בשקט בשקט, מתגנב לו הסתיו החמקמק / מרסל פניול

 

פרק מתוך "הטירה של אמי", מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

 רקע: מרסל פוגש את בן האיכרים לילי, והם הופכים לחברים בלב ובנפש. לילי מכיר כל פינה, חיה וצמח בגבעות, ומומחיותו הגדולה היא לכידת ציפורים. שני הילדים משוטטים יחד בהרים ובוואדיות, מניחים מלכודות לציפורים, עוזרים לאביו ולדודו של מרסל במסעות הציד שלהם, ותוך כדי כך בן הכפר מלמד את בן העיר את סודות הטבע.

 ב

איור: שי צ'רקה

וקר אחד יצאנו לדרך תחת שמים נמוכים, שרבצו על הרכסים והאדימו רק בקושי במזרח. רוח קלה וקרירה, שבאה מן הים, דחפה עמה אט אט עננים קודרים. אבי הכריח אותי ללבוש מעל החולצה מעיל דק, ולחבוש קסקט.

לילי הגיע, חבוש ברט.

הדוד הסתכל בשמים וקבע:

"לא ירֵד גשם, זה מזג אוויר נפלא לציד!"

לילי קרץ לי ולחש:

"אם הוא יצטרך לשתות את כל הגשם שירֵד, הוא יטיל את מימיו עד חג המולד!".

הביטוי הזה היה נפלא בעיניי, ולילי סיפר לי, בגאוות מה, שהוא למד אותו מאחיו הגדול בַּטיסטֶן.

הבוקר עבר כרגיל, אך בסביבות עשר הפתיע אותנו גשם שוטף סמוך למצוקי הטַאוּמֶה. הוא נמשך כעשר דקות, שאותן בילינו תחת צמרתו העבותה של עץ אורן גדול. אבי ניצל את ההפסקה כדי להסביר לנו שבשום פנים ואופן אסור לתפוס מחסה מתחת לעץ בשעת סערה. אך שום ברק לא הכה, ועד מהרה יכולנו להמשיך בדרכנו אל מערת סוּרן, שם אכלנו צהרים.

בדרכנו הצבנו כחמישים מלכודות, והציידים הרגו ארבע ארנבות ושש חוגלות.

מזג האוויר התבהר, והדוד הכריז:

"השמים התנקו. זהו, נגמר".

לילי שוב קרץ לי, אבל לא חזר על הביטוי היפה שלו.

אחרי שסרקו לשווא את "ערוץ הגנן" נפרדו מאיתנו הגברים ופנו לעבר פַּס-טֶן, ואילו אנחנו עלינו חזרה לשטחי הציד שלנו. בעודנו מטפסים על גלי האבנים, אמר לי לילי:

"אין מה למהר. כמה שהמלכודות יחכו, יותר טוב".

נשכבנו למרגלות עץ סורבּוּס ישיש, שניצב בלב כר של שיחי עוּזרר, ושילבנו ידיים מאחורי העורף.

"אני לא אופתע," אמר, "אם נתפוס כמה 'סֶרים'. זה היום הראשון של הסתיו".

נדהמתי.

 במרכז צרפת ובצפונה נושבת כבר בימים הראשונים של ספטמבר רוח קלה, מעט קרירה מדי, ואוספת בדרכה עלה נאה, צהוב, בוהק, שחג וגולש ומסתחרר, קליל כמו ציפור… היא מקדימה רק במעט את קִצו של היער, שהופך אדום, ואז כחוש ושחור; כי כשתוקע הסתיו בחצוצרת הזהב שלו, מתעופפים כל העלים בעקבות הסנוניות.

אך בפרובנס מולדתי, חורשת האורנים ומטע הזיתים מצהיבים רק כשהם מתים, וגשמי ספטמבר הראשונים, שרוחצים ומרעננים את הצמרות הירוקות, מעוררים מחדש לחיים את חודש אפריל. על רמות הגָריגָה, שומרים הטימין, הרוזמרין, הערער ואלון-התולע על עלי העד שלהם סביב האזוביוֹן הכחול תמיד, ורק למטה בתחתית הגאיות, בשקט בשקט, מתגנב לו הסתיו החמקמק: בחסות גשם לֵילי הוא מצהיב את הכרם הקטן, או ארבעה עצי אפרסק שחושבים אותם לחולים, וכדי להיטיב ולהסתיר את בואו הוא מעלה סומק בשיחי הקטלב הפתיים, שטעו וחשבו אותו לאביב.

וכך, ימי החופשה הזהים אלה לאלה לא הניעו קדימה את גלגלי הזמן, והקיץ, שכבר גסס, מת כשעל מצחו אין ולו קמט אחד.

הסתכלתי סביבי בלי להבין.

"מאיפה אתה יודע שזה הסתיו?"

"בעוד ארבעה ימים חג סן-מישֶל, ואז יגיעו ה'סֶרים'. זאת עוד לא הנדידה הגדולה: הנדידה הגדולה זה רק בשבוע הבא, באוקטובר…"

המילה האחרונה כיווצה את לבי: אוקטובר! תחילת שנת הלימודים!

סירבתי להרהר בזה, סילקתי מעליי בכל כוחי את המחשבה המכאיבה: הייתי שרוי במצב נפשי שאותו הבנתי רק כעבור שנים רבות, כאשר מורי אֵימֶה סַקוֹמאן הסביר לנו על האידיאליזם הסובייקטיבי של פיכטֶה. כמו הפילוסוף הגרמני, גם אני האמנתי שהעולם החיצון הוא יציר רוחי, ושבכוח רצוני אוכל לנפות ממנו את המאורעות הלא-נעימים, כאילו מתחתי עליהם קו. בגלל האמונה הזו, המוּלדת בכל אחד מאיתנו ובמוקדם או במאוחר תמיד נתקלת בחומת העובדות, ילדים זועמים כל כך כשהמאורעות שהם רואים עצמם כאדוניהם מתחצפים וסותרים את רצונם.

ניסיתי אפוא למחוק את חודש אוקטובר. הוא המתין אי-שם בעתיד, ולכן העמיד מולי פחות התנגדות מעובדות ההווה. להצלחתי תרמה נהמה רחוקה, שקטעה באחת את השיחה.

לילי קם וזקף אוזן: הנהמה התגלגלה שוב, הרחק מעל אַלוֹש, בצד השני של הטַאוּמֶה.

"זהו זה," אמר לילי. "בעוד שעה תראה!.. זה עוד רחוק, אבל זה מגיע".

כשיצאנו מבין השיחים ראיתי שהשמים התקדרו.

"מה נעשה עכשיו? אולי נחזור למערת סוּרן?"

"חבל. אני מכיר מקום אחד על הטַאוּמֶה, כמעט למעלה, איפה שלא נירטב ונוכל לראות הכול. בוא".

הוא יצא לדרך.

באותו רגע התגלגל רעם – הוא כבר נשמע קצת יותר קרוב – והרעיד עמומות את הנוף שסביבנו. לילי הסתובב אליי.

"אל תפחד. יש לנו זמן".

אבל הוא האיץ את צעדיו.

 עלינו בשני נקיקי סלע תלולים, בעוד השמים מאדימים והולכים. כשהגענו אל צלע הפסגה, ראיתי מסך סגול אדיר מתקדם לעברנו; לפתע קרע אותו ברק אדום, אך בדממה.

העפלנו בנקיק שלישי, שהיה כמעט אנכי, והגענו למרפסת הסלע האחרונה, שהייתה נמוכה רק במטרים ספורים מהמשטח העליון של ההר.

במצוק, במרחק חמישים צעדים מאיתנו, נפערה בגובה רגלינו נקרה משולשת, שרוחב בסיסה לכל היותר מטר אחד.

נכנסנו. המעין-מערה הזו, שהתרחבה בתחילתה, הלכה ונעשתה צרה ככל שהעמיקה אל לב הסלע והאפלה.

לילי אסף כמה אבנים שטוחות, והתקין לנו ספסל מול הנוף. אז עשה את ידיו כאפרכסת, וצעק אל העננים:

"אפשר להתחיל!"

אבל זה לא התחיל.

לרגלינו, מתחת לשלוש מרפסות הסלע, צלל אל המעמקים "ערוץ הגנן", שחורשת האורנים שלו השתרעה כמעט עד לשתי דפנות הסלע הגבוהות של ערוץ פַּס-טֶן, וזה צלל בתורו בין שתי רמות צחיחות.

מימין, וכמעט בגובה שלנו, השתרע המישור המשופע של הטַאוּמֶה, היכן שפרשנו את המלכודות שלנו.

משמאל ל"גנן" סימן המצוק, זקור האלונים והאורנים, את גבול השמים.

הנוף הזה, שתמיד ראיתיו רוטט תחת השמש, באוויר המהביל של הימים החמים, קפא עכשיו כמו שוקת עצומה.

עננים סגולים חלפו מעל ראשינו, והאור הכחלחל התמעט מדקה לדקה, כאורה של מנורה גוועת.

לא פחדתי, אבל הרגשתי חוסר מנוח מוזר, יראה עמוקה וחייתית.

ניחוחות הגבעות – ובייחוד ניחוח האזוביון – הפכו לריחות עזים, וכמעט ניתן היה לראותם בעלותם מן האדמה.

ארנבות חלפו על פנינו בחופזה, כאילו כלבים רודפים אחריהן. כמה חוגלות פרשו כנף, הגיחו בשקט מן העמק והתיישבו שלושים צעדים לשמאלנו, תחת המצוק האפרפר.

אז, בדממה החגיגית של הגבעות, פצחו האורנים בשיר.

זה היה מלמול רחוק, רפה מכדי שיחריד את ההֵדים מרבצם, אך הוא התמשך רוטט וקסום.

לא זזנו, לא דיברנו. מכיוון מערת סוּרן צווח נץ מעל המצוק, צווחה חדה, מקוטעת בתחילה ואז מתארכת כאילו הוא קורא לדבר-מה; מולי, על הסלע האפור, נשרו הטיפות הראשונות.

הן התנפצו הרחק זו מזו, והטביעו כתמים סגולים גדולים. בהדרגה התקרבו במרחב ובזמן, והסלע נצץ כמו מדרכה רטובה. סוף סוף, פתאום, הבזיק ברק, מלווה ברעם יבש ומטלטל, וקרע את העננים שניתכו על הגָריגָה בשאון אדירים.

לילי פרץ בצחוק; ראיתי שהוא חיוור, וגם אני ודאי הייתי, אבל כבר נשמנו יותר בחופשיות.

הגשם האנכי הסתיר כעת את הנוף, שממנו לא נותר אלא חצי עיגול, תחום במסך של פנינים לבנות. מעת לעת האיר את הרקיע השחור ברק, מהיר כל כך עד שנדמָה חסר תנועה, וצלליות שחורות של עצים הבליחו מבעד למסך הזכוכית. נהיה קר.

"מעניין איפה אבא שלי", אמרתי.

"הם בטח הגיעו למערה של פַּס-טֶן, או למערה הקטנה של זיב".

הוא חשב כמה רגעים, ולפתע אמר:

"אם תישבע לי שבחיים לא תגלה לאף אחד, אני אראה לך משהו. אבל אתה חייב להישבע בצלב ברזל צלב עץ".

זו הייתה שבועה חגיגית, שנאמרה רק בהזדמנויות מיוחדות. ראיתי שלילי מרצין, ומחכה לי. קמתי, הרמתי את יד ימין, ולקול הגשם הגיתי בקול רם וברור את מילות השבועה:

צלב ברזל וצלב עץ/ אם אני משקר שאני אתפוצץ.

מקץ עשר שניות דומייה – שהעניקו לטקס משנה תוקף – הוא קם ואמר:

"טוב, עכשיו בוא. נעבור לצד השני".

"הצד השני של מה?"

"של הטַאוּמֶה. המערה הזאת עוברת דרך ההר".

"כבר עברת בה?"

"הרבה פעמים".

"אף פעם לא סיפרת לי".

"כי זה סוד גדול. יש רק שלושה אנשים שיודעים אותו: בַּטיסטֶן, אבא שלי, ואני. איתך, זה ארבעה".

"זה כזה חשוב בעיניך?"

"ברור! בגלל הז'נדרמים! כשאתה רואה אחד בצד השני של הטַאוּמֶה, אתה עובר לצד השני. הם לא מכירים את המעבר הזה, ועד שהם הולכים מסביב, אתה כבר רחוק! בכל אופן, נשבעת, ועכשיו אסור לך לספר לאף אחד!"

"אפילו לא לאבא שלי?"

"לאבא שלך יש רישיון ציד, הוא לא צריך לדעת".

בירכתיה הפכה המערה לנקרה צרה יותר, ופנתה שמאלה. לילי השתחל לתוכה, כשכתפו קדימה.

"אל תפחד. אחר כך זה מתרחב".

נכנסתי אחריו.

המעבר הצר עלה, ירד, פנה ימינה, פנה שמאלה. לא שמענו עוד את הגשם, אבל נהמות הרעם הרעידו את ההר מסביבנו.

בעיקול האחרון הבליח שביב אור. המנהרה נפתחה אל צדו השני של ההר, ולרגלינו נפרש ערוץ אֶסקוֹפּרֶה. אך הוא היה מוסתר כליל בסדין של ערפל. נוסף על הערפל התגלגלו לעברנו גלילי עננים אפורים, גאו כמים ועד מהרה שטפו אותנו: אי אפשר היה לראות למרחק של עשרה צעדים.

המערה שבה נמצאנו הייתה רחבה מן הראשונה. נטיפים תלו מן התקרה, והפתח היה בגובה שני מטרים מעל הקרקע.

הגשם ניתך כעת בחמת זעם, בטיפות צפופות, מהירות, כבדות, ולפתע הבזיקו ברקים בזה אחר זה בלי הפוגה: כל רעם רק הפיח משנה עוז בקודמו הגווע, שראשיתו כבר חזרה אלינו בהדים רמים.

מול פתח המערה נידף עץ אלה תחת מהלומות טיפות הגשם, ועליו הבוהקים נשרו בזה אחר זה. מימין ומשמאל שמענו פלגי מים שוצפים, שסחפו חצץ ואבנים ושטפו מטה במפלונים סמויים מעין.

מן המחסה המושלם שלנו לעגנו לאיתני הסערה, ואז הכה ברק, זועק ושותת, במצוק ממש לימיננו, והפיל גוש סלע שלם.

שמענו את פצפוץ גזעי העצים שניתצו הסלעים המקפצים בנופלם, לפני שהתרסקו בקול פיצוץ על קרקעיתו הרחוקה של הערוץ.

הפעם רעדתי מפחד, ונסוגותי לירכתי המערה.

"איזה יופי זה!", אמר לילי.

אבל ראיתי גם ראיתי שביטחונו התערער; הוא התיישב לידי, וחזר ואמר:

"זה יפה, אבל מפגר".

"זה יימשך עוד הרבה זמן?"

"אולי שעה. לא יותר".

מים החלו לזרזף מסדקים בכיפת המערה – קמרון שראשו לוט באפלה – וקילוח פתאומי הבריח אותנו ממקומנו.

"מה שחבל", אמר לילי, "זה שנאבד מלא מלכודות… ואת השאר יהיה צריך לייבש ליד האש, ואחר כך לשמן אותן, בגלל ש – "

הוא השתתק בפתאומיות, ונעץ את מבטו אי שם מאחוריי. בקצה שפתיו מלמל:

"תתכופף לאט, ותרים שתי אבנים גדולות!"

כיווצתי את ראשי באימה בין כתפיי, ולא זזתי. ראיתי אותו מתכופף לאט, בלי להרפות את מבטו מדבר-מה שנמצא מאחוריי ומעליי… התכופפתי גם אני, לאט לאט… הוא הרים שתי אבנים גדולות כמו האגרופים שלי, ואני עשיתי כמותו.

"תסתובב לאט", לחש.

סובבתי את הראש, ואז את החזה: למעלה ראיתי שתי עיניים זרחניות, נוצצות באפלה.

"זה ערפד?", לחשתי.

"לא. זה אוֹחַ".

כשאימצתי את עיניי בכל כוחי, הבחנתי לבסוף בקווי המתאר של הציפור.

היא עמדה על זיז סלע, וגובהה היה שישים סנטימטרים לפחות. המים סילקו אותה מהקן שלה, שנמצא ודאי אי שם בתקרת המערה.

"אם הוא מתקיף, תגן על העיניים!", לחש לילי.

נתקפתי בעתה.

"בוא נצא", אמרתי, "בוא נצא! עדיף להיות רטוב מאשר עיוור!"

זינקתי החוצה אל הערפל, והוא אחריי.

 ————————————————————————————————

 בסך הכול בן-אדם / ניר רצ'קובסקי

"נולדתי בעיר אוֹבַּאן, למרגלות הגַרלַבּאן עטור העִזים, בימיהם של אחרוני הרועים". כך, ב"פשטות רכה" כמילותיו של עלי מוהר, פותח מרסל פָּניוֹל את זיכרונותיו, ומצייר את ילדותו היפה; את פרובנס של ראשית המאה העשרים, את אביו המורה ואמו התופרת, ואת חופשת הקיץ הקסומה ששיאה ציד ה"בַּרטַוֶול" – מין חוגלה גדולה – בגבעות הטרשים שמעל מרסיי. מסע הציד הזה הוא גם מסע ההתבגרות של הילד מרסל בן השמונה, שעוקב בסתר אחרי אביו ודודו, הולך לאיבוד, נאבק ברעב, בצמא ובפחד, ומנסה להציל את אביו, הצייד חסר הניסיון, מהשפלה בידי הדוד ז'ול היהיר.

מאז ראה אור (ב-1957) ועד היום, "התהילה של אבי" הוא אחד הספרים האהובים בצרפת, יחד עם המשכיו "הטירה של אמי" ו"ימי הסודות", ומוזר שמעולם לא תורגם לעברית עד כה. אולי זה משום שהוא קליל, מצחיק וכתוב בפשטות, ולכן אינו נחשב ל"ספרות גדולה". זו יצירתו הראשונה של פניול בפרוזה, אחרי מחזות וסרטים מצליחים ולפני הרומנים "ז'אן דה פלוֹרֶט" ו"מאנוֹן מן המעיינות", שגם עובדו לסרטים נפלאים בכיכובם של איב מונטאן, עמנואל בֵּיאר וז'ראר דפּרדייה.

כמו הרומנים האלה, גם "התהילה של אבי" מתרחש בחלקו הגדול ב"ארץ הצמא", זו פרובנס הקשוחה והטרשית, שמתחילה ממש בפאתי מרסיי, במקום שבו נגמרו פסי החשמלית בתקופה ההיא. אלא שעבור הילד מרסל הנוף הזה אינו רקע לטרגדיה, אלא לימים היפים ביותר של חייו: ימי החופש הגדול בבית הכפר ששכרה המשפחה. גם התקופה מצטיירת דרך עיני הילד כעידן אחרון של תמימות שחורה-לבנה, עידן שבו עוד נחלקו הצרפתים למחנה ה"כמרים" ולמחנה ה"מורים", כאשר אלה האחרונים היו בעצם תמונת ראי של הראשונים, ולחמו נגד הדת בלהט דתי לכל דבר.

אולם הספר עצמו, עם כל פשטותו והאור השפוך עליו, אינו נאיבי כלל וכלל. הילדים ה"תמימים והמלאכיים", למשל, מבלים את רוב החופשה בכל מיני עינויים מבעיתים של חרקים; המבוגרים נתפסים שוב ושוב בשקרים, צביעות וחולשות. המתח האירוני בין המספר המבוגר והמפוכח לילד שהוא היה פעם נמצא שם כל הזמן, עד שהילד עצמו מתפכח ומבין שעולם המבוגרים אינו מה שנראה לו עד אז. קסמו של הילד מרסל הוא בכך שרגע ההתפכחות אינו רגע של מרירות. בניגוד למהלך הספרותי המקובל, שבו הבן מגלה שאביו הוא בעצם מפלצת, מרסל מגלה שאביו הוא בסך הכול בן-אדם. ואולי זה גם קסמו של הסופר פניול: שאפשר להיות אירוני, וגם להיות אוהב.

"התהילה של אבי" ו"הטירה של אמי" יראו אור השנה בהוצאת "ידיעות ספרים", בתרגום שלי.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בתשרי תשע"ב,  12.10.2011

פורסמה ב-16 באוקטובר 2011, ב-גיליון סוכות תשע"ב - 740 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: