התיקון הכללי / אבי דנטלסקי

 

הברית החדשה עליה ניבא ירמיה איננה צדק חברתי וגם לא הלכות ליחידים, אלא תורה ומצוות השייכות לכלל שדרות העם. דרוש מנהיג שיוליך אותנו לשם

 

שבי ציון בתחריט, 1894

 

"אחד אחד נפרדו מעל הדת השוררת – יסודותיה. מדעי-הטבע העיוניים והמעשיים, ענייני הכלכלה, סדרי החברה, הגיונות הפילוסופיה, חזיונות האמנות למיניהם – כולם השליכו מעליהם את עול הדת ויתוו להם דרכים חדשות ושונות. הופרה האחדות גם הופרה, הדת פורחת באוויר והאדם עומד משמים ותוהה על עצמו… והרועים, אנשי הרוח, עומדים על אם-הדרך, לבם חרד, ורוחם סוערת, ועיניהם תועות ושואלות: אי זו הדרך בה ילכו וימצאו מרגוע לנפשם?" (בר-טוביה, "לתולדות דת המהפכה", 1922)

הדי ה"מהפכה" החברתית שככו מעט, עולם שב למנהגו, אך תחושת חוסר-הנחת הכללית מורגשת היטב – ובציבור הדתי נראה כי התחושה חריפה יותר, ובייחוד בימי אלול-תשרי אלו.

חוסר-נחת זה עולה ומתסיס מחדש את שאלת רלוונטיות ההלכה וה"דתיות" לימינו, שאלה המציקה לרבים מהקוראים והכותבים במוסף זה כבר שנים – האם כדתיים, היינו צריכים להשתתף? יש לנו בכלל מה לומר בנושא? ומהי עמדת ההלכה בנושא? והאם יש לה בכלל עמדה? תשובה של ממש אַיִן.

אין בכוונתי לעסוק במחאה החברתית (ייקח עוד שנים לעכל את כמות ההגיגים שנכתבה בנושא…), ואף לא בעמדת ההלכה בנושא, אלא "רק" בשאלת היסוד הרלוונטית לכאורה לנו הדתיים – אך כמובן שגם לחילונים וכפי שארחיב – והיא שאלת חידוש ההלכה. אעשה זאת על ידי הצעת קריאת כיוון חדשה, לאור קריאת עיון חדשה בנבואת הברית החדשה – הלא היא נבואת ירמיהו המפורסמת:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה'. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם (ירמיהו לא).

מקובל לפרש את הנבואה הזו כמתייחסת לאחרית הימים, אי-שם בערפילי העתיד הלא-נראה-לעין שבו יחול שינוי מהותי בנפש האדם (וראו את פרשנותו המרתקת של משה מאיר לנבואה זו, "חזון ירמיהו", גיליון ואתחנן). אבל יש לזכור כי ירמיהו דיבר בעיקר אל גולי בבל (אם כי כיוון לא רק ליהודה אלא גם לישראל), וכל הנבואה הזו נמצאת בהקשר ברור של שיבת ציון: "מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ… וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם… שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה…". עלינו לשאול אם כן את עצמנו – האם אכן נכרתה ברית חדשה עם שבי ציון?

הכול בא

התשובה, למרבה הפלא, היא בהחלט כן! אלא שלא במובן הפשוט (או שמא הילדותי) שבו ה' מתגלה בקולות וברקים, אלא דווקא ביוזמה של עם המבקש את א-להיו:

וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ… וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱ-לֹהִים וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹת ה' אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו (נחמיה י).

לא העזו שבי ציון של ימי נחמיה להתיימר ולכרות "ברית" עם א-להיהם, והסתפקו בכריתת "אמנה" – אך אין בכך כדי להוריד מהתממשות הנבואה. כידוע, כל נבואות הנחמה התקיימו באופן "מוקטן" בימי שיבת ציון ההיא (ואם נודה על האמת – גם בימי שיבת ציון שלנו. השוו למשל את "שבע דנחמתא" לדורנו: העיקר חסר מן הספר, או נכון יותר– מן המציאות…).

ואמנם עברו כ-150 שנה מימי ירמיה לימי נחמיה, ומה שחזה הנביא מרחוק קיבל מימדים ארציים מקרוב, ולא ניתן שלא לעמוד על הדמיון:

  • ירמיה חוזה מצב שבו לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר וכו', אלא איש בעוונו ימות – והן עזרא והן נחמיה חוזרים ומודים כי "ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל צַדִּיק אַתָּה… הִנְנוּ לְפָנֶיךָ בְּאַשְׁמָתֵינוּ" "כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ" (עזרא ט, נחמיה י).
  • ירמיה חוזה כי התורה לא תינתן בכפייה, כביציאת מצרים, אלא מתוך שכנוע פנימי – וזה בדיוק מה שקורה ביום כריתת האמנה והקריאה בתורה, בכ"ד תשרי, שבו נאסף העם וזועק בקול גדול אל א-להיו (נחמיה ט).
  • ירמיה מדגיש כי ה' יסלח לעוונם ולא יזכור עוד את חטאתם – ועל זה בדיוק מודים הן עזרא (בפרק ט) והן נחמיה (בפרק י), המבינים כי שיבת ציון היא מעל לחשבונות החטאים הפרטיים והכלליים, וה' כביכול "ויתר" על גביית חובו המלא מהם.
  • ונקודה מעניינת נוספת – סוף נבואת הברית החדשה הוא: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה', וְנִבְנְתָה הָעִיר לַה' מִמִגְדל חֲנַנְאֵל שַעַר הַפִּנָה…" – והנה מפעלם הגדול ביותר של נחמיה ושל שבי ציון היה בניין חומת ירושלים, שתחילת בנייתה במגדל חננאל: "…וַיַּעֲמִידוּ דּלְתֹתָיו וְעַד מִגְדּל הַמֵאָה קִדְשׁוּהוּ עַד מִגְדּל חֲנַנְאֵל" (ג, א) וסופה בעליית הפינה: "וּבֵין עֲלִיַת הַפנָה לְשַׁעַר הַצֹּאן הֶחֱזִיקוּ הַצֹרְפִים וְהָרֹכְלִים" (ג, לב). הלא דבר הוא!

חזרה אל העוגן

המעניין מכל הוא שהברית, או האמנה, שכרתו שבי ציון, כלל לא עסקה בנושאים חברתיים. ולא שחסרו נושאים כאלו; הרי נחמיה יכול ללמד את כולנו פרק בהלכות תיקון עוולות חברתיות קשות תוך מתן דוגמה אישית נדירה (הן ביחס לאז והן ביחס להיום…), כמפורט בספרו בפרק ה, שממנו עולה תמונה קשה של ניצול דלת העם על ידי ה"טייקונים" דאז שכבשו את בניהם ובנותיהם של העניים לעבדים (!) – עיינו שם.

אלא שבאותם ימי תשרי של התכנסות העם וכריתת האמנה, הבין העם כולו כי מה שדרוש לו הוא חזרה לעוגן הקיומי של עם ישראל, הלא היא התורה. האמנה עוסקת באיסור חיתון עם גויים, בשמירת השבת והשמיטה, בעבודת המקדש ובמתנות כהונה ולוויה. כל אלו הן מצוות שבין האדם למקום; לא בין האדם לחברו.

נעיר, בדרך אגב, כי על אף שקבלת העם הייתה ביחס למצוות שבין אדם למקום, הרי שמן התורה למדנו שישנו קשר הדוק בין קיום מצוות "א-להיות" לתיקון חברתי. בכל פרשיות המצוות שבתורה (קדושים, אמור, כי תצא) ישנו עירוב בולט ומכוון של מצוות א-להיות עם מצוות חברתיות (או אם תרצו – שמעיות עם שכליות), ומשה רבנו אף מגדיל לעשות וכורך יחד את החוקים השמעיים עם המשפטים השכליים, ושניהם יחד הם חכמתנו ובינתנו: "רְאֵה לִמַדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִים וּמִשפָּטִים… כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִים… וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגוֹי הַגָדוֹל הַזֶה… אֲשֶׁר לוֹ חֻקִים וּמִשׁפָטִים צַדִיקִם כְכֹל הַתוֹרָה הַזֹאת" (דברים ד).

בכל אופן, כבר הנוצרים השתמשו בנבואת הברית החדשה ככלי ניגוח נגד "דת החוק" (נומוס) של היהדות – והתעלמו מן העובדה כי חידוש הברית אין משמעו חידוש של תורה – שהרי הברית היא על התורה, לא התורה עצמה. אך גם בקרב עם ישראל קמו אלו שניסו להיפטר מ"כבלי ההלכה", עם או בלי ברית חדשה, בחשבם כי מכך תצמח ישועה לישראל. עד שקם ביאליק נטול-הכיפה, ובמאמרו המונומנטלי "הלכה ואגדה" זעק:

חִבָּה? – אבל החובָה היכן? ומאין תבוא?… לבנות אתם אומרים? כרתו אמנה וכתבו ועל החתום שרינו לויינו וכהנינו… והעמידו עליכם מצוות! הלא כן החלו לבנות גם אבותיכם! בואו והעמידו עלינו מצוות!

אלא שמאז לא נענה איש לקריאה. כלומר, ודאי שנענו, והעמידו עלינו תילי-תילים של ספרי הלכות וקיצורי הלכות וחידושי הלכות – אך לא הלכות של עם היו אלו, אלא הלכות של פרט, ויותר גרוע מכך – של הפרט הדתי. והרי הברית החדשה שעליה ניבא ירמיה, שאותה מימשו בדרכם שבי ציון, הייתה ברית של עם מול א-להיו: "וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים וְהֵמָה יִהְיוּ לִי לְעָם". והעם כולל "אֶת בֵית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵית יְהוּדָה" – קרי, החילונים והדתיים (ושימו לב מי קודם…)

וכשאין מקור מים חיים, מבקשים בורות נשברים. בצד הדתי הדבר מתבטא בבריחה לאוּמן האוקראינית (כמטפורה או כמציאות) והדברים עתיקים. אך הנה בצד החילוני אנו חוזים כעת בבריחה למקום אחר – בריחה ל"אמנה חברתית", אל יאיר לפיד ודומיו. והלא כולנו יודעים מה כוחה של הסכמה חברתית שלא יונקת מצו א-לוהי כלשהו, והקיבוץ יוכיח – אותו פרויקט מפליא שלא היה כמוהו מעולם במידת הצלחתו אל מול היומרה האדירה שעמדה בבסיסו – גם הוא כרע-נפל לפני אלילי הכסף והזהב, במקום שיקרה ההיפך. יצר לב האדם רע מנעוריו, ולמרות מחאות ההומניסטים לא נראה כי הדבר עתיד להשתנות. מי שרוצה להמתין לאחרית הימים (לשיטת הרמב"ן…) – שימתין, אך בינתיים אנחנו כאן, ותשובה כאמור – אַיִן.

לכן, כל הרוצה לחדש דברים בעסקי התשובה של הזמן הזה, ואל כריתת ברית של עם לא יביט – לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתה של תורה ושל הלכה.

רק השאלה היא – איך גורמים לעם לחדש את הברית עם א-להיו?

דרוש מנהיג

אם נרצה ללמוד לקח חשוב אחד מימי נחמיה, הריהו הצורך במנהיג. כן, זה נשמע ארכאי, שוביניסטי, אולי אפילו פשיסטי – אבל האמונה התמימה בכוחה של רוח האדם הפרטי לשנות את העולם לא עבדה, לפחות לא בימים ההם. עזרא הגיע מפרס ושהה בירושלים 13 שנה לפני בוא נחמיה – אך הוא הסתפק בניסיון "לפנות אל הלב", ולמעשה – דבר לא השתנה (ע"ע גירוש הנשים הנוכריות). נחמיה הגיע גם הוא מפרס, אך בהבדל "קטן" – הוא בא כפֶּחָה, עם חיל ופרשים. תוך מספר שבועות, בכ"ה באלול, הוא מסיים לבנות את חומת ירושלים, וחודש לאחר מכן כבר נכרתת האמנה הגדולה. זאת לאחר שהצליח לרתום אליו גם את השרים והסגנים ("הטייקונים"), גם את הכהנים והלויים (ועזרא ביניהם), וגם את המון העם. לא לחינם הואשם על ידי צרי יהודה כי הוא "הֹוֶה לָהֶם לְמֶלֶךְ" – וזה מה שבפועל היה, ביחס לנמיכות הקומה של העם כולו בימים ההם.

עלינו לזכור כי כל נביאי הגאולה ניבאו כי יקום מלך לעם ישראל, ולא הסתפקו בחזרה המונית בתשובה – ואצטט דווקא את ירמיהו ה"אינדבדואליסט", פרק אחד לפני נבואת הברית החדשה: "וְעָבְדוּ אֵת ה' אֱ-לֹהֵיהֶם וְאֵת דָוִד מַלְכָּם אֲשׁר אָקִים לָהֶם" (ל, ט).

מלך זה לא יהיה כנראה המלך שכולנו מדמיינים, וכבר אמר רב (סנהדרין צח ע"ב) 'עתיד הקב"ה להעמיד להם דוד אחר' (ושמעתי מהרב אורי שרקי, כי אכן מנהיג האומה בימי גאולתנו הנוכחית שמו היה דוד, אבל הוא היה "אחר" = אפיקורס…) – אבל אין ספק כי יהיה זה אדם שיעמוד בראש העם, ולא כדעת אלו המצפים לדלג על השלב האנושי ולקפוץ אל הימים שבהם רק ה' יהיה למלך על כל הארץ, ברוח פסוקי המלכויות של ראש השנה.

נפש האדם לא השתנתה מאז ימי ירמיה ונחמיה, והאדם עודו כָּמֵהַּ לאדם אחר, גדול ממנו, שיוביל את הדרך. ומי עיני נשר לו ויראנו?

אבי דנטלסקי הוא מנהל פרויקטים בתחום התוכנה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באלול תשע"א, 28.9.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 באוקטובר 2011, ב-גיליון ר"ה תשע"ב ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 17 תגובות.

  1. צבי ח' דיז'ונסקי

    בס"ד ד' בתשרי ע"ג

    לאברהם – שלום רב,

    הצמאון למנהיג שיאחד את העם ויוביל אותו קדימה נובע מהצפיה – מודעת או בלתי מודעת – לביאת משיח צדקנו, העתיד להוליך את עם ישראל ואת העולם כולו לתיקון שלם – חומרי ורוחני גם יחד. ברם, יש גם רתיעה מפני משיחי שקר, מבני ברית ושלא מבני ברית, שבכוח ה'כריזמה' שלהם סחפו את עמם ואת העולם כולו לאסונות. לפיכך, ה'עולם' זהיר וחשדני.

    אומרים ששאלו את אריק שרון עוד בהיותו מפקד נערץ: 'האם אינך יכול להורות לחייליך לכבוש את קריית הממשלה?', והוא ענה: ' אם אורה להם להסתער על האוייב יעשו זאת ללא היסוס, אך אם אורה להם להסתער על הממשלה – הם פשוט יצחקו לי בפנים !'.

    הוא אכן הסתער על קריית הממשלה, אך עשה זאת לאט לאט. למעלה מחצי יובל עברו מכניסתו לחיים הפוליטיים עד שנבחר לראש הממשלה. כשדרכו רצופה בסבלנות וביכולת לעבוד בשיתוף פעולה כאחד מהצוות ולא כמנהיג.

    אריק שרון הוא שייסד את 'הליכוד'. איחד אחרי מלחמת יום הכיפורים את גח"ל (גוש חרות-ליברלים) עם עוד שברי מפלגות ('הרשימה הממלכתית', 'שלום ציון' וכיו"ב) ויצר לראשונה אלטרנטיבה ממשית לשלטונה של תנועת העבודה, אלטרנטיבה שממומשה בתוך שנים ספורות ב'מהפך' של 1977. מלבד תקופה קצרה שכיהן כשר הביטחון, לא בחל במילוי תפקידים פחות 'נחשבים' – שר החקלאות ושר השיכון – ובתחום עשייתו חולל פלאים.

    דוקא בתפקידים הבכירים היו פעולותיו שנויות במחלוקת, ואכמ"ל [ואין כאן מקום להאריך]. ללמדך, שלא תמיד יש לשאוף לפיסגת המנהיגות, ואין לבוז ל'יום קטנות'.

    דומני, שאם כל אחד ישקיע את כוחותיו בתיקון 'הפינה' שלו. בבניין וביצירה, מתוך סבלנות והערכה לזולת – נתקרב יותר ויותר לשאיפתנו ל'תיקון הכללי'.

    בברכה, צבי ח' דיז'ונסקי

    • בס"ד ה' בתשרי ע"ג

      דוקא ב'אמנה' של נחמיה יש ביטוי לחולשה של עם ישראל, ברם חולשה זו הופכת לעוצמה.

      בדברי ההקדמה לאמנה (נחמיה ט,לד-י,א) מתואר המצב העגום: 'הנה אנחנו היום עבדים והארץ אשר נתת לאבותינו לאכול את פריה ואת טובה הנה אנחנו עבדים עליה, ותבואתה מרבה למלכים אשר נתת עלינו בחטאתינו ועל גויותינו מושלים ובבהמתנו ובצרה גדולה אנחנו'. כך מצהירים הלויים במעמדו וללא ספק בהסכמתו של נחמיה נציג המלך, המודה ללא כחל ושרק בטיבה השברירי של 'עצמאות' זו.

      ברם, חולשה זו היא מקור לגאוה לציבור המכריז: 'ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום שרינו לויינו .וכהנינו'. כל זה מוצג בניגוד ל'מלכינו שרינו כהנינו ואבותינו לא עשו תורתך ולא הקשיבו אל מצוותיך… והם במלכותם ובטובך הרב אשר נתת להם ובארץ הרחבה והשמנה אשר נתת לפניהם לא עבדוך ולא שבו ממעלליהם הרעים'.

      עזרא ונחמיה לוקחים את הצבור הדל, 42,360 עולי בבל, כל ה'עשרה יוחסין' שה'אליטה' הבבלית שלחה לארץ ישראל כדי להיפטר מהם, והם מפיחים בהם את 'גאות היחידה' – את התובנה שהם הם ה'אליטה' האמיתית והם ש'יחזירו עטרה ליושנה' ויבנו את עם ישראל מחדש.

      בברכה, פלוא אור

      נ.ב. חלק מדברי ההקדמה לאמנה מ'אתה הוא ה' לבדך' עד 'ואת רודפיהם השלכת במצולות…' נקבע ב'פסוקי דזמרא' בין תפילות דוד לשירת משה, ללמדנו את מעלת 'עמך' ישראל. יש שמקדשים שם שמים מתוך גדולה ורוממות ויש שמקדשים שם שמים במצב של 'יום קטנות', והן הן גבורותיו הן הן נוראותיו (יומא סט,ב)

      • צבי ח' דיז'ונסקי

        הסמיכות של דברי הפתיחה ל'אמנה' ל'שירת' הים, מעוררת מחשבה שכריתת הים והמעבר בין בתריו ביטאו מעמד של כריתת ברית בין עם ישראל לאלקיו, ששיאה קבלת מלכות שמים 'ה' ימלוך לעולם ועד', וכפי שנוסח בברכת הגאולה: 'ומלכותו ברצון קבלו עליהם'.

        אף רבי יהודה הלוי בפיוטו 'יום ליבשה נהפכו מצולים', עובר מתיאור קריעת ים סוף אל כריתת הברית בין ישראל לאלקיו 'הבאים עמך בברית חותמך ומבטן לשמך הם נימולים'.

        בברכה, צביקה דיז'ונסקי

      • שמשון צבי לוינגר

        בס"ד ח' בתשרי ע"ג

        כפי שנראה בדברי ההקדמה – לעומת המנהיגות של ימי בית ראשון 'מלכינו, שרינו וכהנינו', עולה מנהיגות של 'שרינו, לויינו וכהנינו'. מנהיגות שאין לה כוח רשמי, וכוחה הוא בתורה שהיא מלמדת את העם.

        גם בתפילה שיסדו אנשי כנסת הגדולה מתחיל תהליך תחיית האומה בנהיגות רוחנית: שופטינו, יועצינו [= מנהיג שהעם מקבל את דעתו כעצה טובה. לא מכורח שלטוני!], צדיקים, חסידים, סופרים, גרי צדק – המנהיגים בכוח הדוגמא האישית. רק בסוף התהליך מופיע 'צמח דוד' המרים את קרנו של עם ישראל.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • והשוו מאמרו של תמיר גרנות, 'התגלות מתוך הצל', מוסף שבת, פרשת וילך, תשע"ג.

      • ש.צ.לוינגר

        בס"ד כ"ח באייר תשע"ג

        ניתן לומר ששני סוגי ההנהגה – ההנהגה העוצמתית של המנהיג הכריזמטי וההנהגה ה'אפורה' יותר של הצוות – מובעים במשל של חז"ל על השמש והירח:

        'עד אשר לא תחשך השמש' (קהלת יב,ז) – למלכות בית דוד, דכתיב ביה 'וכסאו כשמש לנגדי' (תהלים פט), 'והאור' – זו התורה, שכתוב בה 'כי נר מצוה ותורה אור' (משלי ו), 'והירח' – זו סנהדרין, דתניא: 'סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה', 'והכוכבים' -אלו הרבנים (במקבילה בקהלת רבה יב,ז: 'אלו תלמידי חכמים'), דכתיב: 'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד' (דניאל יב)

        (איכה רבה, פתיחתא כג)

        ההנהגה של אנשי כנסת הגדולה היתה של סנהדרין, בבחינת ירח, שהאיר גם בתקופת הלילה של שעבוד המלכויות. אך שלא כירח, שאינו ניכר בשעת הארת השמש – כוחה של הנהגת התורה, הסנהדרין, גובר כשיש מלך מבית דוד המשיב את משפטי התורה על תילם.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        על הדימויים של השמש והירח – ראו גם במאמר של יעקב אשבל, 'האיש הוא לא השמש והאישה היא לא הירח', ובתגובותיי שם.

      • ש.צ.לוינגר

        מוצאי כ"ח באייר תשע"ג

        אף הורתו ולידתו של שמואל הנביא, שיום פקודתו בכ"ח באייר, באה ממנהיגות שצמחה מלמטה למעלה, ביוזמתם של אנשים מן השורה שנטלו אחריות, לא 'בזו ליום קטנות', אלא החלו בקטנות, ולאט לאט חוללו מהפכה תודעתית בכלל האומה והורו דרך לרבים.

        כך אלקנה מעורר את העם לעלות לרגל אל בית ה':

        ועלה האיש ההוא וגו' – אלקנה ואשתו ובניו ואחיותיו וכל קרוביו היה מעלה עמו לרגל, ובאים ולנים ברחובה של עיר. והיתה המדינה מרגשת, והיו שואלין אותן: 'להיכן תלכו?', ואומרים: 'לבית ה' שבשילה, שמשם תצא תורה ומצוות. ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך יחד?' מיד עיניהם משגרות דמעות, ואומרים להם: 'נלך עמכם', ואומרים להם: 'הן'. עד לשנה הבאה חמישה בתים, לשנה אחרת עשרה בתים, עד שהיו כולם עולים. ובדרך שהיה עולה שנה זו, לא היה עולה שנה אחרת, עד שהיו כולם עולים

        (ילקוט שמעוני, חלק ב, רמז עז)

        וחנה מלמדת את דרכי התפילה:

        אמר רב המנונא: כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה. 'וחנה היא מדברת על לבה' – מכאן למתפלל שיכוון ליבו, 'רק שפתיה נעות' – מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו, 'וקולה לא ישמע' – מכאן למתפלל יחתוך בשפתיו

        (ברכות לא,ב)

        מדברי רש"י שם, שעלי חשבה לשכורה 'לפי שלא היו רגילין להתפלל בלחש', נראה שהלכה זו היתה חידוש של חנה, שחכמים קיבלוהו וקבעוהו כהלכה פסוקה לכלל ישראל.

  2. אבי יקר !
    לצערי אתה מציג מצג שווא חלקי ואפילו מעוות של דברי ירמיהו.
    כי במקום לצטט את כל דבריו , ציטטת רק חלק מהם – השמטת את הפסוק החשוב והעקרוני "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם" !
    ירמיהו מדבר על כך שהתורה תיהפך לנבואה !
    ירמיהו מדבר דווקא על שוב החוויה האישית , אך הוא איננו מדבר על "חוויה אישית" מנותקת כעין הנצרות , אלא ירמיהו מדבר על מציאות בה "כל עם ה' נביאים".
    מבחינתי דברי ירמיהו נדרשים היום יותר מתמיד.
    כיום היהדות במבוכה , הדרך ה"שכלית" והמסורתית מיצתה את עצמה מול עולם המטיל ספק בכל דבר.
    ממילא אנו נדרשים לשוב החוויה האישית , שוב הנבואה.
    והפעם לא כנביאים בודדים מול עם שלם , אלא נבואה כשיטה וכדרך השווה לכל נפש.
    על זה דיבר ירמיהו , לא על שום דבר אחר !

    • ש.צ. לוינגר

      ואולי היא הנותנת: בחברה שכולם נביאים בעלי עוצמות רוחניות אדירות, מבינים כולם שצריך מישהו ש'יכוין את התנועה', כדי שכל העוצמות יפעלו בתיאום ובשיתוף פעולה ביניהם. כדי שיתקיים 'ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד'.

      דוקא הקטן שבכולם, הוא הקולט את המעלה הייחודית שבכל אחד, והוא המתאים ביותר להיות המכוון והמתאם, המחבר את כולם ליחידה הרמונית.

      ועל דרך משל: המנצח בתזמורת, ששרביטו אינו מפיק שום צליל, אך הוא שהופך את המערכת מקקופוניה לסימפוניה.

      בברכה, שמשון צבי לבית הלוי

      • ש.צ. לוינגר

        לאותה מטרה – הויסות הנכון בין השאיפות העוצמתיות – נצרך ביתר שאת הבירור השכלי,

        ככל שהעוצמות הרוחניות גדולות יותר, כך צריך בירור שכלי מעמיק יותר, כדי למצוא את 'סדר העולם' הנכון. וכפי שהערתי על מאמרו של עוז דוד בלומן, 'לקראת תמימות שניה'.

      • לש.צ. לווינגר :
        נביא הינו אדם בעל עוצמות שכליות בדרגה הגבוהה ביותר כפי שכתב הרמב"ם (כמדומני מו"נ ב' לו').
        נבואה איננה עומדת בסתירה לשכל.
        זה נכון שיהיה גם "מנהיג" , וגם ירמיהו כותב "וְעָבְדוּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם, אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם."

        ובכל זאת , עדיין מה שירמיהו מדבר עליו באותו הפרק איננו על הסכמות ציבוריות למינהן , הוא מדבר על נבואה. כפשוטו.
        בימינו , אישית אינני חושב כי מה שחסר לנו במיוחד זה "מנהיג" – אינני חושב שמישהו שפוי יוותר על הדמוקרטיה לטובת מלוכה.
        אך נבואה והקשר האישי לאלהים , זה משהו שחסר מאוד.
        לדעתי , היהדות של היום איבדה את אלהים.
        יש בה שכל , יש בה מעשים , יש בה אפילו רגשות – אך היכן אלהים ?

      • ש.צ. לוינגר

        ליוסף –

        הקשר לאלקים חזק מאד: בכל צעד בחיים מתייעצים עם תורתו, איך ומה לעשות. מאה פעמים ביום אומרים לו: 'ברוך אתה ה", מודים לו על חסדיו ומבקשים את עזרתו. המהדרין גם פונים אליו בשיחה אישית ('התבודדות' בלע"ז).. הזדמנויות לפתח קשר אישי עם הקב"ה יש לנו בלי סוף. הושט היד וגע בם!

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. לוינגר

        וככל שמעמיקים באהבת ישראל – לכלל ולכל פרט – ומתבוננים במעלות חברינו ולא בחסרונן – מתחזק הקשר האישי עם אבינו שבשמים. קודשא בריך הוא, ישראל ואורייתא – כולא חד.

      • ש.צ. לוינגר

        ווזה תפקידו של מלך:

        ויהיה חונן ומרחם לקטנם ולגדולם, ויצא ויבוא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטניהם… ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק. רועה קראו הכתוב: 'לרעות ביעקב עבדו'. ודרכו של רועה מפורש בקבלה: 'כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא, עלות ינהל'.

        (רמב"ם מלכים ב,ו)

      • ש.צ. לוינגר

        ב"ה עש"ק במדבר ע"ג

        על מלך המשיח המתקן את האנושות, לפי חזונו של הרמב"ם, לא בכוח צבאי אלא בעוצמתו הרוחנית, ראו: הרב אליהו גליל, 'בדרך אל המונותאיזם', באתרא הדין.

        על מקבילות במשנת רבי נחמן מברסלב והראי"ה קוק – בהערותיי שם.

        בברכת שבת שלום, ש.צ. לונגר

  1. פינגבק: גאולה בידי אדם – על קיבוץ הגלויות והתחדשות ההלכה | ארץ העברים

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: