מאבק הישרדות שעבר זמנו / מתן בנימין

 

להתנגחות שבין בריאה ואבולוציה מצטרף ספר חדש המבקש לאחוז בחבל משני קצותיו. ספר כתוב היטב שהאכזבה ממנו נובעת מחוסר הרלוונטיות הקיומית לדתי בן ימינו

אלוהים משחק בקוביות-מה באמת אומרת לנו האבולוציה, מיכאל אברהם; ידיעות ספרים, תשע"א 2011, 503 עמ'

הנרטיב הדתי לבריאת העולם, כפי שהוא מסופר בספר בראשית, היה יחידי במערכה שנים רבות. אך מאז פרסום תיאורית האבולוציה של צ'ארלס דארווין, קיבל סוג חדש של אתאיזם, מטריאליסטי, זריקת מרץ משמעותית. הויכוח בין הבריאתנות הדתית לאבולוציה החילונית שהחל באותה תקופה, הלך וגבר עם השנים ומצא ביטוי בתקשורת, בפוליטיקה ואף בבתי המשפט. נקודת שיא בויכוח האלמותי היתה "משפט הקופים" ב-1925, שבו הורשע המורה ג'ון סקופס בעוון לימוד אבולוציה בשיעורי המדע. מאז, התקדמותו של המדע הביאה לשינוי במאזן הכוחות, והאבולוציה, הן כשלעצמה והן עם השלכותיה החילוניות, תפסה מקום של כבוד במדע ובפילוסופיה.

אחת הדמויות המובילות באתאיזם המטראליסטי של היום הוא הביולוג הבריטי ריצ'רד דוקינס. ספריו הרבים עוסקים בחיזוקה ואישושה של התיאוריה הניאו-דארוויניסטית, בה ניתן למנות שלושה עקרונות מרכזיים: תורשה של תכונות, מוטציות אקראיות בתכונות המועברות לדור הבא, ושרידה רק של המתאימים יותר. בעזרת שלושה עקרונות אלה, מסביר המדע המודרני את התפתחותו של המגוון העצום בעולם החי והצומח. אחת מנקודות הציון של האתאיזם המטריאליסטי נקבעה ב-2005, עם צאת ספרו של דוקינס, "יש אלוהים?". דוקינס קובע, כי האמונה הגלובלית בבריאה נשענה על העדר תיאוריה מדעית בנושא. אולם מעתה, לכשנתנה הנמקה אלטרנטיבית להתפתחות עולם החי – ניתן לעזוב את הסיפורים על אלוהים ולהסתמך על המדע המתקדם. גם הופעתה של הדת בתרבות האנושית, אומר דוקינס, היא חלק מהתהליך הגדול שהתחיל עם היווצרותן של חומצות הגרעין הראשונות, וממשיך (ולא מסתיים) בלידתו של האדם המודרני. כאילו היה הדבר מוכרח מתוך דבריו, מסיק דוקינס שאם אכן יש הסבר חלופי, מדעי, הרי שהדת כבר לא נצרכת, וממילא אין לה חלק בעולם יותר.

הרב ד"ר מיכאל אברהם, מהמכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן, לא נשאר חייב. לא רק שיש אלוהים, טוען אברהם בספרו החדש, אלא שגם הוא זה ה"משחק בקוביות", כפראפרזה על מאמרו של איינשטיין, ותומך מלמעלה בתהליך האבולציוני. בספר, נודד אברהם בין הוכחות וסתירות, ומסיר את האבק מעל כלים לוגיים ישנים כדי להצביע על כשליו הפילוסופיים של דוקינס.

מטרתו של אברהם איננה לדחות את התיאוריה לגמרי, שכן הוא רואה בה תיאוריה נכונה עובדתית, אלא לצמצמה מעט כדי לדחוק לתוכה גם את הרעיון התאיסטי. ראיותיו של אברהם מסתמכות בעיקר על החוסרים המשמעותיים הקיימים בתיאוריה האבולוציונית, ובכלל בעולם המדע של היום. היווצרות הרגש והמנטליות, לדוגמה, רחוקה מלהיות מוסברת על ידי המדע כריאקציות פיזיקו-כימיות. אברהם מנער כל שמץ של פרשנות מסוג זה לקיום המערכות המנטליות באדם, וקובע כי הרגשות הינם רובד בפני עצמו, שלא ניתן להסבר מדעי. את החלקים החסרים במדע בכלל ובאבולוציה בפרט, אומר אברהם, ממלא הגורם התאיסטי.

אחת הטענות המרכזיות ביותר שאותן מציג אברהם בספר היא, מה שהוא מכנה הראיה הפיזיקו-תיאולוגית. טבורה של הראיה הוא ההסתמכות הניאו-דארוויניסטית על אקראיות מוחלטת בהיווצרות המוטציות. אברהם טוען כי הרעיון העקרוני של תיאוריית האבולוציה הוא עובדה, אך השענות על אירועים בלתי סבירים כמו התרחשותן של מוטציות ספציפיות ללא גורם מכוון, בזו אחר זו, היא לא הגיונית בעליל. על מנת ליצור איבר מורכב כמו העין האנושית, למשל, באקראיות מוחלטת, דרוש אוקיינוס שלם של ניסיונות שמתוכם תצמח המוטציה הנכונה לשלב הראשון, ועוד אוקיינוס כדי להמשיך מתוכו את השלב השני, וכן הלאה. אוקיינוס כזה לא יכול היה להתקיים בזמן הקצר, יחסית, שבו התפתחה העין. אם כן, חייב להיות תחליף לעקרון האקראיות העומד בבסיס התיאוריה האבולוציונית. חייב להיות, אפוא, מתכנן שיברור את המוטציות הנכונות עד לבריאת היעד המבוקש.

טיעון נוסף העולה בספר הוא הפרדוקס של המוח החוקר את עצמו: דוקינס טוען שהופעתה של הדת הוא מוכרח בתוך התפתחות המוח וההתנהגות האנושית, כחלק ממכלול התהליך האבולוציוני. אך מדוע, שואל אברהם, אין לומר את אותו הדבר בדיוק על רעיונות המדע והאבולוציה, שהתפתחו גם הם בתוך המוח האנושי? אברהם מסיק שהדרך היחידה לפתור את הפרדוקס היא להבין כי קיים מתכנן תבוני, שיביא להתפתחותו של מוח החוקר בנאמנות. כך ניתן להאמין בתיאורית האבולוציה, מחד גיסא, ולסמוך על המוח שנוצר מתוכה כמקור מידע מהימן, מאידך גיסא.

לפרדוקס זה, כמו לבעיות רבות בספר, קיימת תשובה אפשרית מהכיוון האתאיסטי. פעמים אחדות אברהם משיב עבור האתאיזם, אך עושה שימוש בנימה מפחיתה, המותירה בלבו של הקורא תחושת סיפוק ושכנוע מהטענה הדתית, לעתים שלא בצדק. פעמים אחרות, נראה שאברהם נשאב עמוק אל תוך הדיון ומתעלם מתשובות לגיטימיות לקובלנותיו כנגד האתאיזם, רק משום שלא בהן בחר דוקינס.

במהלך הספר טוען אברהם כנגד דוקינס פעמים רבות, על שחטא בערבוב בין מישורי הדיון התיאולוגי והמדעי. זוהי הטענה העקרונית היחידה בספר, ודומה שהיא גם המשמעותית ביותר. החוסרים המדעיים הם אולי זמניים, ואולי לא חשובים או לא מהותיים. אך ההפרדה הבלתי נמנעת בין המישורים הפילוסופי והמדעי-ביולוגי, היא הרעיון האמון על פתרונה של הסתירה. אמנם, טענה זו ודאי לא תעניין את דוקינס, שעבורו קיים רק מישור אחד – מדעי, שאליו מסתפחים כל שאר המישורים. אך טענה עקרונית זו של אברהם מתבררת כמפילה אותו ברשתו שלו; אברהם, מצידו, לא נמנע מלהסיק על קיומו של האל מתוך חוסר פרטים באבולוציה בראיה הפיזיקו-תיאולוגית. ראייתו זו של אברהם היא פילוסופית-תיאולוגית, ושואבת מחוסרים ובעיות בעולם המדע. לדבריו, זוהי ראיה פילוסופית היונקת מן המדע, ולא מדעית גרידא כשל דוקינס, ועל כן היא לגיטימית. אך על אף הדיוק, השאלה העקרונית בעינה עומדת: האם הוכחה לוגית-פילוסופית לקיום האל מוסיפה לקיום הדתי, יותר מאשר הוכחה מדעית? האם יש הבדל כלשהו בין המדע לפילוסופיה וללוגיקה, ביחסם לחוויה הדתית?

מאז משפט הקופים, נראה שהמחשבה הכללית על בעיית תורה ומדע עברה כמה שינויים. העד המרכזי באותו המשפט היה מטיף דתי ידוע – דבר המעיד על ערבוב בין רבדים, הנראה כיום תמוה ביותר. במשפט שהתקיים ב-2005 בדובר, פנסילבניה, שמונים שנה אחרי משפט הקופים, נקבע כי אין ללמד את תיאוריית התכנון התבוני, המערבת תאיזם במדע, בשיעורי המדעים. נראה שהתודעה הציבורית עברה תהליך מסוים, בכל הנוגע להפרדה בין הרשויות. התפתחה היכולת להתקיים משני העולמות בלי להחסיר, על אף הסתירה התיאורטית ביניהם, לכאורה, מתוך הבנה שמדובר ברבדים שונים, כל אחד על פי הסברו.

התעלמותו המשוועת של אברהם (וכמו כן של דוקינס, אך ממנו הציפיות נמוכות בהרבה) מהפן הקיומי של השאלה הזו, בולטת ביותר מבין שורות הספר. אברהם מעיד על עצמו, בספר אחר, שהוא נבוך לעסוק בסתירה הזו, משום שבימים אלו כבר לא נהוג לעסוק בה. אולי מבוכה זו, ממנה צמחו 503 עמודי הספר, נובעת מכך שהוכחות וסתירות כאלה ואחרות כבר לא משחקות תפקיד בקיומו החוויתי של איש הדת.

במישור הלוגי-פילוסופי של הדיון, נראה שדוקינס יוצא נפסד, שכן "אלוהים משחק בקוביות" כתוב במקצועיות רבה, וניחן כי אברהם מנוסה בשימוש בכלים הדרושים. אך אולי בדיוק מכאן, מאותו רובד פילוסופי, נובעת האכזבה הגדולה מהספר. תוכנו אמנם ברור וקריא, ומסודר במהלכים נהירים ובנויים היטב. אך מטרתו – להפיג את המתח הלא קיים בין התורה והתיאוריה – אולי מעט מיושנת. בימים שבהם חובשי הכיפות צובאים גם על הפקולטות ללימוד הביולוגיה האבולוציונית, נראה שאין צורך לכלוא את הטרנסצנדנטי במושגים שלהם אנו מוגבלים. קיומנו בעולם המודרני מעיד על היכולת לחיות מתוך הניגודיות הזו, ולהשתמש בה כדי לבנות את עולמנו הדתי, כמו גם את זה המדעי-אינטלקטואלי.

 ————————————————————————————————

אמונת אברהם מול כפירת דוקינס / גבי אביטל

ספרו של הרב ד"ר אברהם מנצח את תומכי האבולוציה האתאיסטית ומסיר כל מכשול מדעי מדרכו של המאמין. ספר חובה

העיסוק בסוגיה הישנה-חדשה אבולוציה מול בריאה צובר תאוצה בשני העשורים האחרונים בארה"ב ואף בבריטניה, טורקיה ועוד. מול הקבוצה המכונה 'בריאתנים', קרי, אלה המאמינים שהעולם נברא בשישה ימים ומכאן המסקנה שהאורגניזם לא נוצר בתהליך אקראי, עיוור, עומדת מקהלה בראשות סולן מלומד, דעתן, נחוש במסקנותיו, פרופ' ריצ'רד דוקינס. בסדרת ספרים בתחום המדע הפופולארי הוא מבקש להוכיח, לשיטתו, כי אין אלוהים. ההסבר היחיד והמיוחד לחידת הקיום העולמי בכלל והאנושי בפרט, היא תיאורית האבולוציה.

העיתון הבריטי 'ספקטייטור' מסביר לנו כיצד בעצם מטפל דוקינס במתנגדים לדעתו: "טיפולו של דוקינס זה הרבה מעבר מלקבל שטיפה או לחטוף קצת: זה להימעך, להיגרס, להיות מושמד, ולהפוך באופן הולם לעיסה קדמונית". התיאולוג אוליסטייר מקגארת', עמיתו של דוקינס באוקספורד, טבע לדוקינס כינוי: הרוטוויילר של דרווין. מבקר ספרות נחשב בבריטניה, ג'ון קארי, אומר שגישתו של דוקינס מזכירה לו קנאים חשוכים מימי הביניים שהתעקשו שכל מי שאינו מסכים איתם, הוא אחוז שדים. דוקינס מוטרד מאוד מהבריאתנים ובמיוחד מהמוסלמים. את היהודים החילונים הוא ינסה לפתות בסיסמא מאוד בעייתית: מכחישי האבולוציה דומים למכחישי השואה.

      מול כל זה, ניגש הרב ד"ר מיכאל אברהם, באומץ, ולעיתים קרובות בצניעות מופלגת, להתמודדות עם גישת ההתנפלות של דוקינס. מישור הייחוס של ד"ר אברהם הוא ספרו של דוקינס 'אשליית האל' ובשמו העברי 'יש אלוהים?'. אברהם מעלה סוגיה סוגיה, ומשיב עליה לפי הסדר התלמודי. תחילה הרקע והמבוא לכל סוגיה, לאחר מכן דעתם של הוגים ומלומדים, דבריו של דוקינס, תשובתו המפורטת של אברהם ולבסוף סיכום הפרק. יתרונה של שיטה זו היא שניתן לבצע אנליזה של סוגיה מבלי לאבד את ההקשר הרחב שלה.

      היטב עשה המחבר, שפתח את ספרו בפרק הנוגע בסוגיה המתלווה אל צ'רלס דרווין ואל משנתו המדעית והיא התפיסה המטריאליסטית. הכל חומר, אין נשמה, וכמובן אין בורא לעולם. כאן נכנס ד"ר אברהם:

"בשולי דברינו נעיר על אחת הבעיות הקשות בתפיסה המטריאליסטית, והיא מציאותם של היבטים נפשיים ומנטליים באדם ואולי גם בבעלי חיים בכלל… בעולם שכולו חומר, בלתי סביר לחלוטין שתופענה תופעות כאלה. זהו הפער, או החלל, הגדול ביותר שיש בתיאוריות האבולוציוניות, ונכון לעכשיו אין אפילו ניסיון ראשוני להציע לו הסבר כלשהו. כיצד בתהליך עיוור שאותו עוברים אטומים ומולקולות חומריים, נוצרים פתאום רצון, חוויה, רגש, חשיבה, הכרה, מודעות, אהבה, קמצנות וכדומה? זהו דבר בלתי סביר לחלוטין" (עמ' 50).          

יתרה מזאת, לגבי דידם של האתיאיסטיים יש לנכס את ההוויה אל משנתם האחת והיחידה:

"המסקנה היא שלפי התיאור האבולוציוני-מטריאליסטי עולה שהמדע שלנו, ובכללו האבולוציה עצמה, וכן המוסר, האמנות והאסתטיקה, הלוגיקה והמתמטיקה, המשפט והכלכלה, וכל תחומי הפעילות האינטלקטואלית שלנו אינם אלא תוצרים אקראיים וחסרי פשר של מערכת פיזיקו-כימית. כל אלו אינם אלא תוצאות של תהליך אבולוציוני עיוור ורב-שנים, ולכן הם משקפים אך ורק מבנים במוח שלנו ותו לא."

      יש להדגיש שמסקנתו של המחבר היא שאין לתקוף את תיאורית האבולוציה, אלא יש להבחין בין המדע לאינטרפרטציה הפילוסופית שלו. יתרה מזאת, גם אם נקבל את האבולוציה על קירבה ועל כרעיה, אומר ד"ר אברהם, לא רק שהיא אינה מנוגדת לאמונה, אלא היא מהווה הוכחה לאמונה באלוקים. זו בעצם, דרך שלישית נגד הבריאתנות המקובלת ונגד הניאו-דרוויניזם. לדעתי, בתחום קבלת 'העובדות' המחבר מרחיק לכת מעט. הממצאים במחקרי הטבע בארבעת העשורים האחרונים מעמידים את תומכי האבולוציה מול שוקת שבורה ועל-כן דוקינס וסיעתו נסערים.

      הרב ד"ר מיכאל אברהם מצליח בספרו, במאמץ אדירים, לסלק מכשול אחר מכשול מדרכו של המאמין. הספר לא מיועד לתלמידי תיכון, בקושי לתלמידי פילוסופיה שנה חמישית, שכן רמתו עולה בכמה דרגות על רמת ספריו של דוקינס. ואולי בזה גם מעט מחסרונו. חיסרון אחד בולט הוא העדרו של מפתח נושאים ומחברים. לעומת זאת, נספחים והערות מרחיבי דעת המובאים בסוף הספר כך שרצף הקריאה לא נפגע, הם תוספת חיונית ומרעננת. ספרו, אם לא 'ההצגה הגדולה בתבל' – כשם ספרו של דוקינס – ראוי שיהיה כזה לפחות בישראל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ב בסיון תשע"א, 24.6.2011

פורסמה ב-23 ביוני 2011, ב-גיליון קרח תשע"א - 724, עיון ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: