ביתם של בני הזוג וורה וחיים וייצמן ברחובות, שהיה למשכן הנשיאות הראשון, נחשב עד היום לפנינה אדריכלית בנוף הבתים הישראלי. סיור של מורשת ואמנות באחוזה לרגל יום השנה לפטירת הנשיא הראשון של מדינת ישראל

בטקס פתיחת מכון וייצמן למדע ברחובות נשא דברים ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, ואמר: "וייצמן זכה לדבר יקר המציאות ביותר, לשאת על ראשו שני כתרים: כתר מלכות וכתר תורה". והוא הוסיף ואמר: "הנשיא הראשון של מדינת ישראל הוא ראש המדינה היחיד בדורנו, ונדמה לי בהרבה דורות, שלא המדינה עשתה אותו, אלא הוא עשה את המדינה".

ד"ר חיים וייצמן, מנהיג התנועה הציונית ולימים הנשיא הראשון של מדינת ישראל, בנה את ביתו הפרטי ברחובות, בין פרדסים בקצה הצפוני של המושבה. דרך ארוכה עבר וייצמן עד הגיעו לכאן – מצריף העץ הקטן שבו נולד ב-1874 אל "הארמון" של נשיא מדינת ישראל.

וייצמן החל את דרכו כבן שלישי למשפחת עוזר וייצמן, שהתגוררה בעיירה מוטול אי שם בביצות רוסיה. המשפחה שמנתה שבע בנות וחמישה בנים גודלה וטופחה על ידי האב, תלמיד חכם משכיל, סוחר עצים כרותים לפרנסתו. האם הייתה עקרת בית מלאת מרץ. את לימודיו מתחיל וייצמן ב'חדר', אחר כך בבית הספר הריאלי בפינסק, שם הוא מצטיין בנוסף ללימודים גם באהבת הציונות. את לימודי הדוקטורט שלו בכימיה הוא משלים באוניברסיטאות של גרמניה ושוויץ, ממציא למעלה מ-120 המצאות, מפיק את האצטון, וכל זאת לצד עיסוקו הבלתי נלאה בציונות ובניסיונות להקמת מדינה.

כשלושים שנה גרו חיים ו-וורה וייצמן במנצ'סטר באנגליה, שם שימש ד"ר וייצמן מרצה בכיר במחלקה לכימיה של אוניברסיטת מנצ'סטר. ב-1907 ראה לראשונה את רחובות כשעבר בדרכו במושבות הפרדסים לאורך שפלת החוף. המקום קסם לו והוא בחר בו כמקום להקים בו את מכון זיו.

במהלך עבודתו במעבדות שבמכון זיו, התגורר וייצמן בצריף ברחובות ששכר לו למגורים. בזיכרונותיה התלוננה וורה על תנאי המגורים הקשים. ציוד המטבח היה דל כל כך, עד שהטבחית השוויצית המצוינת שלה "הייתה מפזרת את כל הסירים והמחבתות על הרצפה. מעולם לא העזתי להיכנס למטבח, כי הייתי מתעלפת למראה הערבוביה הזאת!".

ביומנה סיפרה על דרך בחירת מיקום הבית: "נזדמן לי להביט בעד חלון העבודה של בעלי, ועיניי נחו על גבעה לצד דרום מזרח". לשמחתה התברר שהמגרש עומד למכירה: כ-40 דונם פרדס, שהיה שייך לאהרן אייזנברג, ממייסדי המושבה רחובות, "שחיים זכר אותו מימי שחרותו מלימודיו בפינסק… לא סיפרתי לחיים מאומה על כוונתי לקנות את החלקה… פרדס מוזנח ומגודל שיחים… חיים שעדיין לא ידע מאומה על כוונותיי התפעל אף הוא כאשר הבאתי אותו במכונית אל ראש הגבעה, להראות לו את המראה משם". אהרן אייזנברג הלך לעולמו, ובנו עורך הדין ירש את הקרקע. הם קנו ממנו את השטח ופנו אל האדריכל אריך מנדלסון בבקשה שיתכנן את ביתם. בבניית הבית מיישם וייצמן את דבריו כי חברה יהודית תיבנה רק "בית לבית, דונם לדונם".

מונומנט לאומי

האדריכל אריך מנדלסון, שמשרדו בברלין היה מהגדולים באירופה, נודע בזכות וילות פרטיות ובנייני ציבור גדולים שהקים בגרמניה. בין היתר בנה את מצפה הכוכבים של אינשטיין בפוטסדאם, בתי כל בו לרשת משפחת שוקן, ועוד. כבר בשנת 1923 היה מעורב באדריכלות הארצישראלית, כאשר הוזמן לתכנן את מפעל החשמל של פינחס רוטנברג. בהמשך זכה אף בפרס ראשון בתחרות לעיצוב מרכז מסחרי בכרמל בחיפה. ואולם, שני הפרויקטים הללו לא יצאו בסופו של דבר אל הפועל, ובית וייצמן ברחובות זכה להיות הבית הראשון שהקים בארץ ישראל.

מערכת היחסים בין ד"ר חיים וייצמן לבין מנדלסון הייתה מורכבת ודינמית במיוחד. השניים התוודעו זה לזה במסגרות שונות של הקונגרסים הציוניים. לאחר סיכום עקרוני שבו תבעה וורה שיינתן לה להשתתף בתכנון – "הבית יהיה ביתי, לא ביתו!" – ביקש וייצמן לדעת את אומדן עלות בניית הבית. מנדלסון העריך בהערכה גסה כי הבנייה תעלה 20,000 לירות שטרלינג, סכום עתק. וייצמן נדהם, שכן הוא חשב על סכום של 12,000 ליש"ט בלבד. במשך שנה התנהל בין השניים דיאלוג, רובו בכתב, שבו ניסה וייצמן להוריד את המחיר. מנדלסון טען כדי לשכנע את וייצמן: "יופיו של הבניין הוא בתוכניתו, בהתאמתו לסביבה, לאקלים ולצרכיך האישיים והרשמיים… ביקשת בית בעל אופי כפרי ייצוגי, כלומר ויתור על זוהר החומר של ארמון עירוני… אני יכול לספק לך את התוכנית הטובה ביותר ואת הפיקוח האמין ביותר, אבל לא תוכל לצפות לבית מקסימלי במחיר מינימלי". מנגד, טען וייצמן: "גם לוּ יכולתי להרשות לעצמי להוציא כל כך הרבה כסף, לא הייתי עושה זאת מסיבות מוסריות. אסור לעשות זאת בפלשתינה. אני רוצה בית הגון, אבל לא מבנה לוקסוס".

וייצמן פנה לייעוץ נוסף, הגביל את עלות הבנייה ל-12,000 ליש"ט, ופיטר את מנדלסון. על כך כתב לאחד מידידיו: "מנדלסון אכזב אותי ואת וורה קשות, בזבז כמעט שנה מזמננו. ייתכן שהוא אדריכל מבריק אבל אדם קשה מאוד". אלא שמנדלסון לא ויתר בקלות על הפרויקט והתעקש לבצעו בטענה שהוא האדריכל האולטימטיבי, ווייצמן לא יכול להרשות לעצמו מישהו אחר. "הוא צריך עבור עצמו ועבור המדינה את הבית הטוב ביותר…"

ההתמקחות נמשכה כשנה, ובשנת 1936 התרצה וייצמן. הוא אישר את התוכנית וכתב למנדלסון "המשך בדרכך" (GO AHEAD). בסופו של יום, לאחר כל הסחר-מכר, נמצאה העלות הסופית של בניית הבית קרובה יותר להצעתו האחרונה של וייצמן, שהיה בעל כשרון גם בניהול משא ומתן.

שאיפתו של חיים וייצמן לבית צנוע ופשוט לא התאימה לדעתו של מנדלסון. האדריכל סבר כי הבית חייב להיות "מונומנט לאומי בעל אופי ייצוגי המייצג את חיים וייצמן המנהיג הציוני", שכן הוא נבנה עבור "מי שעומד על במת ההיסטוריה", ווייצמן נאלץ להיכנע לו.

הבית יועד לשמש כמעונם הפרטי של הזוג וייצמן, והוא תוכנן כבית בודד בראש גבעה החולש על סביבתו. בני רחובות נהגו להשוותו לספינה המפליגה בתוך אוקיינוס של פרדסים ירוקים. עם היבחרו של ד"ר וייצמן לנשיא המדינה הפך הבית למשכן הרשמי של נשיא ישראל. לאחר מותו עבר משכן הנשיא לירושלים. בני הזוג תרמו את האחוזה, את הבית ואת תכולתו למדינת ישראל, במטרה לשמר את מורשתו של הנשיא הראשון. שיפוץ ראשון, באדיבות קרן קלור, בוצע בבית בשנת 1978, והוא נפתח כמוזיאון לקהל הרחב. בשנת 1999 בוצעו בבית, באוסף ובאחוזה שימור ושיחזור שהחזירו להם את אופיים כפי שהיה בתקופה שבה חיו בני הזוג וייצמן. שיפוץ זה בוצע בתכנון ובפיקוח של האדריכל הלל שוקן.

כמו ספינה

בקווי המתאר החיצוניים שלו מזכיר הבית אונייה: חלונותיו קטנים ועגולים, בראשו מגדל עגול הצופה למרחוק ובתוכו אכסדרת מדרגות מלכותית המתנשאת אל מעל לגובה הגג, כגשר פיקוד החולש על הסיפון. מרכז הבית בנוי בצורת האות ח'. למרגלות הבית שלושה מלבנים. שניים הדומים במבנם ובגודלם מהווים את הספרייה ואת חדר האירוח; המלבן המרכזי הוא זה החיצוני, ובו הבריכה המוקפת בחצר פנימית, כשהיא מקורה בשורת עמודים התומכים את הגג. מהחדרים נפתחות דלתות רבות לעבר החצר הפנימית והבריכה. בקירות החיצוניים קבועים חלונות, המאפשרים לאור לחדור פנימה ברכות ומונעים מהחום לחדור פנימה. קירות הבית עבים במיוחד, ובנויים מספר שכבות: לבנים, שעם, נסורת וטיח, לצורך בידוד.

קומת הקרקע יוחדה לעבודה ואירוח. באגף הדרומי שכן חדר העבודה של חיים וייצמן ושל רעייתו ובאגף הצפוני חדר מגורים גדול. בלב הבית ניצבת הבריכה שנשקפת דרך דלתות זכוכית רחבות. דומה כי הבית הוקם סביב הבריכה, שבחום הקיץ סיפקה "מיזוג אוויר". בקומת הקרקע יש גם חדר קבלה גדול ופינת אוכל מרווחת. בפינה הצפון מזרחית של הבניין מצויים המטבח ומגורי העובדים.

אכסדרת מדרגות מסתלסלת מובילה אל חדרי השינה שבקומה השנייה. חדר השינה של וייצמן שכן במרכז הקומה. מרפסתו העגולה משקיפה מזרחה, לעבר ירושלים. דלת אחת מובילה מחדרו אל חדר האמבטיה הצמוד ודלת אחרת אל חדר קטן שנועד למגוריה של אחות רחמנייה צמודה. בהמשך הפרוזדור נמצא חדר השינה של וורה וייצמן. מן העבר השני שני חדרי שינה לאורחים. חדר אירוח נוסף, קטן יחסית, מצוי בקומת הגג.

מי שהתוותה את עקרונות העיצוב הייתה ד"ר וורה וייצמן, רופאת ילדים במקצועה. היא גדלה בבית אמיד ברוסיה, וכבר מגיל צעיר הייתה אשת העולם הגדול ופגשה שועי עולם. באנגליה היא שימשה בתפקיד של מארחת חברתית פוליטית. היא התקרבה לציונות, ובעיקר לז'בוטינסקי, עמו חלקה אהבה עזה לתרבות הרוסית ולספרותה, תוך כדי שעידנה יותר ויותר את טעמה האמנותי.

"ספרייה שיש בה די מקום לכל ספריו של ד"ר וייצמן, צריך שתהיה בה אח פתוחה כדי שיוכל לסדר את גזעי העצים כמו בעל בית הגון, ואכסדרה, שיוכל לצאת אליה לנוח מעבודתו. חדרי האורחים אסור שיחסרו אבל גם שלא יהיו בשפע", כתבה וורה.

אחרון חביב הוא הגן. "באביב הארצישראלי שפריחתו קצרת ימים, צריך שיהיה זוהר בשלל צבעים ססגוני", סברה. בגן ניטעו ערוגות של שושנים (ורדים) בשלל צבעים, ובבית עוצב חדר מיוחד לאחסון האגרטלים ולעריכת סידורי פרחים מהגן המלכותי.

מנדלסון רצה לעצב גם את פנים הבית, אך גב' וייצמן התעקשה לתכנן את הריהוט בעצמה. "את הלא תקלקלי הכול", מחה מנדלסון. היא השיבה: "קרוב לוודאי שכן, אבל אני היא שצריכה לחיות בתוך הבית, לא אתה". את רהיטי העץ, הספות והנברשות, כמו גם את שולחן האוכל הגדול שהוצב באגף המזרחי, הביאה וורה במשלוח מיוחד מאנגליה. אפילו ידיות הדלתות העשויות קריסטל יובאו משם. מעבר לכך, כל חפצי הבית היו מקוריים, והריהוט היה מסוף המאה ה-19. פרטי האמנות נרכשו במהלך השנים, וחלקם התקבלו כמתנות לד"ר חיים וייצמן.

מנדלסון, למורת רוחו, הסתפק בעיצוב הכורסאות שניצבו לפני האח בפינה המזרחית בסלון רחב הידיים.

ב- 1 בינואר 1936 כתב מנדלסון האדריכל ביומנו: "נסעתי אתמול לרחובות במכונית, דרך פרדסי התפוזים הזהובים. מסגרת הבניין כבר כמעט מושלמת: היא מלכותית". הבית כונה בפי תושבי רחובות "הבית הלבן" או בפשטות "הארמון". וייצמן אהב את ביתו ברחובות, את הגנים, את הגננים שעיבדו את הגן רחב הידיים ואת הציפורים שהיו מגיעות לחלון חדרו. בחדר השינה שלו הציב מאוחר יותר אדן חלון רחב במיוחד, ועליו היה מניח מזון ושתייה ליונים שהיו פוקדות את חלונו לעתים תכופות. על הקיר מעל מיטתו תלוי ציור שמראה את אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בהר-הצופים, שהוא כל כך רצה לעמוד בראשה. כשהלך לעולמו, סידור התפילות היה פתוח בתפילה האהובה עליו "ונתנה תוקף", מתפילות יום הכיפורים.

הגן האנגלי

האחוזה כוללת גנים מרהיבים המשתרעים על כ-50 דונם. המבנה הפיסי של הגן תוכנן אף הוא על-ידי אדריכל הבית, אריך מנדלסון. הבית שנעשה כולו בקווים ישרים וגיאומטריים הושלם על ידי שימוש בקווים עגולים בסגנון חופשי. מנדלסון לא רצה שהצמחייה תסתיר את הבית. ואכן, בסקיצות הראשונות שלו תוכננו מעט עצים בקרבת הבית, בדרך כלל נמוכים, בעוד גבולות הגן תוחמו על ידי עצים גדולים היוצרים מסגרת ירוקה עם פרצות לנוף. התכנון כלל שילוב בין הבית לגן, תוך מתן "כבוד הדדי" זה לזה. דרך הגישה לבית עוצבה בהשראת "תהליך ההגעה למקדש יווני", כאשר האורח נחשף בכל שלב של ההליכה לשתי חזיתות שונות של הבית. הדרך סובבת את הבית ורק לאחר צפייה בשלוש-ארבע חזיתות נכנסים אליו.

כל שבילי הגן מעוגלים במטרה לגרום למטייל בגן "ללכת לאיבוד". אחד הדברים החשובים שתכנן לבני הזוג הוא ספסל הפונה לכיוון מזרח, לירושלים. לעת ערב היה וייצמן נח על הספסל האהוב עליו בין העצים, לוגם תה בלימון ומביט בהרי יהודה לאור השקיעה. היום, בחזית הספסל צומחים עצי ברוש המסתירים את כל הנוף, כשמאחריהם, מעבר לגדר, מגדלי מגורים חסרי טעם שנבנו בעשור האחרון. כשישב במרפסת הבית, היו ניגשים אליו יצחק הגנן ועוזריו התימנים ללחוץ את ידו. תחילה היססו קצת, מפני שידיהם היו מלוכלכות בעפר. אמר להם וייצמן: "אין דבר! אין דבר! אדרבה, זהו הלכלוך היחיד החביב עליי!".

תכנון הגן הועבר בתחילת 1936 לידי אדריכל הגנים, שלמה אורן וינברג. האופי שתכנן לגן היה אנגלי, עם מרווחים גדולים בין העצים, שבילים ארוכים ועגולים והרבה פרחים. בין העצים נשמרו פרצות אל הנוף. כיום אין כמעט זכר ל"תקופה האנגלית" של הגן.

יחיאל פלדי (הנריק אייזנשטרק) היה אחד משבעת הגננים שטיפלו בגן. וייצמן הביא אותו לאחר שפגש את המלך הבלגי וסיפר לו על תוכניתו להקים בית בארץ ישראל. "הלוואי שהיה לי מישהו שיוכל להפוך את השממה לגן פורח כמו הגנים שלך", אמר וייצמן, והמלך בתגובה זימן לפגישה את הגנן היהודי הצעיר וזה הצטרף לוייצמן במסעו לפלשתינה. במשך 33 שנה עבד אדריכל הגנים של מלך בלגיה במכון וייצמן. את תכנון הצמחייה ביצע אדריכל הגנים משה אורן, חבר קיבוץ יגור. הצמחייה כוללת מינים רבים של צמחי ארץ-ישראל: הדרים, זיתים, תאנים, אלונים, צמחים טרופיים מגן צמחי האקלום על שם ד"ר ורבורג (מנגו, אפרסמון ועוד), וביניהם שיחים, מדשאות ופרחים.

"חיים, שלא היה לו שום חוש לנכסים, הכיר במשך הזמן כל עלה באילנות הגן, התמוגג מכל מגע שהיה לו עם הצומח ועם הגננים שלו. נוהג היה לומר: אמרו לי, כלום יש מקום בעולם כולו שידמה וישווה לגנים האלה? פה יש משהו מיוחד ואגיד לכם מדוע: אצל הגויים הירק צומח מאליו, כאן הוא משגשג בגלל עבודת הידיים המפרכת המושקעת בו!". כך כתבה וורה ביומנה. אין ספק שיותר מכול אהב וייצמן את הגן הגדול שהקיף את הבית מכל עבריו.

קבורה בכיוון ירושלים

יוצא דופן הוא השביל המוביל אל קברם המשותף של בני הזוג וייצמן, שנסלל לאחר מותו של הנשיא. עוד בשנת 1939, אחרי מות אמו בחיפה, הביע ד"ר וייצמן את משאלתו להיקבר בגן אחוזתו ברחובות, למרגלות ביתו: "השתוקקתי להעביר לחלקות הפרחים של רחובות את עצמות אמי, ובבוא היום להניח על ידם גם את עצמותיי שלי. לפעמים בחלום אני רואה את עצמי מכסה את אמי במעטה של פרחים, כדרך שהייתה היא מכסה אותי בכסתות בימי הילדות במוטילי". ואכן כך היה. וייצמן נקבר בשטחי האחוזה, בקבר הפונה להרי ירושלים, העיר שאליה כמהה נפשו מאז ילדותו.

המצבה המקורית שעל קברו הייתה אבן שוכבת שעליה חקוקים שמו ושנת לידתו ופטירתו בלבד. לימים ביקשה וורה להחליף את המצבה לדגם של החיילים הבריטים הנעדרים. היא רצתה שהמצבה תהיה דומה למצבה שעליה חקוק שם בנה הצעיר, מיכאל, שהיה טייס בחיל האוויר המלכותי הבריטי במלחמת העולם השנייה, ומטוסו נפל לים בשנת 1942. שמו נחקק על המצבה לחיילים הבריטים הנעדרים באנגליה.

את מצבת הנשיא עיצב הפסל משה ציפר. במרכז המצבה חקוק סמל מכון וייצמן למדע (עץ החיים), שעיצב אריך מנדלסון עם הקמת מכון זיו בהזמנתו של ד"ר וייצמן.

בית וייצמן הוא פנינה אדריכלית בנוף הבתים בישראל, אטרקציה לאדריכלים ולאנשים מהעולם הרחב. הבית מודרני, בנוי על גבעה המשקיפה אל שפלת החוף במערב ואל הרי יהודה במזרח. לכבוד השנה ה-60 למותו של הנשיא הראשון, חברו יחדיו מכון וייצמן ועיריית רחובות ויזמו כנס העוסק בדמותו של הנשיא בהשתתפות 1,000 ממורי בתי הספר בעיר. כך, כל מורה וילד בעיר יבקרו בביתו ויזכרו את מפעלותיו.

 ————————————————————————————————

חודש נובמבר של הזוג וייצמן:

השניים נפגשו לראשונה בנובמבר.

וורה  וחיים וייצמן נולדו באותו יום – 27 בנובמבר.

מכון וייצמן למדע נוסד ב-2 בנובמבר.

הנשיא הראשון נפטר ב-9 לנובמבר 1952.

ב-2 בנובמבר 1917 זכה עם ישראל להצהרת בלפור, התומכת בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הצהרה זו הייתה פרי מאמציו וקסמיו האישיים של הנשיא וייצמן.

————————————————————————————————

 מדע בקרבת הים

"מכון זיו" הוקם ב-1934 לזכר בנו של הלורד זיו, שהתעניין במדע ונפטר בגיל צעיר ביותר. וייצמן הקים את המכון ברחובות בשל היות המקום סמוך לתחנת הניסיונות החקלאית של וולקני ובשל קרבתו לעיר יבנה והזדהותו עם מעשה ההתיישבות של רבן יוחנן בן זכאי, הדמות המרכזית שפעלה לשיקום היהדות הרוחנית לאחר החורבן. לימים יתבע ממנו מן גוריון שיעביר את המכון לירושלים העומדת להיות בירת המדינה. תשובת וייצמן הייתה: "ראשית, אין שמים את כל הביצים בסל אחד. שנית, לעולם אין לדעת מה יקרה בארץ הזאת. יום אחד עלולה ירושלים להיות מנותקת. שלישית, צריך שיהיה לנו מכון למדע ליד הים". עוד טען: "אסור שתהיה שליטת יחיד על ההשכלה בארץ הזאת; היא חייבת להיות מפוזרת. דרוש לנו גיוון. קנאת סופרים תרבה חכמה, נאמר בתלמוד. יום אחד תהיה לנו אוניברסיטה גם בתל-אביב". גישתו של וייצמן הייתה הנכונה. שנתיים אחר כך ירושלים נותקה, והאוניברסיטה העברית הושבתה. מכון וייצמן נרתם למאמץ המלחמתי ובקרבו נולד חמ"ד, חיל המדע, שתרם רבות לניצחון במלחמה. וייצמן טען: "יש לנו נשק אדיר שעלינו לנצלו בפיקחות ובכישרון, בכל האמצעים העומדים לרשותנו. המדע הוא אותו נשק, מקור כוחנו והגנתו".

וייצמן כיהן כנשיא מכון זיו, כשבמקביל המשיך לשקוד על מחקריו במעבדתו ובפעילותו הציונית. בזכות המצאתו, כמו גם בזכות קסמיו האישיים וידיעתו להתהלך עם שועי עולם, הוא השיג את "הצהרת בלפור", שימש כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית והיה שותף לכל המתרחש בחינוך בארץ. ב-1925, השנה שבה חנך עם הלורד בלפור את האוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים, אמר: "עלינו לבנות תרבות גבוהה המיוסדת על המוסר היהודי ולעשותה מרכז של תרבות אנושית".

   פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ח בחשון תשע"ב, 25.11.2011