תוף הפח מכה על החזה / גל אורן

 

ספרו האוטוביוגרפי של הסופר הגרמני גינטר גראס, שבו הוא מתוודה על עברו הנאצי, עורר סערה רבתי עם פרסומו. עם יציאתו לאור בעברית מעז גל אורן להציג עמדה שנויה במחלוקת ולשבח את הסופר על עמדתו הנוכחית, המקדשת את הטלת הספק התמידית

קילוף הבצל, גינטר גראס; מגרמנית: חנה לבנת, זמורה-ביתן, 2011, 399 עמ'

 לפני כמחצית השנה, כחלק ממסע קצר שעשיתי בחבל הארצות המרכזיות הדוברות גרמנית (שווייץ, אוסטריה וגרמניה) הגעתי לבסוף לליבק – אחת הערים היותר מקסימות באירופה אשר מורשת, היסטוריה ופולקלור נקשרו בה יחדיו בשלל צורות מגוונות ומרתקות. על אף שהמקום לא ידוע לרבים, ואולי אפילו לא למעטים, עיר נמל קטנה זו העמידה שורה ארוכה של הוגים, משוררים, רבנים (בני משפחת קרליבך הידועים במחוזותינו), סופרים ומדינאים, מהם שלושה בולטים באופן ניכר: קנצלר מערב-גרמניה וחתן פרס נובל לשלום וילי ברנדט; גדול הסופרים הגרמנים במאה העשרים וחתן פרס נובל לספרות תומאס מאן; ואחרון חביב, נביא הזעם של גרמניה לאחר המלחמה, חתן פרס נובל לספרות וגדול הסופרים הגרמנים כיום, גינטר גראס. בשיטוטיי בעיר הציורית נדמה היה לי שביקרתי כמעט בכל אתר אפשרי. רק במקום אחד לא העזה רגלי לדרוך, וזהו "בית גינטר גראס". באותה שעה המעשה נראה לי – כבן לעם היהודי בפרט וכבן למין האנושי בכלל – ראוי והגיוני, במיוחד מפאת העובדה שזמן קצר לפני כן ניצבתי בגפי מרכין ראש בבוכנוואלד. אלא שהיום נדמה לי כי אם תיקרה ליבק שוב בדרכי לא אהסס לנקוש על דלת המוזיאון ואף להיכנס, להביט, להתעניין, ואולי אף לקחת מזכרת. כיצד התחוללה בי התמורה המחשבתית הזו?

גינטר גראס היה לאחד הסופרים האירופים הראשונים אשר הזדמן לי להתוודע ליצירתם מתוך תפיסה ספרותית, אמנותית ופוליטית, במהלך לימודי התיכון, על רקע מאורעות פרסום האוטוביוגרפיה "קילוף הבצל" בגרמניה. בכיתה התקיים דיון בפנים המהותיים של הפרשה על ידי קריאת כתביו של גראס, ניתוח תגובות של אנשי רוח ישראלים, בחינת מאמרי ביקורת ספרות, הבעת דעתנו בנושא ואף כתיבת מכתב לגראס בעניין. זכור לי הלקח המוראלי של גראס, שאותו דחיתי בשעתו בשאט-נפש, ושדווקא אותו, עם קריאת האוטוביוגרפיה היום, אני מקבל ומבין.

בשנת 2006, לקראת פרסום האוטוביוגרפיה שלו, "קילוף הבצל" (Beim Haeuten der Zwiebel), חשף גראס כי בחודשים האחרונים של מלחמת העולם השנייה (תחילת 1945), בהיותו נער בן 17, שירת בוואפן אס-אס – הכוח הלוחם של האס-אס. גראס ציין כי בזמנו לא חש אשמה על הצטרפותו ליחידה זו. על פי עדותו, במשך שירותו הוא לא הספיק לירות ירייה אחת, עד פציעתו ב-20 באפריל 1945. דבריו של גראס, הסופר הדגול שנחשב למוכיח הגדול של הגרמנים לאחר השואה, ושסימל משך עשרות בשנים עבור גרמניה את ההתמודדות שאינה מתחמקת מהעבר הנאצי ומתבוננת בו בגובה העיניים, פורסמו בראיון לעיתון "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" ועוררו מיד סערה רבתי. מגַניו של גראס תקפו אותו לאו דווקא בגלל מה שעשה כחייל נאצי, אלא בעיקר לנוכח שתיקתו הממושכת בנוגע לכך.

יואכים פסט, אחד ההיסטוריונים המובילים בגרמניה, אמר: "לאחר 61 שנה, הווידוי של גראס הגיע מאוחר מדיי. איני יכול להבין כיצד אדם שבנה עצמו כבעל סמכות מוסרית יכול היה להסתיר את מעשיו". מיכאל יורגס, שכתב ביוגרפיה על גראס, הביע אכזבה קשה מדברי הסופר. "זה סופה של הסמכות המוסרית של גראס", הוא קבע. ההיסטוריון הגרמני מיכאל וולפסון האשים את גראס בהמתנה ארוכה מדי עד שהחליט לשבור את השתיקה. לדעתו, עמדתו המוסרית של גראס – אך לא כישוריו כמספר – נפגעת בגלל התעקשותו לשתוק עד עתה. גם הסופר ולטר קמפובסקי שאל כיצד יכול היה גראס לתקוף אחרים מבני דורו על מעשיהם בימי הנאצים בעודו מסתיר את חלקו. יש מי שדרשו מגראס להחזיר את פרס הנובל שקיבל עבור "מטרתו העצומה: להתבונן בהיסטוריה בת זמננו באמצעות הזיכרון… וכן באמצעות השקרים שאנשים ביקשו לשכוח, מכיוון שפעם האמינו בהם". נשיא פולין לשעבר וחתן פרס נובל לשלום, לך ואלנסה, אף דרש מגראס להחזיר את אזרחות הכבוד שקיבל מדאנציג, עיר הולדתו.

מנגד, הסופר היהודי-הגרמני רלף גיורדנו בירך את גראס על החלטתו לחשוף את סודו. "לגראס לא הייתה דרך להגן על עצמו מפני התעמולה ומנגנון ההסתה שהנאצים הפעילו אז", אמר. מחוץ לגרמניה התגייס לעזרתו של גראס הסופר הרדוף על ידי האסלאם סלמן רושדי: "ההודאה של גראס במעשיו מגיעה לנוכח העובדה שהוא אחד מעמודי התווך של הספרות העולמית היום". רושדי קבע בפסקנות כי אין קשר בין יצירותיו הספרותיות של גראס ובין מעשיו בתקופת ילדותו, והסופר האמריקני ג'ון אירווינג ציין כי גראס יהיה "גיבור" עבורו ככותב, למרות הווידוי. גם הנהלת קרן פרסי נובל דחתה את הקריאות לשלול מגראס את העיטור שקיבל, ודוברת הקרן אף קבעה כי "ברגע שאדם מקבל את הפרס אין אפשרות לסגת".

גראס, שנועד לקבל בטקס רב רושם בישראל ובגרמניה תואר דוקטור לשם כבוד מהמכללה האקדמית נתניה, נדחה באופן מיידי מרשימת המעוטרים. בהתכתבות פומבית בינו ובין יועץ המכללה לקשרים בינלאומיים ושגריר ישראל בשווייץ לשעבר יצחק מאיר, ביקש גראס להתחשב במאבקו ארוך השנים לשימור הזיכרון המתעתע, ובנסיבות העובדתיות אשר הובילו להצטרפותו לאס-אס. "בעודי נער לא טרחתי להציג שאלות, ובמקום זאת האמנתי ללא פקפוק בצדקת המלחמה שניהלה גרמניה, עד יום כניעתה ללא תנאי. וכך הלכתי אפוא גם אני בדרך שהלכו בה מאות אלפים מבני גילי. מאוגד ב'היטלר יוגנד', בן 15, שימשתי עוזר בחיל האוויר והתנדבתי לצי הצוללות, חדור התלהבות לנוכח הישגיו בשלבים הראשונים של המלחמה. בסתיו 1944, לאחר שלושה חודשים ב'שירות העבודה' של הרייך, מונח היה על שולחני צו גיוס, כמוני ככל בני השנתון של 27', אך עוד מעט התברר שלא בצי הצוללות הוצבתי, כי אם ביחידת טירונים של הוואפן אס-אס. רק שם, ובשנים הבאות, נודעו לי בהדרגה ממדי הפשע שביצענו אנחנו הגרמנים, שעד היום אין שיעור לו, ולא יכולת להתגבר עליו. בינתיים מלאו לי 18 ובתחילה סירבתי להאמין אף בעובדות הניצחות. גם יצר ההישרדות שלי והכמיהה לעשייה אמנותית עמדו תחילה בדרכה של הכרה יסודית באמת. רק מעט מעט התחלתי להפנים את הלקחים שהציעו לי שנות נעוריי. וכשהובילוני חיפושי הדרך האמנותיים שלי אל מחוזות הספרות, והייתי באחת לאישיות ציבורית כתוצאה מפרסום הרומן רחב היריעה הראשון שלי, 'תוף הפח' – ניסיתי בעקביות מרבית ליישם את לקחי נעוריי כאזרח מעורב".

כמובן מאליו, אין די בסיפור ביוגרפי מיוסר כדי למחוק את השלכות מאמצה המלחמתי הרב-ערוצי של גרמניה, אשר זרע הרס, חורבן ומוות בסקאלות מפלצתיות. אך עם תרגום האוטוביוגרפיה לעברית ניסיתי לראות את דבריו כהווייתם, ללא מטען אישי, וחזרתי מהסס לעיין בחומרים הישנים. רק במפגש המחודש הבנתי את גודל מעלתו של גראס, ואת חשיבות דבריו הן מהפן ההומניסטי והן מהפן הפדגוגי. משך כל השנים שחלפו הבין גראס את מעשיו, והוא מבין אותם היטב גם היום – זהו הלקח הראשון שמלמדת אותנו האוטוביוגרפיה שלו. הבנתו אינה יוצרת הסכמה למעשים אלא מהווה ביטוי חד ונוקב לאחת התכונות היותר בעייתיות של האדם במשך עידן ועידנים: איבוד זהותו שלו מתוך רצון ותכלית שלא להטיל ספק מייסר.

הדבר העיקרי שניסיתי להבין – ועד היום אני שואל את עצמי – כיצד קרה שלא שאלתי שאלות: הגרמנים הוציאו להורג את הדוד פרנץ, דודן של אמי, שהיה דוור והשתתף בהגנה על משרד הדואר בדנציג. לא דיברנו על זה ולא שאלתי. בכיתה שלי היה נער שאבא שלו היה מקשיב לשידורי רדיו בריטיים ועל כן ידע הנער לספר לנו הרבה פרטים על מהלך המלחמה. יום אחד הוא נעלם. לא שאלתי לאן. והיה בחור אחד שסירב לקחת נשק בידו, מטעמי מצפון: התעללנו בו נורא. יום אחד גם הבחור הזה נעלם ולא שאלתי שאלות. זה הנושא העיקרי בספר. לא השירות הקצר שלי בוואפן אס-אס. בכלל, הסיפור המרכזי בספר הוא לא רק שלי, כי אם של גרמניה כולה. איך קרה שמדינה נאורה כמו גרמניה נתפסה לנאציזם? זה מעסיק אותי מאז 'תוף הפח', הספר הראשון שלי. הסיפור ממחיש גם שלעולם אין לדעת לאן יתגלגל אדם; אין ערובה שיעשה את מה שנכון לעשות ויימנע ממה שלא נכון. ואני לא הייתי מעורב בפשעי מלחמה… אני החמצתי את האפשרות ללמוד להטיל ספק… אין דבר חשוב יותר מהספק. אני רכשתי את היכולת להטיל ספק רק אחרי המלחמה" (ראיון לתום שגב, 'הארץ', 26 באוגוסט 2011).

מבט חטוף אל יצירתו של הסופר הגרמני המתגלה מחדש רק ממחיש עוד יותר את מודעותו לנקודה זו. באחת הסצנות בספרו "המאה שלי" מתאר גראס תהלוכה נאצית שהתרחשה ב-1931. "מה אתם מדברים, חברים!", זועקת אחת הדמויות. "לא היה שם יותר 'אני', רק 'אנחנו' אחד גדול, שחלף שם שעה אחר שעה במועל יד. כולם, כולנו שאבנו את מבטו לתוכנו". אם אפשר לראות בדברים הללו תיאור ממצה של התמסרות האוכלוסייה הגרמנית לשלטון האימים הנאצי, הרי חשיבות וידויו של גראס על עברו כחייל בשירות האס-אס מצויה בכך שהיא מעמידה לדיון את מקומו של "אני" אחד – גראס עצמו – בתוך ה"אנחנו" הגדול של אותם ימים. בעוד ביצירתו הספרותית 'הטהורה' זכינו עד כה לקבל תיאור חיצוני למאורעות, מתוך חשיבה שגראס מעולם לא היה חלק מהטירוף הברברי, כעת, עם פרסום "קילוף הבצל", קל להבין את האמירה ש'הסופר כותב מתוך חדרי ליבו'. ב"בהילוך של סרטן" כתב גראס: "והלוא הכשרנו מלים מיוחדות להתעסקות בעבר: עלינו לכפר עליו, להתגבר עליו, עלינו להתאבל", וכעת נראה כי הוא דיבר לא רק על בני דורו, אלא בעיקר על עצמו. "ההיסטוריה, ליתר דיוק ההיסטוריה שאנחנו בישלנו, היא בית שימוש סתום. אנחנו שוטפים אותו ושוטפים אבל הלכלוך חוזר וצף".

באחד מהנימוקים להענקת פרס נובל לגראס נכתב כי "כשיצא לאור 'תוף הפח' כאילו ניתנה לספרות הגרמנית התחלה חדשה, אחרי עשרות שנים של הרס מוסרי ולשוני". פרסומו של "קילוף הבצל" מעמיד בסימן שאלה גדול את ההנחה שהייתה זו התחלה חדשה גם עבור יוצרו של 'תוף הפח'. באוזני גראס תוף הפח המשיך להכות ולצלצל בוקר וערב ברעש מחריד ומזעזע. כתיבת האוטוביוגרפיה לא הפכה לקתרזיס שבו גראס סוף-סוף הופך עקוב למישור, מרדד אחת ולתמיד את התוף לכדי משטח, אלא רק מאלים בתוכו קול שהיה עליו להשתיק כבר עם פרסומו הראשון, קול שלמעשה ביטאו כל יצירותיו באופנים שונים. קריאת האוטוביוגרפיה הבהירה לי שיצירתו לא הייתה העמדת פנים אלא תיקון לנקודה מהותית באישיותו: הצורך המתמיד, הדקארטי, להטיל ספק.

"רק משהחלטתי להתגבר על ספקנותי כלפי כתיבה ביוגרפית והתחלתי לעבוד על ספר הבוחן מכשיר עבודה מפוקפק – הזיכרון – ומעמידו בסימן שאלה ובסופו של דבר הוא מובא לכדי דיבור תוך קילוף הבצל, שכבה אחרי שכבה, עלה בידי למצוא מילים שיתארו בהקשרה הרחב את האפיזודה הזאת, שקצרה הייתה אך כה רבת השפעה על חיי. ידוע לי… אילו פצעים שב ופוער סמל האס-אס, המושג אס-אס, בזיכרונם של רבים מתושבי ישראל", חותם גראס את מכתבו. "ומן הסתם שומה עלי גם להסכין לכך שהאס הכפולה תהיה אות קין לי מעתה ועד קץ ימי. אשר על כן אין לי אלא לבקש שכל מסכת חיי רבת התהפוכות, מאז היותי בן 17, וכל פועלי כסופר וכאמן וכאזרח מעורב בארצי – יוכרו לי כמשקל נגד".

אך מבקרי הספרות בישראל לא בחרו להביט בסגולות האמנותיות שהאוטוביוגרפיה מבטאת אלא זכרו 'שאין לשכוח ושאין לסלוח', כפי שנהגתי אף אני בעת שיטוטיי בליבק לפני חודשים מעטים. "ברור שיש נסיבות מקלות, אבל אי אפשר שלא לשפוט", חורצת אריאנה מלמד את הדין. "גראס אינו רוצה שקוראיו ימשיכו לחשוב על מה שבעיניו, ככותב, הוא אפיזודה אחת ויחידה בחיים עשירים במעש וביצירה, אלא רוצה שנגייס אמפתיה לגורלו כפליט, לכך שאין לו מסמכים מילדותו, אפילו לא תעודת לידה, לכך שאמו מתה עליו בדמי ימיו, לכך שכמו מיליוני גרמנים גם הוא סבל. ומתוך היצמדותנו המיוחלת לזיכרונותיו, נשכח שלמרות הכול נשארת כאן סוגיה גדולה, ענקית, בלתי פתורה. ונניח שסלחנו, או לפחות הבנו את המעשה הנערי. אבל איך, לכל הרוחות, נבין את השתיקה וההסתרה והשקר? ומדוע שנבין?". "הנה משהו שחשוב שיהיה ברור", כותב דוד רוזנטל, "גינטר גראס, מגדולי הסופרים הגרמנים במאה ה-20, היה נאצי. זה לא ש'יש לו עבר נאצי' כפי שניסו לצייר זאת חוגים במילייה הספרותי העולמי והוא עצמו, כמובן – הוא היה נאצי בכל רמ"ח איבריו, נאצי שהאמין בפיהרר והשתייך לנוער היטלר, נאצי שזרם עם האידיאולוגיה, נאצי שכדרכם של נאצים סוחב עמו בושה רבת שנים… הכעס כלפי גראס אינו טמון, לפחות בהקשר הזה, בכך שהשתייך לאס.אס, אלא בשל העובדה שרק ממרומי 79 שנותיו (היום כבר 84) בחר לספר על כך. הוא חיכה עד לנקודת הזמן שבה הרגיש מספיק בטוח לעשות זאת. חרטה? חארטה".

אין צל של ספק כי גם היום אין לשכוח ואין לסלוח למעשיו של גראס, על אף שלא היה אחראי למעשיו כקטין. למען האמת גראס עצמו לא מוכן שנסלח ונשכח לו, גם אם חשיפת האמת תעיב – והיא אכן מעיבה! – על פועלו מנקודה זו ועד יומו האחרון. אך בה במידה יש גם לשאול איזו אופציה אחרת הייתה בפניו בעת ההיא. גראס, שהבין היטב רק בסיום המלחמה, בטרם סיום שנות העשרה שלו, את הממדים הבלתי-נתפסים של פשעי הנאציזם שבהם לקח חלק (גם אם עקיף), לא יכול היה לעמוד כמוכיח בשער עבור גרמניה בעוד האס הכפולה חרותה על מצחו ומצהירה ב'ריש גלי' על עברו הסהרורי. הכחשתו עד כה הפכה למעשה – ומתוך כוונה תחילה – לדרכו הטובה ביותר לשרת את ייעודו האמנותי והמוסרי. שכן באילו טענות נוכל לבוא בפני נער, שברוב הזמן לא יודע דבר בוודאות, על כך שגויס בכוח לסיעת השטן? אילו גידופים ניתן להטיל בפניו של מי שהחליט להקדיש את כל חייו ויצירתו על מנת להזריע בעולם כולו את הספק כלפי כל פגיעה בחיי אדם, לקומם את הרצון כנגד הכוחות השליליים שבנפש האדם בפרט ובלב כל אומה ואומה בכלל? גראס, כיוצר של אמת, רואה את עצמו כחלק אינטגרלי מהרקע שעליו גדל על אף שלא החזיק מעולם בגישה האידיאולוגית של הנאציונל-סוציאליזם, ולפיכך חייב את עצמו משך כל השנים להלקות את זולתו. משסיים בערוב ימיו את פעילותו והגיע לנקודת שיא שממנה הפקיד את המלאכה בידיהם של אחרים, נטל גראס את זר הדפנים מעל קווצות שער ראשו, והלביש זר קוצים על קודקודיו המדממים מבפנים – כדי שיתחילו להקיז את תוכנם המוגלתי גם כלפי חוץ.

"לבצל שכבות רבות. שלל שכבות", מסביר גראס את הבחירה בשם האוטוביוגרפיה. "אם מסירים מעליו אחת מהן, הוא שב ומתחדש. אם קוצצים אותו, הוא מדמיע. רק בשעת הקילוף הוא דובר אמת. מה שאירע לפני קץ ילדותי ואחריו נוקש על הדלת, מעמיד בפניי עובדות. הוא היה גרוע משהיה אפשר לקוות ודורש שיתארו אותו פעם כך ופעם כך ומפתה לספר סיפורי כזבים… מתחת לקליפה החיצונית, היבשה והמרשרשת, יש עוד אחת, שכבה לחה ממנה, וכשמסירים אותה נחשפת השלישית, ומתחתיה מחכות ולוחשות הרביעית והחמישית. וכל אחת מהן מפרישה מילים שהוסתרו זמן רב מדי וסימנים מסולסלים, כאילו ביקש רוקם-סודות כלשהו להצפין את עצמו בעודו צעיר לימים, כשהבצל רק החל לנבוט".

אחרי שנים ארוכות של שלל כיסויים ספרותיים מחוכמים, אשר אמנם ביטאו את האמת של גראס אך מעולם לא אמרו אותה בפה מלא, זכינו דווקא למה שהיה כל כך מתבקש: לסופר הכותב מתוך חדרי לבו ביקורת על חדרי לבו. לא מהגר פוליטי, לא מתנגד משטר, לא עציר המחנות, אלא נער צעיר שנשטף במאורעות הזמן המטורפים, ולפיכך יודע כעת בבגרותו לא רק לנתח את מאורעות חייו מתוך קרביהם המגואלים, אלא אף לעמוד מעל למאורעות ולהורות את הדרך הנכונה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בחשון תשע"ב,  4.11.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 בנובמבר 2011, ב-גיליון לך לך תשע"ב - 743, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: