קדיש יתומה / אסתר חזון

 

חוויית הקדיש של אבלה

אני בחודש החמישי – לא של היריון אלא של שנת אבל. יום יום אני מתפללת במניין ואומרת קדיש על אמא שלי ז"ל. חוויה חדשה, בונה ומרגשת. ההחלטה הייתה פשוטה, הביצוע – אתגר. המטרה הייתה ברורה לי מהרגע שבו התחלתי להתכונן ללוויה. ידעתי שאני הולכת לומר קדיש לעילוי נשמת אמי בקול ברור וצלול, ולזכות לעניית דברים על ידי קהל נכבד.

בתחילת התהליך ליוו אותי פחדים רבים: האם אצליח? איך זה יתקבל בקהילה? האם אגרום לוויכוחים וחיכוכים? בקהילה שלי בהר נוף ובמניין במקום העבודה שלי (האוניברסיטה העברית) אני כבר לא פוחדת. הפרפרים בבטן חוזרים לפעמים כאשר אני צריכה לומר קדיש במקום אחר, במקום שאולי לא רגיל לתופעה זו.

עידוד מפתיע

מסתבר שפחדתי לחינם. גיליתי שמסביב למוות יש הרבה פרגון ורוך. במקום ויכוחים וחיכוכים קיבלתי אהבה, הבנה ועזרה. זה התחיל ב"שבעה". בכך שהגברים המשיכו למלא את ביתנו ב-6:30 בבוקר ובזמן מנחה וערבית, עמוק בתוך ימי החורף הקצרים והגשומים, גם כאשר היה ברור להם שאני האבלה היחידה שאומרת קדיש. בשבת בתוך השבעה עמדתי לומר קדיש לראשונה בקהל רב בבית הכנסת בידיעה שרק לעתים רחוקות אישה אומרת קדיש בבית הכנסת שלנו ושלא כל אחד בקהילה שש לשינויים מסוג זה. האמת היא שהייתה לי חוויה מרגשת ומפתיעה – הנשים סביבי פנו אליי, הקשיבו בדריכות והקפידו לענות לקדיש שלי בכל הזדמנות. וכך זה ממשיך עד היום. אם אני לא נמצאת, כולם דואגים לי: "איפה היית?", "את בסדר?", "נסעת לשבת (לחג)?", "היית חסרה לנו" או "התגעגענו אלייך".

מתברר שגם הגברים בשורות האחרונות של עזרת הגברים מקשיבים לקדיש שלי ועונים, ויש ביניהם שניגשו להגיד לי זאת בהאי לישנא: "הקשבתי לקדיש שלך, וזה ריגש אותי מאוד". יש ביניהם שדואגים לקדיש שלי באמצע השבוע. יש מי שטורח להעמיד את המחיצה שאני אוהבת עם הווילון השקוף בבית המדרש בימי חול כדי שאוכל לראות את ארון הקודש ולעקוב אחרי החזן, ויש מי שנותן את האות לומר קדיש דרבנן מיד עם סיום שיעור הדף היומי כדי שאספיק עוד קדיש, ואפילו מחפש מישהו להשלים מניין במידת הצורך. במנחה בספרייה הלאומית מוציאים לי כיסא למסדרון שמשמש עזרת נשים, ולעתים קרובות מוציא הכיסא הוא מורי הרב פרופ' דוד וייס הלבני בכבודו ובעצמו. בתום מנחה, במיוחד בחודש הראשון, זכיתי לשמוע מעמיתיי המלומדים על שו"תים שמתייחסים באופן חיובי לאמירת קדיש על ידי הבת. מעשים אלו נותנים לי הרגשה של שייכות, של אכפתיות ושל כבוד לקדיש שאני אומרת לעילוי נשמת אמי ז"ל.

עד כה הייתה לי רק תקלה אחת וגם ממנה למדתי לקח חשוב. זה קרה בחופשת "בין הזמנים" שלפני פסח. בית המדרש של בית הכנסת שלנו היה מלא, ואחד הבחורים עבר לפני התיבה לתפילת ערבית. כאשר הוא סיים "עלינו לשבח" התחלתי להגיד קדיש מעבר למחיצה שמאחורי עזרת הגברים, אבל החזן הצעיר לא שמע אותי וקטע אותי באמצע עם "ברכו" וכולם התחילו להתפזר. הייתי במבוכה וגם הגברים שעמדו קרוב למחיצה וחשו במתרחש הצטערו על כך מאוד. הם דאגו לפיצוי כעבור שעה כאשר ארגנו מניין בסיום לימוד הדף היומי כדי שאומר קדיש. מהתקלה הזאת למדתי שאני חייבת להרים את קולי על מנת שישמעו ויענו לי, גם אם לא היו רגילים לקול חזק עד עכשיו. האירוע גרם לי לחשוב מחדש איך להשיג את מטרתי.

בזהירות ובנחישות

כיצד עשיתי זאת? ראשית, הצהרתי על כוונותיי. באופן ברור וחזק הודעתי ש"אני אומרת קדיש על אמי". לא הותרתי פתח לוויכוח. לקראת הלוויה ביקשתי מדמות גברית סמכותית ותומכת להיות בחזית ולטפל בכל בעיה שתתעורר, כולל אמירת הספד או קדיש על ידי אישה וארגון "שורה" לנחם את האבלות. בנוסף, ביקשתי מאדם אחד – פעיל בבית הכנסת – לארגן את המניין בבית, ורשמתי את זמני התפילה במודעת האבל.

בנוגע לאמירת הקדיש, הייתי צריכה להתכונן מראש: להתאמן על המילים (הארמית לא שגורה בפי הנשים), לשים לב למיקומו בתפילה וגם להבדלים בין הנוסחים (אשכנז, ספרד, עדות המזרח). לקראת הקימה מהשבעה התחלתי להתעניין אם יש מקום בשכונה ובעבודה שבו נשים אומרות (או אמרו אי פעם) קדיש. בסופו של דבר שיתפתי את רב הקהילה ברצוני. דיברתי ישר מהלב (וגם מהשכל), ודרך זו הצליחה. ציפיתי לאמפתיה ולרצון טוב לעזור, ואכן את זאת קיבלתי.

כשנקלעתי למקום חדש, יידעתי מראש מישהו מהקהילה שאני אומרת קדיש, וביררתי אם יש עוד אנשים שאומרים קדיש, כיצד הם נוהגים לאומרו – האם אחד אומר לכולם או כל אחד ממקומו, ועוד. בכל מקרה, הזהירות שבה נקטתי לא העמידה אף פעם את עניין אמירת הקדיש בסימן שאלה. 

היום אני מבינה טוב יותר את חשיבות "הרשת החברתית" של בית הכנסת ובמיוחד של המניין היומי. למדתי להעריך את מסירות הנפש של המתמידים להתפלל במניין יום יום, אפילו שלוש פעמים ביום. הייתי שותפה ללחץ לקראת מנחה כשמחכים ל"עשירי", והבנתי שהתלות במניין היא מנת חלקו של כל אבל ושל כל מי שרוצה להתפלל בציבור. 

ההבדל הוא כמובן בכך שציבור של נשים לא נחשב ציבור לצורך אמירת קדיש. גם כאשר אני הולכת למניין שלוש פעמים ביום, יודעת אני שלא אֶסָּפֵר למניין, לא אעבור לפני התיבה ולא יעלו אותי לתורה (למעט מקומות בודדים). וכאשר לכאורה יש הזדמנות מיוחדת לומר קדיש יתום בעלייה לקבר או קדיש דרבנן בתום שיעור תורה משך שנת האבלות או ביום השנה, אפילו אם עשרות נשים נוכחות ואין מניין של גברים, הדבר לא יהיה אפשרי. 

אני מסיימת מאמר זה בקריאה מאתגרת לכל הנוגעים בדבר, ובמיוחד לרבנינו, לענות בחיוב לבקשותיהן של נשים המחויבות להלכה לקיים את התורה באופן המלא והפעיל ביותר בכל תחומי חיי הדת – כולל בזירה הציבורית של בית הכנסת – בכל אותם המקרים שקיימת פרשנות הלכתית המאפשרת זאת. 

לעילוי נשמת אמי דבורה בת אסתר וחזקיה פייוויל סובל ז"ל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ג בתמוז תשע"א, 15.7.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 ביולי 2011, ב-גיליון פינחס תשע"א - 727 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. ישר כח
    דניאל

  2. דר' צפורה אשרת

    שלום אסתר,
    לפני ארבע שנים נפטרה אימי והחלטתי לומר קדיש. כל מילה בכתבה שלך משקפת את החוויה המרגשת שחוויתי בשנה מיוחדת זו, הזדהיתי עם כל שורה שתארת. זכיתי להערכה וסיוע מחברי קהילה מצד אחד כמו גם לקולות של התנגדות וביטול מצד שני מאנשים אחרים. ובמקרה אחד אף נאמר לי "לא בבית סיפרנו" כשבקשתי אישור לומר קדיש באחת הקהילות בעירי – חיפה. באותה שנה הזדמן לי לומר קדיש בבתי כנסת בכל רחבי הארץ במטוסים, בבתי כנסת בחו"ל, במסגרות קבועות ומזדמנות. הצלחתי שלא לוותר אפילו על קדיש אחד במהלך כל השנה שלוש פעמים ביום. אני מחזקת את ידיה של כל מי שחשה חשיבות באמירת קדיש יתומה לקחת על עצמה אתגר זה ולהתמודד איתו בהצלחה.

  3. יחיאל גולדהבר

    רבי משה יהודה שניידר, תלמיד ישיבת סלבודקה, ואח"כ היה מקורב ביותר אצל ה'חפץ חיים'. לשידוך, הציע לו הח"ח את בתו של ר' גדליה קפלן מראדין (שהי מהמקורבים ביותר אל הח"ח). אך ר' גדליה נפטר סמוך לנישואים.
    בהוראת הגאון רבי הירש לוינסון, אמרה הבת אחריו קדיש בבית הכנסת בראדין. כך מובא בתולדותיו של הרב מ"י שניידר, ספר זכרון, לונדון תשי"ז, עמ' 152.
    לימים עבר לעיר מעמל ופתח שם ישיבה, ומשם עבר לפרנקפורט, והרביץ שם תורה לעשרות, ואם פרוץ השואה ברח ללונדון, בה יצא שמו כאחד מגדולי מרביצי התורה, והתפרסם ברוב קדושתו ויראתו, והעמיד שם מאות תלמידים, אנשי שם

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: