זמירות רגשיות / כרמיאל כהן

 

שולחן השבת הוא אתר לשיחה, לשיתוף בחוויות ולדיון בדברי תורה במשפחות רבות. הצעה לדיון משפחתי סביב שאלות רגשיות אישיות וקישורן לפסוקים ומדרשם מפרשת השבוע

מדרש הבית-עיון משפחתי בפרשיות השבוע, שמואל שנהב; ספריית בית אל, תש"ע, 232 עמ'

ההתכנסות סביב השולחן בסעודות השבת היא גורם מְזַמֵּן לשיח ולדיון משפחתי. דבר זה הוא כל כך מובנֶה בתודעתם של חכמים עד שגם את היום השביעי למשתה אחשורוש, יום בו כטוב לב המלך ביין קרא לושתי, זיהו חכמים כיום השבת (מגילה יב ע"ב). זיהוי זה יצר הנגדה בין עיסוקם של ישראל בעת הסעודה בשבת – "מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות", לבין "אומות העולם שאוכלין ושותין – אין מתחילין אלא בדברי תיפלות". אמנם, לבל נחשוד במוזמני המשתה שלא השכילו לעורר שיח ודיון תיארו לנו חכמים את שיגם ושיחם: "הללו אומרים: מדיות נאות, והללו אומרים: פרסיות נאות" – אכן דיון נאה שבוודאי גובָּה בראיות לכאן ולכאן, ובכל זאת הוא הוגדר כ"דברי תיפלות". יש כמובן חשיבות גם לתוכן הדיון סביב השולחן.

תוכן הדיון התורני בסעודות השבת של משפחות רבות תלוי מן הסתם בגילם של הילדים. בגיל צעיר עשויים ההורים לספר לילדיהם תכנים פשוטים מפרשת השבוע, בגיל מתקדם יותר עשויים הילדים לקרוא באוזני הוריהם דבר תורה שקיבלו בבית הספר. אבל באיזשהו שלב, בגיל העשרה או כבר לפניו, מרגישים שהעניין הזה כבר מוצה.

אז לפני שנותנים לכל הוויות העולם להשתלט על שולחן השבת כדאי לעיין בספרו של שמואל שנהב, המנהל החינוכי של הישיבה התיכונית 'נעם' בירושלים, "מדרש הבית – עיון משפחתי בפרשיות השבוע".

מטרתו של הספר, על פי שנהב, היא "להעשיר באמצעות מדרשי האגדה את השדרים התורניים-ערכיים, ואת התקשורת הרגשית-משפחתית סביב הכינוס שבשולחן השבת". להערכתו, כיום אנשים מחפשים חוויות של רגש ואינם מסתפקים בהבנות שכליות, ושולחן השבת יוצר את "המצע הנכון למפגש של הבעת רגשות, ודיון בין הנוכחים סביבו". בקיצור: שילוב בין רגש, אגדה, דיון ושולחן שבת.

מהלך הדיון המשפחתי על פי מתווה שנהב הוא: שאלה של הרגשה, נקודה לדיון, פסוק ומדרש ומדרש הבית. אכן מדגיש שנהב שהסדר תלוי באופי הדיון שהתפתח ובאופייה של המשפחה. בכל אופן, לכל אחת מן הפרשות בחמישה חומשי התורה הוא מציע שני מתווי-דיון כאלו בשני נושאים שונים. 

הפתיחה היא הזמנה לשיתוף רגשי אישי. למשל: "מתי הרגשת שאתה זקוק לשקט?", "מתי צחקת בזמן האחרון?", "מתי הרגשת שאתה שונה מכולם?", "לאיזה תפקיד חלמת להתמנות?", "מתי התרגשת כשמישהו שאל לשלומך?", "מתי התחרטת על משפט שאמרת?", "מתי בחרת שלא לשמוע עצה?", ועוד ועוד. לאחר מכן בא תורה של הדילמה החינוכית-ערכית. למשל: האם נכון להקל באופן זמני על מי שנתון במשבר או שכל הקלה קטנה תגרום להתדרדרות?, "האם תשמע לרבך אם יאמר לך דברים המנוגדים להיגיון?", האם רצוי להוסיף מילה טובה כאשר מענישים או מוכיחים או שתוספת זו פוגעת ביכולת ליצור שינוי?, האם נכון לחזור על הערות לזולת כדי להזכיר ולחדד או שהדבר מיותר ואף גורם לכעס גדול יותר?, ועוד כהנה. בהמשך נכנס הקטע התורני: פסוק ומדרש, ובעקבותיו "מדרש הבית" – רעיון המקשר את השלבים הקודמים בצורה תמציתית ואקטואלית.

חשיבותו של הספר "מדרש הבית" היא הן בהצעת המסגרת לדיון והן בהצעת תשובות לדילמות שהתעוררו. המשתתפים אינם יוצאים רק עם חומר למחשבה אלא גם עם תשובות. מובן מאליו שתשובותיו של שנהב לא בהכרח ישכנעו את כולם, ובכל זאת ניסיונו של שנהב כמנהל חינוכי של נוער משך כ-15 שנה בוודאי מקנה לדעותיו ממד חשוב. ידיעה חשובה זו על ניסיונו של המחבר בתחום שבו עוסק ספרו נעדרת משום מה מן הספר, וחבל שכך. חשיבות רבה נודעת לידיעה זו שהרי הבדל גדול הוא אם הכותב בתחום חינוכי וערכי הוא בחור צעיר ונטול ניסיון חיים, פרופסור לפיזיקה גרעינית, או מנהל חינוכי שצבר כמה שנות ניסיון בתחום. באופן אישי אינני זקוק שההוצאה לאור תעשה לי היכרות עם שמואל שנהב כיון שאני זוכר אותו מאז שלמד בישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים, ואני מודע באופן כללי למעשיו מאז ועד היום, אבל מה יעשו שאר הקוראים?

ובענייני עריכה ועיצוב – הספר "מדרש הבית" כתוב בשפה פשוטה קצרה ותכליתית, כאשר כל השלבים שתוארו לעיל מסתכמים בשני עמודים די-מרווחים לכל דיון, ובסופם פעמים רבות משפטים קצרים ומחודדים לתמצות או להמשך דיון. העיצוב של הספר מזמין לקריאה בעזרת אייקונים מתאימים ובאמצעים גרפיים נוספים.

אמנם, לדעתי, תוכן העניינים של הספר טעון שיפור. אינני רואה הרבה טעם ברשימה סודרת של כל פרשות השבוע כשלשמאלה מספרי עמודים תואמים. רשימת כותרות של הנושאים הנדונים בכל אחת מן הפרשות עשויה להיות יעילה הרבה יותר. מה גם שאני נוטה להניח ששנהב לא יתנגד שישתמשו ברשימותיו גם אם זו לא בדיוק פרשת השבוע שבה הוא בחר לכתבן. תוכן העניינים הקיים אינו מסייע לאפשרות כזו.

בפתיחה לספר מצטט שנהב את מדרש משלי (פרשה יד): "ר' ישמעאל אומר: בשעה שישראל נאספין בבתי מדרשות ושומעין אגדה מפי חכם, ואחר כך עונין: 'אמן יהא שמיה רבא מברך', באותה שעה הקדוש ברוך הוא שמח ומתעלה בעולמו, ואומר למלאכי השרת: בואו וראו עַם זו שיצרתי בעולמי כמה הן משבחין אותי… ". הספר משתדל להכניס חוויה זו של בית המדרש לכל בית ולכל שולחן.

carmiel@ybm.org.il

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' בתשרי תשע"ב,  7.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 באוקטובר 2011, ב-גיליון יום כיפור תשע"ב - 739, יהדות ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: