לא אשם, אחראי / ינאי ד' לוין (לפרשת שופטים)

 

פרשת עגלה ערופה איננה באה לתלות אשמה באיש אלא להטיל את האחריות על מי שהרצח נעשה בתחומו. מצווה שהיא מבוא לתפיסה החברתית של התורה

איור: מנחם הלברשטט

על מקומה של עריפת העגלה המכפרת על חלל "אשר לא נודע מי הכהו" אומר הכתוב: "והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע". על משמעותו של המיקום האמור חלקו ראשונים. לדעתו של רש"י נחל איתן הוא עמק קשה, ואילו הרמב"ם סובר שהוא דווקא "נחל השוטף בחוזקה" (הלכות רוצח ושמירת נפש ט, ב). הצד השווה לכל השיטות: טקס עריפת העגלה כרוך ברחיצת ידי זקני העיר "הקרובים אל החלל" תוך כדי 'הכתמת' הקרקע הסמוכה לצמיתות, ומשנה מפורשת היא: "ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד" (סוטה ט, ה). דין העגלה הערופה מכיל אם כך יסוד כפול. מחד הרחיצה מבטאת את ההיטהרות מעוון הרצח, ומאידך עצם עריפת העגלה מותירה אחריה אדמה אסורה, כמין צלקת שאינה נמחית לעולם. על הקשר הדיאלקטי העמוק בין שתי הבחינות הללו אבקש להרחיב בשורות הבאות.

עול של ערבות

במאמרה של שולמית הר-אבן 'אשמה ואחריות' ניתן למצוא הבחנה חשובה שכוחה יפה גם לדברים הנידונים כאן. אביא את שורותיו הראשונות:

ז'אן פיאז'ה מספר לנו, בפרק העוסק בהתפתחות מושגי מוסר אצל ילדים, סיפור חשוב: שתי עלילות הוצגו לפני קבוצות גיל שונות של ילדים. העלילה הראשונה מספרת על ילד שהוריו יצאו מן הבית שחשק פתאום בליקוק ריבה. צנצנת הריבה עמדה על מדף גבוה. הילד טיפס על כיסא על מנת להגיע אל הריבה האסורה, ותוך כדי כך נשמטה כוס יקרה מן המדף ונשברה. העלילה השנייה מספרת: ילד נתבקש על ידי אמו להעביר ערימה של עשרים צלחות מחדר אל חדר. בדרכו לא יכול היה להבחין שמאחורי הדלת עומד מכשול ובו נתקל. הוא נפל, וכל עשרים הצלחות נשברו. הילדים בקבוצות הגיל השונות נשאלו לדעתם: איזה משני הילדים אשם יותר, ועל מי משניהם ראוי להטיל עונש גדול יותר? מסקנתו של פיאז'ה מאלפת. בקבוצת הגיל הנמוכה עשתה את הרושם הקשה ביותר האיכות המספרית: את העונש החמור יישא הילד ששבר את עשרים הצלחות. אך ככל שעולה גיל הילדים כך גורם המניע מתחיל להופיע בשיקולים. בגיל גבוה יותר אומרים הילדים שמלקק הריבה אשם גם אם לא נגע בכוס מפני שכוונתו הייתה גניבת ריבה בלי רשות ואילו שובר עשרים הצלחות אשם פחות כי כל כוונתו הייתה לעזור לאמו.

 גם קבוצת הגיל הגבוהה יותר של פיאז'ה אינה מאוחדת בדעתה וניכר שאין דעתה נוחה לגמרי מעניינו של שובר עשרים הצלחות. מישהו הרי מוכרח לתת את הדין, אחרת חדל העולם להיות הגיוני. ואם איש אינו אשם לאן נעלם פתאום חשבונן של עשרים צלחות? לו המשיך פיאז'ה ושאל קבוצה של אמהות היה נענה מיד: אין לחפש את האשם בפרשת עשרים הצלחות, אך האחריות הייתה מוטלת ללא כל ספק על אמו של הנער. שכן הצירוף של ילד שתנועותיו פזיזות, מטען הצלחות השבירות והתוצאה אירעו בתוך הטריטוריה שלה: ביתה. איש אינו אשם, אבל באוספה את שברי הכלים חושבת האם אל נכון: אירעה תקלה בתחום האחריות שלי. האם, הגמולה מן המערכת הילדותית, יודעת שבתחום האחריות לא תמיד יש בפני מי לתת את הדין וברוב המקרים עומד אדם לבדו עם אחריותו.

מסתבר שבגרותו המוסרית של האדם מביאה עִמה הבחנה שאינה קיימת עדיין בעולמו של הילד, הבחנה שבין אשמה ואחריות. את מושג האשמה ניתן לתרגם כמעט תמיד למילים כמו חטא או פשע. מעמדו של האשם מוגדר לרוב על רקע היותו חייב בעונש. האחריות לעומת האשמה היא מושג מורכב יותר. האטימולוגיה של מילה זו מעידה על החובה המוסרית שמטילה נוכחותו של האחר. בשפות אחרות המילה אחריות זהה עם מושג שאפשר לתרגמו כ"היענות", כעול המוטל על האדם להיות בר תשובה, ערב לנושא מסוים. ישנה אפוא אחריות גם במקום שבו אין אשמה. האחריות קיימת גם כשאין רשות עליונה אשר בסמכותה להטיל אשמה כפי שמובא בסיפור הקודם, וגם כאשר אין אפשרות להעמיד לדין את האשם: "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' א-להיך נותן לך לרשתה נופל בשדה לא נודע מי הכהו".

חסות על האורחים

פרשת שופטים העוסקת בסדרי המשפט ובדיני עדות מסתיימת בפרשייה שכל מהותה נובעת מהיעדרם של עדים. עניין זה תפס כנראה מקום מרכזי בעיניו של עורך המשנה אשר מיקם את ההלכות הנוגעות בדין העגלה הערופה דווקא במסכת סוטה, אותה אישה החשודה בעיני בעלה שזנתה בלא עדים. בלא נוכחותם של עדים, לעולם לא תהיה אפשרות להחיל על איש את אשמת הרצח של אותו חלל הנופל בשדה. אשמה אין, אך אחריות יש ויש.

התורה הטילה על זקני העיר הקרובה אל החלל לערוף בנחל עגלה "אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול". ניתן למצוא היגיון בציווי זה עוד טרם קריאה במקורות חז"ל. סביר שרציחתו של אדם בקרבתה של עיר לא נעלמה מעיניהם של זקני בתי האב שבמקום. הכתוב חייב אם כך את אלה המעורבים אולי באופן משני במעשה לכפר על אשר נעשה.

במשנת חז"ל, הורחב ההיגיון שבנשיאת האחריות באופן דרמטי. זקני העיר הם זקני בית הדין, ואין מודדים את קרבתו של החלל אלא לעיר שיש בה בית דין. על השאלה "וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם?" עונה המשנה "אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה". האחריות המוטלת על זקני בית הדין אינה נובעת מהאשמה ברצח חלילה. יסוד האחריות נובע מחובתם של השופטים – ואם לא הם אז שלוחיהם – לזון וללוות תושבים ואורחים שאינם מודעים בהכרח לסכנות האורבות בדרך. במושגיה של הר-אבן, שפיכת הדם הנקי אירעה בטריטוריה הנתונה לאחריותם. האחריות לא מומשה, וכאן נמצאו הנסיבות שהובילו לרצח.

כפרה באי-שקט

יש למצוא במשנה הבחנה נוספת שאינה מופיעה במפורש בפרשה. הכתוב אינו מחלק בין בעלי תפקידים שונים בהכרזה שיש לשאת בזמן עריפת העגלה: "וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל". אך המשנה הבדילה בין זקני אותה עיר המצהירים על ניקיון כפיהם לבין הכוהנים המבקשים את הכפרה מאת ה'.

מכאן, ששפיכת דם נקי דורשת כפרה ולא רק נטילת אחריות. אולם כיצד ניתן לקיים את ציוויה של התורה "ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו" כאשר אין יודעים מיהו שופך הדם? באופן סמלי, הצלקת הנותרת בקרקע במקום שפיכת דם העגלה מעלה את זעקתו של הדם הנקי אשר נשפך לעד ובכך דווקא מתקיים מעשה הכפרה. זמן רב אחרי שדמה של העגלה ייבלע עוד ייוותר האיסור לזרוע ולעבוד במקום עריפתה. באופן זה בא כנראה לידי תיקון אותו חטא שחוטאת האדמה בבליעת דמם הנקי של הנרצחים (עיין רש"י לבר' ד, י).

ספיגת הדם מסמלת את חזרת העולם למסלולו בלא שהפשע הנורא שהתבצע ממשיך לזעוק ולהרעיש. אדישות זו לערכם המוסרי של מעשי האדם היא לדידה של תורה 'חטא' הדורש כפרה. לכן, כאשר הרוצח ניתן לאיתור, שפיכת דמו מאזנת את חשבונו של עולם. האדמה תבלע את דמו באותה אדישות שבה בלעה את דמו של הנרצח. אך כאשר לא ניתן להביא את המאזניים לידי שיווי משקל באופן זה, יש הכרח לגרום לדם הנקי לזעוק מתוך האדמה עד סוף כל הדורות. החצנת הפשע על ידי יצירת 'פצע' בקרקע שתהיה אסורה להיעבד לעולם היא מעשה של צדק, כיוון שהיא מונעת מן האדמה לחטוא בספיגת דם הנרצח והשתקתו. נטילת האחריות המורחבת תוך כדי מניעת כיסוי זעקת הדם הן הפותחות פתח לרחיצת הידיים של זקני העיר ולאותה בת קול המבשרת "ונכפר להם הדם".

מעשי הרצח חדלו זה מכבר להיות דבר נדיר. בנוהג שבעולם, כמות מוגבלת של משאבים מוקדשת לפענוחו של כל אחד מהם. בכלות אותם משאבים, תיק החקירה נסגר אם זמנית ואם סופית. אי מיצוי הדין בהעדר האשם אינו מזעזע את אמות הסיפים. אם היו מבקשים ממני למצוא מצווה היכולה לשמש מבוא לתפיסה החברתית של התורה, הייתי מתחיל דווקא מדין העגלה הערופה. מתוך הסירוב להשלים עם החזרה הפשוטה לשגרה אחרי ביצוע מעשה נבלה, תוך כדי הטלת אחריות גורפת על השופטים והדיינים מנהיגי הציבור, העניקה לנו התורה דין העשוי לכפר על מציאות שבה אין אפשרות למצות את הדין. ההתנגדות העקרונית לאדישות הטבע והאדם מכוננת את ההיגיון שבהלכות הכרוכות בפרשה זו. "היהדות היא דת של אנשים בוגרים", אמר עמנואל לוינס. תורת העגלה הערופה היא פשוט דוגמה נפלאה לכך.

   מוקדש לרפואתה של אמי שירלי בת גרציה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ג' באלול תשע"א, 2.9.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 בספטמבר 2011, ב-גיליון שופטים תשע"א - 734, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: