הברית החדשה עליה ניבא ירמיה איננה צדק חברתי וגם לא הלכות ליחידים, אלא תורה ומצוות השייכות לכלל שדרות העם. דרוש מנהיג שיוליך אותנו לשם

שבי ציון בתחריט, 1894

"אחד אחד נפרדו מעל הדת השוררת – יסודותיה. מדעי-הטבע העיוניים והמעשיים, ענייני הכלכלה, סדרי החברה, הגיונות הפילוסופיה, חזיונות האמנות למיניהם – כולם השליכו מעליהם את עול הדת ויתוו להם דרכים חדשות ושונות. הופרה האחדות גם הופרה, הדת פורחת באוויר והאדם עומד משמים ותוהה על עצמו… והרועים, אנשי הרוח, עומדים על אם-הדרך, לבם חרד, ורוחם סוערת, ועיניהם תועות ושואלות: אי זו הדרך בה ילכו וימצאו מרגוע לנפשם?" (בר-טוביה, "לתולדות דת המהפכה", 1922)

הדי ה"מהפכה" החברתית שככו מעט, עולם שב למנהגו, אך תחושת חוסר-הנחת הכללית מורגשת היטב – ובציבור הדתי נראה כי התחושה חריפה יותר, ובייחוד בימי אלול-תשרי אלו.

חוסר-נחת זה עולה ומתסיס מחדש את שאלת רלוונטיות ההלכה וה"דתיות" לימינו, שאלה המציקה לרבים מהקוראים והכותבים במוסף זה כבר שנים – האם כדתיים, היינו צריכים להשתתף? יש לנו בכלל מה לומר בנושא? ומהי עמדת ההלכה בנושא? והאם יש לה בכלל עמדה? תשובה של ממש אַיִן.

אין בכוונתי לעסוק במחאה החברתית (ייקח עוד שנים לעכל את כמות ההגיגים שנכתבה בנושא…), ואף לא בעמדת ההלכה בנושא, אלא "רק" בשאלת היסוד הרלוונטית לכאורה לנו הדתיים – אך כמובן שגם לחילונים וכפי שארחיב – והיא שאלת חידוש ההלכה. אעשה זאת על ידי הצעת קריאת כיוון חדשה, לאור קריאת עיון חדשה בנבואת הברית החדשה – הלא היא נבואת ירמיהו המפורסמת:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה'. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם (ירמיהו לא).

מקובל לפרש את הנבואה הזו כמתייחסת לאחרית הימים, אי-שם בערפילי העתיד הלא-נראה-לעין שבו יחול שינוי מהותי בנפש האדם (וראו את פרשנותו המרתקת של משה מאיר לנבואה זו, "חזון ירמיהו", גיליון ואתחנן). אבל יש לזכור כי ירמיהו דיבר בעיקר אל גולי בבל (אם כי כיוון לא רק ליהודה אלא גם לישראל), וכל הנבואה הזו נמצאת בהקשר ברור של שיבת ציון: "מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ… וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם… שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה…". עלינו לשאול אם כן את עצמנו – האם אכן נכרתה ברית חדשה עם שבי ציון?

הכול בא

התשובה, למרבה הפלא, היא בהחלט כן! אלא שלא במובן הפשוט (או שמא הילדותי) שבו ה' מתגלה בקולות וברקים, אלא דווקא ביוזמה של עם המבקש את א-להיו:

וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ… וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱ-לֹהִים וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹת ה' אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו (נחמיה י).

לא העזו שבי ציון של ימי נחמיה להתיימר ולכרות "ברית" עם א-להיהם, והסתפקו בכריתת "אמנה" – אך אין בכך כדי להוריד מהתממשות הנבואה. כידוע, כל נבואות הנחמה התקיימו באופן "מוקטן" בימי שיבת ציון ההיא (ואם נודה על האמת – גם בימי שיבת ציון שלנו. השוו למשל את "שבע דנחמתא" לדורנו: העיקר חסר מן הספר, או נכון יותר– מן המציאות…).

ואמנם עברו כ-150 שנה מימי ירמיה לימי נחמיה, ומה שחזה הנביא מרחוק קיבל מימדים ארציים מקרוב, ולא ניתן שלא לעמוד על הדמיון:

• ירמיה חוזה מצב שבו לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר וכו', אלא איש בעוונו ימות – והן עזרא והן נחמיה חוזרים ומודים כי "ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל צַדִּיק אַתָּה… הִנְנוּ לְפָנֶיךָ בְּאַשְׁמָתֵינוּ" "כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ" (עזרא ט, נחמיה י).
• ירמיה חוזה כי התורה לא תינתן בכפייה, כביציאת מצרים, אלא מתוך שכנוע פנימי – וזה בדיוק מה שקורה ביום כריתת האמנה והקריאה בתורה, בכ"ד תשרי, שבו נאסף העם וזועק בקול גדול אל א-להיו (נחמיה ט).
• ירמיה מדגיש כי ה' יסלח לעוונם ולא יזכור עוד את חטאתם – ועל זה בדיוק מודים הן עזרא (בפרק ט) והן נחמיה (בפרק י), המבינים כי שיבת ציון היא מעל לחשבונות החטאים הפרטיים והכלליים, וה' כביכול "ויתר" על גביית חובו המלא מהם.
• ונקודה מעניינת נוספת – סוף נבואת הברית החדשה הוא: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה', וְנִבְנְתָה הָעִיר לַה' מִמִגְדל חֲנַנְאֵל שַעַר הַפִּנָה…" – והנה מפעלם הגדול ביותר של נחמיה ושל שבי ציון היה בניין חומת ירושלים, שתחילת בנייתה במגדל חננאל: "…וַיַּעֲמִידוּ דּלְתֹתָיו וְעַד מִגְדּל הַמֵאָה קִדְשׁוּהוּ עַד מִגְדּל חֲנַנְאֵל" (ג, א) וסופה בעליית הפינה: "וּבֵין עֲלִיַת הַפנָה לְשַׁעַר הַצֹּאן הֶחֱזִיקוּ הַצֹרְפִים וְהָרֹכְלִים" (ג, לב). הלא דבר הוא!

חזרה אל העוגן

המעניין מכל הוא שהברית, או האמנה, שכרתו שבי ציון, כלל לא עסקה בנושאים חברתיים. ולא שחסרו נושאים כאלו; הרי נחמיה יכול ללמד את כולנו פרק בהלכות תיקון עוולות חברתיות קשות תוך מתן דוגמה אישית נדירה (הן ביחס לאז והן ביחס להיום…), כמפורט בספרו בפרק ה, שממנו עולה תמונה קשה של ניצול דלת העם על ידי ה"טייקונים" דאז שכבשו את בניהם ובנותיהם של העניים לעבדים (!) – עיינו שם.

אלא שבאותם ימי תשרי של התכנסות העם וכריתת האמנה, הבין העם כולו כי מה שדרוש לו הוא חזרה לעוגן הקיומי של עם ישראל, הלא היא התורה. האמנה עוסקת באיסור חיתון עם גויים, בשמירת השבת והשמיטה, בעבודת המקדש ובמתנות כהונה ולוויה. כל אלו הן מצוות שבין האדם למקום; לא בין האדם לחברו.

נעיר, בדרך אגב, כי על אף שקבלת העם הייתה ביחס למצוות שבין אדם למקום, הרי שמן התורה למדנו שישנו קשר הדוק בין קיום מצוות "א-להיות" לתיקון חברתי. בכל פרשיות המצוות שבתורה (קדושים, אמור, כי תצא) ישנו עירוב בולט ומכוון של מצוות א-להיות עם מצוות חברתיות (או אם תרצו – שמעיות עם שכליות), ומשה רבנו אף מגדיל לעשות וכורך יחד את החוקים השמעיים עם המשפטים השכליים, ושניהם יחד הם חכמתנו ובינתנו: "רְאֵה לִמַדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִים וּמִשפָּטִים… כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִים… וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגוֹי הַגָדוֹל הַזֶה… אֲשֶׁר לוֹ חֻקִים וּמִשׁפָטִים צַדִיקִם כְכֹל הַתוֹרָה הַזֹאת" (דברים ד).

בכל אופן, כבר הנוצרים השתמשו בנבואת הברית החדשה ככלי ניגוח נגד "דת החוק" (נומוס) של היהדות – והתעלמו מן העובדה כי חידוש הברית אין משמעו חידוש של תורה – שהרי הברית היא על התורה, לא התורה עצמה. אך גם בקרב עם ישראל קמו אלו שניסו להיפטר מ"כבלי ההלכה", עם או בלי ברית חדשה, בחשבם כי מכך תצמח ישועה לישראל. עד שקם ביאליק נטול-הכיפה, ובמאמרו המונומנטלי "הלכה ואגדה" זעק:

חִבָּה? – אבל החובָה היכן? ומאין תבוא?… לבנות אתם אומרים? כרתו אמנה וכתבו ועל החתום שרינו לויינו וכהנינו… והעמידו עליכם מצוות! הלא כן החלו לבנות גם אבותיכם! בואו והעמידו עלינו מצוות!

אלא שמאז לא נענה איש לקריאה. כלומר, ודאי שנענו, והעמידו עלינו תילי-תילים של ספרי הלכות וקיצורי הלכות וחידושי הלכות – אך לא הלכות של עם היו אלו, אלא הלכות של פרט, ויותר גרוע מכך – של הפרט הדתי. והרי הברית החדשה שעליה ניבא ירמיה, שאותה מימשו בדרכם שבי ציון, הייתה ברית של עם מול א-להיו: "וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים וְהֵמָה יִהְיוּ לִי לְעָם". והעם כולל "אֶת בֵית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵית יְהוּדָה" – קרי, החילונים והדתיים (ושימו לב מי קודם…)

וכשאין מקור מים חיים, מבקשים בורות נשברים. בצד הדתי הדבר מתבטא בבריחה לאוּמן האוקראינית (כמטפורה או כמציאות) והדברים עתיקים. אך הנה בצד החילוני אנו חוזים כעת בבריחה למקום אחר – בריחה ל"אמנה חברתית", אל יאיר לפיד ודומיו. והלא כולנו יודעים מה כוחה של הסכמה חברתית שלא יונקת מצו א-לוהי כלשהו, והקיבוץ יוכיח – אותו פרויקט מפליא שלא היה כמוהו מעולם במידת הצלחתו אל מול היומרה האדירה שעמדה בבסיסו – גם הוא כרע-נפל לפני אלילי הכסף והזהב, במקום שיקרה ההיפך. יצר לב האדם רע מנעוריו, ולמרות מחאות ההומניסטים לא נראה כי הדבר עתיד להשתנות. מי שרוצה להמתין לאחרית הימים (לשיטת הרמב"ן…) – שימתין, אך בינתיים אנחנו כאן, ותשובה כאמור – אַיִן.

לכן, כל הרוצה לחדש דברים בעסקי התשובה של הזמן הזה, ואל כריתת ברית של עם לא יביט – לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתה של תורה ושל הלכה.

רק השאלה היא – איך גורמים לעם לחדש את הברית עם א-להיו?

דרוש מנהיג

אם נרצה ללמוד לקח חשוב אחד מימי נחמיה, הריהו הצורך במנהיג. כן, זה נשמע ארכאי, שוביניסטי, אולי אפילו פשיסטי – אבל האמונה התמימה בכוחה של רוח האדם הפרטי לשנות את העולם לא עבדה, לפחות לא בימים ההם. עזרא הגיע מפרס ושהה בירושלים 13 שנה לפני בוא נחמיה – אך הוא הסתפק בניסיון "לפנות אל הלב", ולמעשה – דבר לא השתנה (ע"ע גירוש הנשים הנוכריות). נחמיה הגיע גם הוא מפרס, אך בהבדל "קטן" – הוא בא כפֶּחָה, עם חיל ופרשים. תוך מספר שבועות, בכ"ה באלול, הוא מסיים לבנות את חומת ירושלים, וחודש לאחר מכן כבר נכרתת האמנה הגדולה. זאת לאחר שהצליח לרתום אליו גם את השרים והסגנים ("הטייקונים"), גם את הכהנים והלויים (ועזרא ביניהם), וגם את המון העם. לא לחינם הואשם על ידי צרי יהודה כי הוא "הֹוֶה לָהֶם לְמֶלֶךְ" – וזה מה שבפועל היה, ביחס לנמיכות הקומה של העם כולו בימים ההם.

עלינו לזכור כי כל נביאי הגאולה ניבאו כי יקום מלך לעם ישראל, ולא הסתפקו בחזרה המונית בתשובה – ואצטט דווקא את ירמיהו ה"אינדבדואליסט", פרק אחד לפני נבואת הברית החדשה: "וְעָבְדוּ אֵת ה' אֱ-לֹהֵיהֶם וְאֵת דָוִד מַלְכָּם אֲשׁר אָקִים לָהֶם" (ל, ט).

מלך זה לא יהיה כנראה המלך שכולנו מדמיינים, וכבר אמר רב (סנהדרין צח ע"ב) 'עתיד הקב"ה להעמיד להם דוד אחר' (ושמעתי מהרב אורי שרקי, כי אכן מנהיג האומה בימי גאולתנו הנוכחית שמו היה דוד, אבל הוא היה "אחר" = אפיקורס…) – אבל אין ספק כי יהיה זה אדם שיעמוד בראש העם, ולא כדעת אלו המצפים לדלג על השלב האנושי ולקפוץ אל הימים שבהם רק ה' יהיה למלך על כל הארץ, ברוח פסוקי המלכויות של ראש השנה.

נפש האדם לא השתנתה מאז ימי ירמיה ונחמיה, והאדם עודו כָּמֵהַּ לאדם אחר, גדול ממנו, שיוביל את הדרך. ומי עיני נשר לו ויראנו?

אבי דנטלסקי הוא מנהל פרויקטים בתחום התוכנה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באלול תשע"א, 28.9.2011