדם להשיגה, אלא שיותר מכך, די מקובל לחשוב שאין בכלל אמת כזו. בתודעה המערבית העכשווית, כידוע, אין אמת אלא רק סיפור, נרטיב. כל אחד והאמת שלו.

ההוגה מתייחס למציאות שמחוצה לו כאוסף של חומרים שנתונים לעיצוב חסר מגבלות של התודעה האנושית. בדיוק כמו ילדים המשחקים בפלסטלינה. איננו יודעים את ההיסטוריה אלא מעצבים אותה. גם על הטבע כשלעצמו איננו יודעים דבר, מלבד השתקפותם של מושגינו ושל צורות החשיבה שלנו, שאותם אנו מטביעים בו. למעשה איננו מגלים או חושפים את הטבע, אלא מעצבים או "ממציאים" אותו.

דוגמה אקטואלית לתפיסה זו הובאה ב'מקור ראשון' (דיוקן, 19.8.11), בראיון שערך צור ארליך עם רוברט קריז, פילוסוף והיסטוריון של המדע. "מובן מאליו שהטבע מציית לחוקים מתמטיים, ובפרט לכאלו שהם פשוטים ויפים – ובו בזמן זה גם פלאי. זה מובן מאליו וטאוטולוגי, כי ציות למתמטיקה הוא פשוט חלק ממה שאנו מגדירים טבע, אבל זה פלאי ומסתורי ומוזר שיש מחוצה לנו משהו שבכלל עונה להגדרות כאלו". אם לנקוט משל, אנו זורקים לים רשת דייגים בעלת חורים ברוחב של 20 סנטימטרים. העובדה שיוצאים לנו מהים רק דגים רחבים מ-20 סנטימטרים אינה מוכיחה שאין בים דגים קטנים יותר. היא איננה מלמדת על הים, אלא על הרשת. הטבע, קובע קריז, הוא בעצם השתקפות קטגוריות החשיבה שלנו. הוא לא שם בחוץ – אלא בראש שלנו. הפלא הוא, טוען קריז, שיש בכלל קשר, ולו מינימלי, בין החשיבה שלנו לבין הטבע. אין לכך הסבר. פלא.

דיוויד יום

מעגל ללא עוגן

השלכותיה של תפיסה זו אינן משמעותיות כל כך בתחום המדע הניסיוני. את הפיזיקאי ככזה לא מעניין מאין נובעים חוקי הטבע. הוא איננו עוסק בפילוסופיה ולכן הוא מתייחס לחוקים שהוא מוצא כחוקי הטבע כשלעצמו. ההשלכות המשמעותיות יותר של הסובייקטיביזם הזה הן ביצירת התודעה המערבית העכשווית, הפוסט מודרנית. הסובייקטיביזם הקיצוני התפשט מהפילוסופיה לעולם האקדמי כולו, משם לפובליציסטיקה, לספרות ולעיתונות, ועד האדם הקטן – אני ואתם – ברחוב. כולנו כבר יודעים שאין אמת, שהכול סובייקטיבי, ואם בא אדם לומר דבר בשם אמת כלשהי אנו חושדים בבריאותו הנפשית.

העולם הפוסט מודרני איבד את נקודת המשען האובייקטיבית. הוא עגול לחלוטין, ובמעגל, כידוע, אין לשום נקודה יתרון. כל הדעות שוות. אין אמת ואין שקר. אין טוב ואין רע. אין גבוה ואין נמוך. העולם מסתחרר לו ללא נקודת אחיזה. כל אחד והנרטיב שלו.

רבים חושבים (כמובן, הם 'מניחים את המבוקש'…) שכך אכן ראוי להיות. שאדרבה – זהו המצב הנאור, המתקדם. אבל רבים גם חשים שהעולם הפוסט מודרני הזה הוא "משענת קנה רצוץ", שהוא איננו מסוגל להתמודד מול אתגרים וסכנות, שהוא הולך ומתפורר ל"מונדות", בועות אנושיות המנותקות ומנוכרות זו לזו, שאין, ולא יכול להיות, ביניהן שום קשר אובייקטיבי, מציאותי, ממשי. אלה האחרונים ודאי יסכימו שהתודעה המערבית נמצאת במשבר.

מיום עד פופר

קרל פופר

המצב הפוסט מודרני לא הופיע יש מאין. הוא מהווה קו התפתחות ישיר והכרחי, שהתחיל מהפילוסוף האנגלי הידוע דיוויד יום (1711-1776).

יום טען שבניגוד לשכל הישר (common sense), את חוקי הטבע איננו מוצאים בטבע. אין "שם" סיבתיות. אנו רואים את א' ובעקבותיו את ב', אבל את הקשר א' גרם לב' איננו רואים. מה מקורה של הסיבתיות? שאל יום. השמש כנראה תזרח מחר, הוא אמר, אבל זוהי אמונה. אין לציפייה זו שום בסיס מדעי.

אפשר שלחלק מן הקוראים אלו נראים דקדוקי עניות, אבל הבעיה שהציב יום מעסיקה את הפילוסופיה המודרנית מאז ועד עתה (בז'רגון הפילוסופי היא נקראת "הבעיה האפיסטמולוגית" = תורת ההכרה). זוהי אכן בעיה חמורה ורצינית ומי שהציע לה פתרון – שהמתווה שלו, לפחות, מקובל בעולם הפילוסופי – היה עמנואל קאנט (1724-1804).

נכון, הודה קאנט, מקורם של הקשרים, החוקים והסדרים שאנו מייחסים לטבע אינו נמצא בטבע, אלא במוח האנושי. ישנן במוחנו קטגוריות של מחשבה, ואנו משליכים אותן על הטבע (ממש כמו אותה רשת דייגים שבמשל הנ"ל). אנו מארגנים ומעצבים את הטבע, סדריו וחוקיו, באמצעות כלי החשיבה האנושיים שבמוחנו. איננו משיגים את הטבע האובייקטיבי, את "הדבר כשלעצמו", אלא רק את "עולם התופעות", הטבע כפי שהוא נגלה לעינינו, כפי שאנו מארגנים אותו במחשבתנו. אבל בהיותנו פועלים בעולם התופעות, השאלה על 'הדבר כשהוא לעצמו' חשובה פחות.

זהו המקור הראשון של העולם הסובייקטיבי המודרני. תחילת הדרך. אחריו כבר יכול היה מארקס לדבר על "מדע בורגני". לשיטתו, לא רק מדעי החברה והרוח מושפעים מתפיסת עולמם ומהאינטרסים של החוקרים, אלא גם מדעי הטבע יוצרים עולם שעולה בקנה אחד עם האינטרסים של המשקיפים, במקרה שלו – הבורגנים. מכאן הדרך קצרה לפמיניזם העכשווי שמרבה לטעון שהמדע המוכר לנו הוא "גברי".

אבל היו עוד תחנות בדרך. אחת מהן, רק כדי לחוש את ההתפתחות, הייתה אצל הפילוסוף האוסטרי-בריטי קרל פופר (1902- 1994).

פופר ניסה "להציל" את המדע. אם אין אמת אובייקטיבית, מהו מעמדן של תיאוריות מדעיות? כיצד נוכל לומר על תיאוריה מדעית שהיא אמת? ובכן, הציע פופר, תיאוריה מדעית היא אמת כל עוד היא לא הוכחשה בניסוי, כל עוד לא הוכח אחרת. אם כן, האמת המדעית היא "רזה", אנמית וזמנית מאוד. לא יומרנית. 'עד שיוכח אחרת'.

פופר אולי הציל את המדע, אבל לא את התודעה המודרנית. זו המשיכה להתגלגל במדרון החלקלק של הסובייקטיביזם, עד מצבנו העכשווי, הפוסט מודרני, שבו הכול נכון, הכול מותר והכול שווה. אין אמת אובייקטיבית.

ובכן, כאן אנו, או לפחות התודעה המערבית, עומדים היום. אין גשר בין התודעה האנושית ובין המציאות (אסור לומר האובייקטיבית). אין שום התאמה ביניהן. אנחנו חיים בעולמות מדומיינים, ואין שום קנה מידה שיכול לקבוע עדיפות, הכרעה או יתרון של מי מהם.

חוסר היכולת לגשר בינינו לבין המציאות איננו מסתיים בטבע. גם מבנה היחסים הבין אישיים מושפע מסובייקטיביזם זה. אם אני חי לי בעולם משלי, שאני יוצר אותו בתוכי, איך יכול להיווצר קשר אובייקטיבי ביני לבין הזולת, שחי לו בעולם אחר, זר ושונה? כיצד אני יכול בכלל לדבר איתו, שהרי אין לנו שום שפה משותפת?

תורת ההיזכרות

לניכור החברתי של התודעה המערבית יש אם כן בסיס עמוק ביסודותיה הפילוסופיים. למי שרואה במצב זה את "המצב הנאור" אין שום בעיה, אבל למי שחש שזהו "מצב משברי", מבין את הסכנות הטמונות בו ומחפש פתרון, יש, מסתבר, מסורת חשיבה אלטרנטיבית.   

הפתרון נמצא, כרגיל, במקום הפחות צפוי. ישנה מסורת חשיבה המכירה בכך שאנו אמנם מוצאים את העולם בתודעתנו, ויחד עם זאת טוענת שהדבר שאנו מעצבים בתודעה משקף בנאמנות את העולם האובייקטיבי. ומסורת זו, כמה אירוני, נחשבת דווקא למסורת חשיבה מיסטית, סובייקטיביסטית, "מרחפת" ו"לא מדעית" – מסורת הקבלה.

ר' הלל מפאריטש לא היה אדמו"ר. הוא היה חסיד חב"ד, אבל חסיד יוצא דופן, שמבחינת הגותו, תורותיו, ספריו ומאמריו לא נפל מרבותיו. "הסולת הנקייה של תורת החסידות", מגדיר אותו הרב יצחק גינזבורג. ר' הלל סיכם את תורת חסידות חב"ד כפי שהתפתחה בימי שלושת האדמו"רים הראשונים – בעל התניא, האדמו"ר האמצעי והצמח צדק.

באחד מספריו, "שער הייחוד", שמהווה ביאור למאמר בשם זה של האדמו"ר האמצעי – ומבוסס, כמובן, לא רק על תורת חב"ד, אלא, כמוה ממש, על יסודות הקבלה בכלל וקבלת האר"י בפרט – הוא כותב:

להיות שהאדם הוא בחינת מדבר, למעלה מבחינת דצ"ח (דומם, צומח, חי), ולכן הוא הכולל בתוכו כל חלקי דצ"ח ברוחניות וכל פרטי דצ"ח כלולים המה בנפש המשכלת.

ולכן כאשר מביט על דבר מה בראייה הגשמית שלו, אז עולה ציור דבר הנראה למוחו ומעוררו להשכיל אמיתת עניינו, ואז – על ידי יגיעת כלי המוח שלו – פועל בו העלאה לגבי כח המשכיל לראות אמיתת הדבר כמו שהוא ברוחניות בכח המשכיל שלו, ועל ידי זה משכיל אמיתת הדבר הגשמי.

…ונמצא לפי זה שאין לעצם כח השכל השורה במוח, שהוא כח החכמה, שום ייחוס עם גילוי ההתחכמות… רק שנגלה בו פרטי ההתחכמות מלמעלה מן כח החכמה, והוא מכח המשכיל

(שער הייחוד, עמוד כ', בלי שם הוצאה, ירושלים תשל"ד).

ר' הלל מלמד אותנו שני דברים: הראשון באשר לתהליך ההכרה – האדם איננו מייצר רעיונות בשכלו. הם כבר נמצאים בו. המקום שבו הם נמצאים נקרא כוח המשכיל (ובמושגי הקבלה – 'חכמה סתימאה'). שם נמצא הידע, אמנם לא כרעיונות, אלא מקודד, סתום, נעלם, במצב צבירה אחר.

כוח החכמה הגלויה הוא ראשית התודעה. הוא איננו מייצר רעיונות אלא קולט אותם מעומק האישיות (במונחי הקבלה – מהכתר, שהחכמה הסתימאה כלולה בו), מהרבדים הלא מודעים. כוח החכמה הגלויה הוא הכישרון להיפתח לרעיונות שזורמים ומתגלים מבפנים, ולא בכדי החכמה קשורה במסורת היהודית לענווה, לפתיחות. אי אפשר למלא כוס מלאה, צריך להיות "ריק" בשביל לגלות חידוש.

הרעיונות אינם באים מבחוץ אלא מבפנים, אמנם בעקבות גירוי מבחוץ. המאמץ השכלי איננו אלא מאמץ "להיזכר" במה שאנחנו כבר "יודעים". המורה, אם כן, איננו מעביר לתלמיד ידע, אלא "מיילד" אותו מן התלמיד.

התהליך ההכרתי הוא גילוי של הנעלם. הידע כבר נמצא בנו, אלא שצריך לחשוף אותו. הסלנג "נפל לי האסימון" מסביר יפה תהליך זה. כך גם התופעה המוכרת, שכשנגלה לי פתרון לקושיה שעִמה התחבטתי עת ארוכה התחושה היא שהפתרון בעצם פשוט מאוד, שתמיד ידעתי אותו, שהוא היה שם תמיד, ועמד לי "ממש על קצה הלשון". הרעיונות נופלים מהעל-מודע לתודעה.  

התפיסה הזו באשר להכרה ידועה היטב גם בעולם המזרח והיתה ידועה גם בעולם העתיק. אפלטון מדבר על תהליך ההכרה כ"תורת ההיזכרות"; סוקרטס רואה במורה "מיילד".

הכל כלול

הדבר השני, והחשוב יותר לענייננו, שמלמד ר' הלל הוא  שהאדם "הוא הכולל בתוכו כל חלקי דצ"ח ברוחניות וכל פרטי דצ"ח כלולים המה בנפש המשכלת". כלומר, כל מבנה הבריאה, על כל פרטיה, כבר ידוע לנו. נמצא בנו. אמנם בתמצית, בצורה מקודדת, בתבנית סכמטית, אבל בהעלם כל הידע כבר מצוי בתוכנו. הידע הזה נמצא בשכבות הלא מודעות, בחכמה הסתימאה. משם הוא יורד, אם וכאשר, ומתגלה לתודעה.

בטהובן היה חולה בחלק גדול משנותיו. בשנות השלושים של חייו הוא כבר היה חרש. כשנפטר גזרו קווצת שיער מראשו ושמרו אותה למזכרת, כמנהג הימים ההם. מדענים בדקו לאחרונה שיער זה והסיקו ממנו שמחלתו של בטהובן היתה הרעלת עופרת. מה הניחו המדענים שערכו בדיקה זו? הם הניחו שבכל תא של הגוף מקודד הידע של הגוף כולו. כל תא "יודע" את הכול. הגוף הוא אורגניזם אחד ואחיד, ובכל תא שלו מופיע כל כולו. היום כנראה קוראים לידע מקודד זה DNA.

ההנחה של אחדות האורגניזם האנושי, שמתוכה נגזר שכל תא "יודע" את כולם, ואת האורגניזם בכללו, היא פשוטה ומתבקשת. את אחדות הגוף אנחנו הרי רואים בעיניים. מה שר' הלל מניח הוא קצת יותר "גבוה" – אחדות הבריאה במקורה. כל תא בבריאה בנוי על פי אותו עיקרון, באותה תבנית, לפי אותו קוד. לבריאה מקור אחד, וכל תופעה בה היא רק וריאציה על הנושא האחד והיחיד. אינסוף הגוונים של המציאות הם רק אינסוף מופעים, לבושים, גילויים, של דבר אחד.

כל מדרגת חיים מפותחת יותר מכילה בתוכה את כל השאר. למשל, את הצומח אנחנו מכירים מעצמנו; יש בנו תופעות של צמיחה ולכן גם מושג של צמיחה. אמנם אין בתוכנו פרח קטן, אבל אנו יודעים מהי פריחה ואף כמהים לה.

התבנית היסודית של כל נברא מצויה בנו. אמנם בהעלם; מקודדת, מתומצתת, במצב צבירה מיוחד – אבל כשאנחנו מגלים ויודעים את עצמנו, אנחנו יודעים את כל הבריאה. כמובן, לכל מדרגת חיים הופעה מיוחדת משלה. גם לכל צמח או בעל חיים, כמו כל עם וכל אדם, לבוש מיוחד. אך אינסוף ההופעות והגוונים הם רק וריאציות של אותה תבנית יסודית שעל פיה נוצר הטבע כולו.  

אני בנוי, בעיקרון, כמו כל דבר בבריאה, כמו כל תא אחר בטבע. מתוך שאני מגלה את המבנה העצמי היסודי שלי – אני מגלה גם את המבנה העקרוני, היסודי, של כל שאר התאים בטבע, ושל הטבע כולו כאחד. כמובן, עם ההתאמות הנדרשות.

אם כן – יש גשר ביני לבין העולם. ישנה התאמה בין המבנה הפנימי שלי לבין המבנה של כל נברא אחר, ויותר מכך – המבנה של כל הבריאה כולה יחדיו. כשאני מתבונן לתוך עצמי (אינטרוספקציה), ומזהה בבהירות את המבנה הפנימי היסודי שלי – משימה לא פשוטה כמובן, אבל זו כבר בעיה אחרת – אני יודע את המבנה האובייקטיבי של כל תא אחר בבריאה, ואת המבנה האובייקטיבי, היסודי, העקרוני, של כל הבריאה כולה.

ר' הלל חי בדור שאחרי קאנט ולמי שקורא את דבריו ישנה תחושה כאילו הוא מגיב על שיטתו ואפילו מתווכח עימו:

אך לאחר שנמשך גילוי ההתחכמות בכח החכמה שבמוח (שזהו גילוי כל פרטי העניינים כמו שהם כלולים בעצמיות נפשו כנ"ל) – אז נעשה גילוי זה עצמם להתפשטות, והיינו, מה שמשכיל אמיתת העניינים כמו שהם חוץ ממנו.

להשכיל את הדברים כמו שהם חוץ ממנו – משמע באופן אובייקטיבי.

אגב, כך הוא גם לגבי "העולמות העליונים":

הנפש האלוקית היא כלולה מכל המדרגות, מרכ"ד (מראש כל דרגין) עד סוף כ"ד (ולכן נקרא האדם עולם קטן וכמו המפה מכדור הארץ וכו') ולכן כח החכמה שבנפש האלוקית הוא רואה כל העניינים האלוקיים לאמיתתן מעצמו ממש להיותן כלולים בו כו' וד"ל (ודי למבין).

ואכן, די למבין.

קרקע יציבה

אם כן, נוצר הגשר בין עולמנו הפנימי לבין העולם האובייקטיבי. את חוקי הטבע אנחנו אמנם יודעים מעצמנו, אבל הם אינם סובייקטיביים או מדומיינים. הם תואמים לחלוטין את החוקים והסדרים האובייקטיביים של הטבע החיצוני, מכיוון שמקורם זהה.

הנחה זו, בדבר אחדות הבריאה, איננה רק הנחה פילוסופית פורמלית, הפשטה רציונלית יבשה ואקדמית. היא תובנת חיים. היא חווית חיים יסודית של כל נפש ישראלית. אמונה חיה. אכן, אפשר שעבור הפילוסוף המערבי, חניך הרציונליזם היווני-מערבי, היא בלתי אפשרית. עבור הנפש הישראלית, על כל פנים, אין בלעדיה חיים.

אם כן, לתודעה הרואה עצמה כפרודה אטומית בודדת, המנוכרת לכל הסובב אותה – אדם וטבע – משום שאיננה יכולה ליצור אליו גשר ממשי, יש פתרון. והפתרון נמצא במסורת החשיבה היהודית. ישנם כיווני חשיבה כאלה גם במסורות פילוסופיות אחרותמתחילת המאה העשרים – אצל רודולף שטיינר האירופי, אורובינדו ההודי, וגם קן וילבר האמריקני – ושאלת ההבדל ביניהן לבין המסורת של הקבלה והחסידות (שקדמה להן כמובן, ולכן אולי הם הושפעו ממנה בדרך זו או אחרת), עדיין דורשת עיון.

יש עולם אובייקטיבי; יש טוב ורע; יש אמת ושקר, יש גבוה ונמוך. ניתן עכשיו לשקם את התודעה המערבית, להעלות את כל הטוב והיקר שהיא יצרה, ולנטוע אותם על קרקע יציבה.

 אני מודה לד"ר דניאל שליט על הערותיו ששולבו בתוך המאמר

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 בדצמבר 2011, ב-גיליון שבת הגדול 1 - טבת תשע"ב ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: