חורחה סמפרון בא חשבון עם הנהגת המפלגה הקומוניסטית, כתב על מלחמת האזרחים הספרדית וראה בדמוקרטיה את גולת הכותרת האירופית. על הסופר הגולה שחזר לספרד כדי לכהן בה כשר התרבות ונפטר לאחרונה

חורחה סמפרון

לאחרונה הלך לעולמו הסופר, התסריטאי, הפוליטיקאי ואיש הרוח הספרדי חורחה סמפרון, יליד מדריד (1923). מרבית יצירתו הספרותית של סמפרון, בן למשפחת פוליטיקאים מיוחסת ששורשיה נטועים הן בימין והן בשמאל הספרדי, יונקת מהאוטוביוגרפיה האישית שלו ונכתבה בשפה הצרפתית, פרט לשני רומנים, "הביוגרפיה של פדריקו סאנצ'ס" (המספר על זהותו הבדויה כמנהיג במפלגה הקומוניסטית הספרדית בגולה) והרומן האחרון שלו "עשרים שנה ועוד יום". כשנדרש סמפרון לבחירתו לכתוב בשפה זו, שאותה דיבר במבטא ספרדי כבד, הוא ציין את תומס מאן שגלה מגרמניה מולדתו אך לא מן השפה הגרמנית. לעומת מאן, הוא מעולם לא ויתר על אזרחותו הספרדית על אף שגלה באופן זמני עם משפתו בהיותו בן שש-עשרה בתקופת מלחמת האזרחים ומאז התגורר בפריז רוב ימיו.

טקס כפרה משונה

חלק ניכר מספריו (מהם תורגמו לעברית "המסע הארוך", "הכתיבה או החיים" ו"המת הדרוש") מבוסס על חוויותיו במחנה הריכוז בוכנוולד שבו נכלא בעוון קומוניזם. על תקופה זו מעיבה עננת הטענה כי במחנה הריכוז שימש קאפו, טענה שהעלה אחיו קרלוס סמפרון. סמפרון עצמו לא הדף את הטענות.

בקרב אנשי רוח ספרדים ובתקשורת האמונה על הדעות ה"נכונות" הנושא לא מוזכר, בעוד שדווקא אחד העיתונאים היותר שנויים במחלוקת, ססר וידאל, מציין עובדה זו בשוויון נפש, ככורח הנסיבות, ומשבח לעומת זאת את סמפרון על האומץ שלו לחצות את הקווים ולנטוש את הקומוניזם. כך או כך, ברומן האחרון שפרסם, "עשרים שנה ועוד יום" (2009), מגיח סמפרון לרגע מהגלות הן הלשונית והן הפיזית וכותב בשפת אמו על מלחמת האזרחים הספרדית שפרצה ביולי 1936 ונמשכה שלוש שנים, "המלחמה שלנו" כפי שהוא אומר בלגלוג המינגווי, דמות לכל דבר ברומן.

המינגווי אמנם מותח ביקורת על הספרדים שאותה מלחמה והמוות שזרעה הם לחם חוקם והמכנה המשותף היחיד שלהם, אולם עד לפני שנים ספורות בלבד נכון יותר היה לדבר על קשר של שתיקה שאפף את המלחמה ההיא בתודעה הקולקטיבית הספרדית, הן בקרב תומכי פרנקו (הגנרל שיזם את ההפיכה הצבאית ב-1936, זו שגררה את ספרד למלחמת אזרחים, ולאחר מכן כונן דיקטטורה שנמשכה עד למותו בשנת 1975), והן בקרב מתנגדיו. רק בשנים האחרונות המלחמה, שגרמה לחצי מיליון קורבנות על אדמת ספרד, ביניהם שיעור גבוה של מתנדבים מכל העולם, מקבלת ביטוי אמנותי ותיעודי.

ציר הרומן מתרחש באחוזת לה מאסטרנסה, מחוז טולדו בספרד, בערב ה-18 ביולי 1956. בני משפחת אוונדניו, בעליה של האחוזה, מחליטים לקיים בפעם האחרונה את "טקס הכפרה" המסורתי, שבמסגרתו פועלי האחוזה נידונים לשחזר את רצח חוסה מריה אוונדניו בידי אבותיהם עשרים שנה קודם לכן, עם פרוץ מלחמת האזרחים הספרדית. בטקס נוכחים גם היסטוריון אמריקני (יהודי) בשם מייקל ליידסון, וכן איש הבולשת הפוליטית האמון על משטרו של פרנקו, רוברטו סבואסה. השניים, כל אחד מטעמיו, שואפים לחשוף את קורות משפחת אוונדניו – ובעיקר את סודותיה של מרסדס פומבו, אלמנתו המסתורית והיפהפייה של חוסה מריה.

אין ספק שטקס הכפרה המשונה הוא בחזקת "סיפור טוב", שיכול לפרנס בכבוד היסטוריונים, סופרים, אנתרופולוגים וסתם בעלי דמיון מפותח. אבל סמפרון אינו מסתפק בסיפור טוב אלא משתף את הקורא בתהליך בניית הסיפור. כמעט מהרגע הראשון הקורא מתוודע לטביעות אצבעותיו של המספר המסתורי היודע-כול שניצב מעל כולם. סמפרון עצמו, סופר שבע, נינוח ומפויס המוכן לערוך חשבון עם עברו הקומוניסטי וחש בטוח דיו לחלוק עם הקורא את סוד מלאכת טוויית הסיפור.

על מה הם נלחמו

הרומן לא רק מקפל בתוכו את ההיסטוריה של ספרד במאה העשרים דרך משפחת אוונדניו אלא שוזר מוטיבים "ספרדיים" מציתי דמיון על הקשר העז בין אהבה, דם ומוות. זאת, עם מחווה לעולם מלחמות השוורים ושיבוץ דמויות היסטוריות כגון פדריקו גרסיה לורקה, ארנסט המינגווי והפילוסוף אורטגה אי גאסט. 

הספר זכה לביקורות חמות בספרד אך בחלקן הייתה מובלעת הטענה שמדובר ברומן המשמש את מחברו לפרוש את משנתו הפוליטית. האמנם מדובר בספר מגויס? סמפרון אכן בא חשבון נוקב עם הנהגת המפלגה הקומוניסטית שבגלות, שהייתה מנותקת משלוחתה בספרד בתקופת הדיקטטורה הפרנקיסטית של הגנרל פרנקו, אולם ההתגייסות המשמעותית יותר של הרומן והבשורה שהוא נושא איתו היא בשורת הפיוס ההיסטורי. המספר משקיף על ההתרחשויות ממרחק זמן של עשרים שנה תחילה, ובהמשך, ברצף סיפורי לא כרונולוגי, ממרומי שנות השמונים.

נראה שחודר להכרתו טשטוש הגבולות בין טובים לרעים, טשטוש שמחלחל לכל רובדי הסיפור ואיתו ההבנה שלא ניתן לתייג טוב ורע במושגים מוחלטים, או לשייך במובהק מעמדות מסוימים לצד כזה או אחר במלחמה ההיא. אנשים שהיו בעברו האחד של המתרס, כעבור כמה שנים כבר אינם מבינים מה הניע אותם והם כיום ליברלים ומפויסים יותר מיריביהם. ברוח זו, איש ימין המסב למנת קוסידו (הוא ה"חמין" הספרדי) עם חברים משמאל תוהה בקול רם על אילו אידיאלים נלחמו. שלושת האחים לבית אוונדניו, על אף השתייכותם לחברה הגבוהה, מחזיקים בדעות שונות לחלוטין אחד מהשני. האחד מזדהה עם הפלנחה, עם הסדר הישן, ומחליק בטבעיות למקומו בקשרי ההון והשלטון, בעוד הצעיר נוהה אחר הקומוניזם ובתווך האח האמצעי, המשתייך לכנסייה אמנם אך מתעניין בכתבי פילוסופים ליברלים. על אף התהום הפוליטית הפעורה ביניהם, שוררת בין  האחים לבית אוונדניו ובין מרסדס, אלמנתו של חוסה מריה, ההסכמה שטקס הכפרה המשפיל נערך עד כה אך ורק הודות לרצונם הטוב של הפועלים. כעת יש להתחשב בדרישתם ולחדול לקיימו. נראה אם כן שהכול מביטים על אותן שלוש שנים (1939-1936) כמעין טירוף מערכות חד פעמי, או להט נעורים שלא ניתן להבינו או להצדיקו כיום.

שיאו של הפיוס ההיסטורי מתרחש בסצנה פרי דמיונה של לה סאטור, הטבחית האגדית של אחוזת לה מאסטרנסה – קשישה בעלת כוחות מאגיים כמעט. בחזונה ארונותיהם של חוסה מריה ואחד מרוצחיו, שהיה חבר למשחקי הילדות של האחים אוונדניו וזכה להיקבר לצד קורבנו בפנתאון המשפחתי על אף בגידתו, נפתחים, ומהם יוצאים שניהם, צעירים, גילם כביום מותם, ומשוחחים, מספרים זה לזה את סיפור משפחותיהם שהוא סיפורה של ספרד ואולי זה הסיפור כולו. סיפור של פיוס, פיוס בין המחנות הנצים, פיוס של סמפרון עם מולדתו ועם שפתו המקורית שבה נמנע מלכתוב, פיוס של סמפרון עם היותו סופר, שלאחריו כבר אין צורך לבחור בין הכתיבה והחיים.

כדרכם של אנשי רוח ספרדים, שלא ממהרים ללכת לעולמם, סברתי שהזמן לא דוחק, שעוד אזכה להכירו ולשאול אותו שאלה אחת: לא על עברו, אלא על המקור לסיפור על טקס הכפרה המתואר בספרו, האם יש בו גרעין של אמת או שמא כולו פרי דמיונו. אפשר שאת הסוד הזה היה מסרב להסגיר. על כל פנים כעת מאוחר מדי ואת התשובה לא אדע. אולי מוטב כך.

בשנת 1997 זכה סמפרון בפרס ירושלים לספרות. פרט לרומן האחרון הקדיש סמפרון את שנותיו האחרונות לעיסוק באירופה, תפקידיה ועתידה. הוא פרסם את הספר "האדם האירופי" שכתב בשיתוף עם שר החוץ הצרפתי דומיניק וילפן ואת קובץ המאמרים "לחשוב אירופה". בראיון מלפני שנה וחצי שנערך בביתו שבפריז, שפוף בעקבות מות אשתו, בין ענני התקינות הפוליטית שנקט ביחס לכמה עניינים, נישא קולו בצלילות על הדמוקרטיה כלב לבה של הנפש האירופית, כתחליף לתפקיד שהכנסייה הקתולית מחד והקומוניזם מאידך כבר לא יכולים למלא, על חשיבותה כרעיון ולמעשה, על האתגרים שההגירה מציבה לפתחה ועל עתידה.

כרמן קפארל העומדת בראש מכון סרוונטס בספרד, האמון על קידום תרבות ספרד ברחבי העולם, ספדה לסמפרון:

מעטים האינטלקטואלים שחוו באורח כה ישיר ומפלח קרביים את החלק האכזר ביותר של ההיסטוריה במאה העשרים. סמפרון חווה על בשרו את הרעות החולות של מולדתו ושל היבשת שכה אהב, אך ידע לזכך את זיכרון הסבל לספרות. כך הפך הספרדי האירופי מכולם, שהכיר לעומק את התרבות הספרדית וכן את זו הגרמנית והצרפתית, לדוגמה ומופת, כיאה לאנשים הדגולים.

הנה כי כן, ספרד מנכסת לה את סמפרון בדין, ואולי תורמת לכך העובדה שנשלף מפריז ונקרא לכהן כשר התרבות בממשלה הסוציאליסטית של פליפה גונסאלס בשנים 1991-1998, אך גם מכירה ומוקירה את הפן האירופי שלו.

עינת טלמון עומדת בראש מחלקת התרבות של מכון סרוונטס בתל אביב. לימדה ספרות עברית באוניברסיטת קומפלוטנסה במדריד

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ב בסיון תשע"א, 24.6.2011