רסיסי תרגום מספרו של ולדימיר ינקלביץ'

ולדימיר ינקלביץ'

"רק על הבלתי נסלח ניתן לסלוח". במשפט פרדוקסלי זה הביע ההוגה הצרפתי ז'אק דרידה את עמדתו ביחס לחוסר האפשרות – שהיא גם האפשרות היחידה – לסלוח. על מעשה שניתן לסלוח עליו אין צורך ב'סליחה', ה'סליחה' מופעלת דווקא באותו רגע החורג מחיי היום יום כאשר יש צורך בתעצומות נפש לסלוח על הבלתי נסלח.

עמדתו זו של דרידה לא נאמרה בחלל הריק. היא כוונה בכינון ישיר להגותו של הפילוסוף היהודי הצרפתי ולדמיר ינקלביץ'. ינקלביץ', פילוסוף רב תחומי, מרצה בסורבון שחיבר עשרות ספרים על מוסיקה ופילוסופיה, סירב באופן עיקש להקשיב למוסיקה גרמנית ולסלוח לגרמנים על פשעיהם כנגד האנושות. "הסליחה", אמר ינקלביץ', "חסרת גבולות; אך היא מתה במחנות ההשמדה".  

לא ניתן לסלוח לגרמנים מכיוון ש'אין מי שיסלח', הקרבנות אינם כאן. לא ניתן לסלוח לגרמנים מכיוון ש'אין למי לסלוח', הפוגעים הממשיים מעולם לא ביקשו סליחה. זו לא ה'אנושות' הנפגעת מ'פשעים כנגד האנושות', אלו ה'אנשים'. זו לא 'גרמניה' שצריכה לבקש סליחה, אלו הפושעים שמוטל עליהם לבקש סליחה והם מעולם לא עשו זאת. הסליחה איננה מחווה לאומית או אוניברסלית, היא מעשה בינאישי.

אך דרידה התעקש. עמדתו של ינקלביץ', כך טען, תופסת את הסליחה כאירוע 'כלכלי', מובן, הניתן להמשגה ולניתוח מבחינה פילוסופית-לוגית. ינקלביץ', כך טען דרידה, סבור שישנם 'תנאים' אובייקטיביים שעל הסליחה למלא על מנת שהיא תהיה 'סליחה'. אך הסליחה, כך טען דרידה, היא אירוע חסר תנאים. אירוע החורג משפת היומיום, שפת המשא ומתן, אירוע לא פילוסופי. אירוע דתי-ניסי, הבא 'מעבר', והמתקיים רק בפרדוקס, בגבולותיו של העולם האפשרי.

אלא שטענות אלה אינן עושות צדק עם הגותו המורכבת של ינקלביץ' על הסליחה. אמת: ינקלביץ' סבור שישנם תנאים לסליחה אמיתית, אלא שמטרתם של תנאים אלו אינה לאפשר את המשגתה של הסליחה, אלא לאשרר את קיומה.

ינקלביץ' גרס כי כתנאי, סליחה חייבת להיות קשר אמיתי עם אדם אחר. עניינה של הסליחה הוא ההכרה באדם שמעבר למעשה הפוגעני. אדם ה'שוכח' את הפגיעה, או אדם הנותן לזמן 'לרפא' את פצעיו, ולחלופין האדם האומר "נשכח מהעבר ונמשיך הלאה", איננו האדם הסולח.

ההתגברות על ה'פגיעה' שגרם לי הזולת היא תופעה פסיכולוגית המתרחשת בעולמי בלבד, עולם סגור שבו אני מתגונן מפני הפגיעה על ידי הכחשתה או הדחקתה. גם סליחה שמטרתה ניקוי הכעס או המרמור כדי לצעוד בדרך חדשה איננה סליחה אמתית. היא נובעת מתוך שיקולי עלות-תועלת אך אין בה המפגש עם הזולת. 

רק סליחה המהווה מפגש יכולה להיות סליחה אמיתית. האדם הסולח מכיר את הפגיעה, את פגיעותו, הוא מודה בה. האדם  הסולח מכיר גם את הפוגע, ואת העובדה שהוא רצה לפגוע. הוא אינו מנסה לגונן עליו או להתגונן ממנו, הוא מושיט לו יד מבפנים.

הקטעים המצורפים להלן הם ניסיון תרגום ראשוני לעברית של רסיסים מהקדמתו של ינקלביץ' לספרו "על הסליחה" (La Pardon). השגיאות בתרגום הדברים ובהבנתם ודאי שייכות לי, ועל כך – סליחה.

————————————————————————————————-  

לא קשה להבין מדוע חובת הסליחה היא הבעיה שבה אנו דנים היום. הסליחה שצריך אדם להעניק לפוגע ולרודף קשה היא באופן יוצא דופן למספר רב של אנשים שהושפלו ונפגעו. הסליחה היא מאמץ להתחיל מחדש ללא הרף, ואין זה צריך להיות מפתיע אם נאמר שבמקרים מסוימים ניסיון זה מגיע לסף גבולות הכוח שלנו.

אבל הקושי שבסליחה הוא כיוון שסליחה במובנה החמור היא מקרה מוגבל, כפי שחרטה, קרבן ואף מחוות הצדקה יכולים להיות. בהחלט ייתכן שסליחה טהורה מכל נגיעות חיצוניות מעולם לא ניתנה כאן תחת השמים, ושלמעשה, כמות זעירה של מרמור נשארת במחילתו של כל נפגע…

מנקודת מבט טהרנית כזאת, הסליחה היא אירוע שמעולם לא קרה בהיסטוריה, פעולה שבעבורה אין מקום בחלל, מחווה של הנפש שאיננה קיימת בפסיכולוגיה בת זמננו…

***

אהבה טהורה ללא שינוי בנפשו של אדם וסליחה טהורה ללא שמץ מרמור אינן לפיכך שלמויות שהאדם יכול להשיג אותן באופן בלתי ניתן להעברה, ושהחזקתן תהווה מקור למצפון-נקי ולאדיבות שבעת-רצון של המחזיקים בהן. הנינוחות של מי שעשה, בלשון עבר, את המוטל עליו והשלים את המשימה, היא עדות שהדוגמטיות לוקחת עליה את האחריות באופן פעיל.

למעשה, 'מכונות מוסריות' רבות וכמו כן 'תוכיים בעלי מידות טובות' סבורים שיש להם לב טהור שדרכיו והרגליו טהורים, והם מתרברבים בטהרתם באופן של הרגל כרוני, מצהירים על טהרנות, וטוענים להנאה מפירות מאמציהם.

אבל 'מכונת סליחה' או משהו שבאופן אוטומטי מנדב חסד ומחילה יש לו ללא ספק קשר עקיף ביותר לסליחה אמיתית!  בניגוד גמור, החסד חסר האנוכיות דומה במובן זה לבלתי-אפשרי, האהבה הפנלוניאנית^[1] הטהורה היא גבול אידיאלי ואופק בלתי נגיש שעל האדם לשאוף ולגשת אליו באופן אינסופי אך מבלי להשיג אותו.

דברים אלו חוזרים לאמירה שחסד הסליחה והאהבה חסרת הפניות מופיעים בנו כהרף עין, כהתגלות מסתתרת, היינו שהם נעלמים ברגע בו מוצאים אותם.

***

האם הסליחה היא מאופקת או אנוכית? כוונתי היא, האם הסליחה איננה מסלקת לגמרי את העבר או שמא היא כבר פוזלת כלפי העתיד? האם היא מכסה על מרמור נסתר מהעבר או שמא היא מורכבת מספקולציה עתידית לא טהורה? האם היא מעורבת בעלבון (ressentiment) או בהתראה מראש (pressentiment)? בכל מקרה הסליחה מציעה חומר רב לדיון פסיכולוגי.

תמיד אפשר לפצל את הסליחה, לנתח אותה לגורמים ולהדוף מוטיבים נעלמים, כגון כמה זרעים של מרמור שלא אוכלו כראוי או מספר חשבונות שהם יותר מדי דיפלומטיים כדי לסבך, לעבות ולהקשות על ההוגנות השקופה של סליחה אמיתית.

למעשה ככל שהסליחה היא יותר לא טהורה או ככל שהיא יותר עכורה כך היא יותר נותנת את עצמה לתיאור. כעובדה ניתן לציין שרק פילוסופיה נגטיבית של הסליחה, מתודה של שלילת התארים, אפשרית. יהיה לנו הרבה יותר קל לומר מה סליחה אמיתית וחסרת נגיעות היא לא, מאשר לומר מה היא כן.

***

…אבל לבה של הסליחה היכן הוא?

לסליחה המזויפת יש מן המשותף עם הסליחה האותנטית: שתיהן שמות סוף לסיטואציה קריטית, מתוחה, או לא נורמלית שתעלה בזמן כלשהו על פני השטח, שתיהן שמות סוף לעוינות כרונית שמושרשת בזיכרונות מרים התובעים להיפתר, כפי שתובעת כל אנומליה.

המרמור מעלה מלחמה-קרה שהיא מצב-חרום, וסליחה אמתית או מזויפת עושה את ההפך. היא מסירה את מצב-החרום, מסלקת את המרמור הנשאר ופותרת את האובססיה הנקמנית. הקשר של המרמור נפרם.

הזמניות, האינטלקטואליזציה והסילוק אינם מרכיבים בעצמם את כל סימני הזיהוי שבעזרתם ניתן לזהות את הסליחה האמיתית. לעזרתם יש לנו שלושה צדדים שהם עוד יותר אופייניים:

(א) סליחה אמיתית היא אירוע משמעותי שקורה ברגע כזה וכזה של התהוות היסטורית.

(ב) אין חובה לסלוח, סליחה אמיתית היא בשוליים של החוק, מתנת חינם מהנפגע לפוגע.

(ג) סליחה אמיתית היא יחסים בינאישיים עם אדם אחר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' בתשרי תשע"ב,  7.10.2011