הקושיה הרבה יותר גדולה / אודי ליאון

 

בתגובה ל'תוהה ובוהה ומאמין' מאת אביעזר וייס, גיליון פרשת נח

וזה החלל הפנוי היה מוכרח לבריאת העולם. כי בלתי החלל הפנוי לא היה שום מקום לבריאת העולם כנ"ל. וזה הצמצום של החלל הפנוי, אי אפשר להבין ולהשיג כי אם לעתיד לבוא. כי צריך לומר בו שני הפכים, יש ואין… ועל כן המבוכות הבאים משם, הם בבחינת שתיקה. וּבֶאֱמֶת אִי אֶפְשָׁר לְיַשֵּׁב אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת, כִּי אֵלּוּ בָּאִים מֵחָלָל הַפָּנוּי, אֲשֶׁר אֵין שָׁם אֱלֹקוּת כִּבְיָכוֹל. .. כִּי אִלּוּ הָיָה מוֹצֵא שָׁם גַּם כֵּן אֶת הי"ת, אִם – כֵּן לֹא הָיָה פָּנוּי (ליקוטי מוהר"ן של נביא הקושיה והפרדוקס של דורנו).

תעוזה, ושמא חוצפה כלפי שמיא, הייתה לו לאביעזר וייס, ועוד יותר לעורכי המוסף שפרצו גדרו של  איסור מפורש "אין דורשין… במעשה בראשית בשניים" (וקל-וחומר בן-בנו של קל-וחומר – פרסומם בעיתון) . אך מכיוון שכבר הציבו לנו את האתגר האבסורדי האמוני הבראשיתי והעמידוהו חשוף לעין כול – יש לומר להם "המתחיל במצווה אומרים לו גמור" – ולפיכך הרשו לי להרחיב את עומק האבסורד המבוטא בסיפורי בראשית הרבה מעבר למתואר במאמר שלפנינו.

ראשית, אופיו של סיפור גן העדן (פרקים ב-ג) הוא כמעט מיתולוגי. לעומת סיפור הבריאה הפותח, שבו א-להים מפגין עליונות ושליטה מלאה בעולמו, הרי שא-להי גן העדן הוא אנושי ומלא חסרונות כרימון. לעומת ה"ויאמר א-לוהים" הסטרילי והאדנותי, א-להי גן העדן מייצר במעין משחק בוץ ילדותי את האדם ונאלץ ככל פרמדיק המנסה להחיות "לנשוף באפיו".

אבל חמור בהרבה הוא תיאורו של אותו א-להים כ"פשלונר" כמעט סדרתי. הבולט לעין מיד עם בריאת האדם הוא הווידוי הכן של "לא טוב היות האדם לבדו'"- העומד בניגוד מובהק לחרוז המפעם וחוזר של "וירא… כי טוב" של א-לוהי פרק א'.

לכאורה מדובר פה בשכחה, רשלנות וחוסר תשומת לב א-לוהית בבריאת האדם: לפתע מגלה הא-להים ששכח משהו. גם ניסיונו, הפתטי משהו, לחפות על כישלונו זה על ידי הבאת בעלי החיים בפני האדם כדי שימצא את זיווגו (כשחז"ל כאן מכוונים לפשט, גם אם הלכו רחוק, כשאמרו "מלמד שבא על כל חיה וחיה ולא נתקררה דעתו"), מוכיח את חולשתו של א-להי גן העדן. גם הפתרון שלבסוף נמצא הרי הוא מסובך, "מלוכלך" ומדמם. בהמשך מתברר שא-להים "מהלך" בגן, ובעצם מתקשה למצוא את האדם המסתתר,במעין משחק מחבואים ילדותי.

אבל החמור מכול בסיפור זה הוא שא-להים זה נתפס בשקרו. לעומת אזהרתו "כי ביום אכלכם ממנו – מות תמותון", מתברר בסופו של הפרק שצדק הנחש, והמניע של א-לוהים הוא פחדו מהאדם: "כִּי יֹדֵעַ אֱ-לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּ-אלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע". על צדקת הנחש מעיד א-לוהים עצמו בגרשו את האדם מגן עדן מתוך הנימוק "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם", ובהעמדת אנשי ביטחון לשמור על הפתח. פחדו של א-להים חוזר ומתאשר לכאורה בסיפור מגדל בבל.

כמובן, על אתגרים אלו ניסו חז"ל והמפרשים שבאו בעקבותיהם לנסות לתת תשובות – אבל אין מקרא יוצא מדי פשוטו וטרם מצאתי פירוש מניח את הדעת ברמת הפשט לסיפור כמעט מיתולוגי זה.

והנה, בסיפור קין מתברר "חטא" א-לוהי אף חמור מזה שאביעזר וייס ובעל ה"משך חכמה" מעלים. כאשר המקרא מנסה לברר את מקורה של הקנאה הרצחנית, הרי שהוא מייחס את יצירתה לא-להים. והרי לא הייתה שום סיבה נראית לעין לא-להים להעדיף את קרבנו של הבל על זה של קין, ואולי להיפך: אדם הראשון הצמחוני לא היה אמור להביא לכאורה קרבן מן החי. האם לא ניתן לטעון כי מי שהכניס את הקנאה והתחרות בין אחים, בין כל אחי בראשית, הוא א-להים עצמו? מדוע זה יש צורך בבן "בכור" – שלו תצווה הברכה? האם לא צודקת זעקתו של עשיו: "הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי?".

ובאמת, האמנם ברכה אחת היא לקב"ה? מדוע זה חייב להיות בכור, אהוב, ראשון לאביו שבשמים או בארץ? האם ייתכן שזוהי בשורת בראשית?

שנים תהיתי על מדרש חז"ל המופלא שאלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו: "אמר הקב"ה, הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח". מעבר לתעוזה החז"לית, שלפיה כביכול זקוק ה' לכפרה, עומדת שאלה בפשט הסיפור: והלא חטא חטאה הלבנה ולכאורה נענשה בצדק ומדוע זה יזדקק הקב"ה לכפרה?

אלא שלא כך מספרת הגמרא (חולין ס): "אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך! אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי?". כלומר, הקב"ה איננו דוחה את טענתה של הלבנה – המוחה על כך שהיא נענשת רק בגלל שאמרה "דבר הגון" – ובהמשך הגמרא מנסה הקב"ה בדרכים שונות לפייסה, ללא הועיל, עד שהוא "נכנע" ומבקש שיביאו עליו כפרה. 

מה הביא את חז"ל למדרש כה נועז? האם החידוד הדרשני בדבר הפער שבין "המאורות הגדולים" לבין "המאור הגדול… והמאור הקטן" מצדיק כזו פריצה של תפיסת הא-לוהות?

ובאמת, מדוע אין שני מלכים יכולים לשמש בכתר אחד? מנין ירד "חוק טבע" זה לעולם? האם גבר ואישה אינם יכולים לשמש בכתר אחד, לפחות עד לקללת חווה? ואולי קושיה גדולה ומזעזעת אף יותר מזאת ניתן להעז ולשאול: מדוע אדם וא-לוהים אינם יכולים לשמש בכתר אחד?

האם ייתכן שהקנאה שבין בני האדם (מקין ועד ליוסף ואחריו) – היא "חטא הא-להים" – אותו "אל קנא" שאיננו יכול לסבול עוד מישהו החולק איתו את מלכותו, "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ אֵ-ל קַנָּא הוּא", ועל כך הוא יתברך מבקש כפרה?

לא-לוהים פתרונים.

והערת סיום: כל הנאמר לעיל, לפי פשוטו של מקרא כביכול נאמר, פשט שאין שום אפשרות ליישבו עם כל מה שאנו יודעים על אמונת ישראל. לפיכך, בדרכו של הפרדוקס, "פשט" זה איננו יכול להיות פשט. וכאמור, במעשה בראשית הנסתר ומלא הסוד עסקינן. וכל מה שאמרנו, בדרכו של בעל הקושיות הגדול מוהר"ן אמרנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בחשון תשע"ב,  4.11.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 בנובמבר 2011, ב-גיליון לך לך תשע"ב - 743, תגובות ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: