בחינה עניינית של דברי הרב ישראל רוזן מלמדת שהאמת אינה נר לרגליו

ידוע ומפורסם הרב רוזן בלשונו החדה שבאה לידי ביטוי לא רק במאמריו הפובליציסטיים, כי אם גם במאמריו העיוניים שהביאו בשורה של ממש לעולם ההלכה. עתה, מפנה הרב רוזן את חיציו כלפי 'עיתון הבית' שלו כהגדרתו, מקור ראשון, ומיוחד כנגד מוסף שבת ועורכו, יואב שורק. במאמר קצר שזכה חיש מהר לחשיפה תקשורתית ענפה במגזר טוען הרב רוזן כי המוסף מדיח את קוראיו כנגד נאמנות להלכה המקובלת מדורי דורות, וזאת על ידי פרסום מאמרים שעולים בקנה אחד עם רוחו המחדשת של עורכו.

זכותו של הרב רוזן להביע דעתו בפומבי, אך מאדם במעמדו (ואוחז אני בשולי גלימתו התורנית), כתלמיד חכם מובהק ומהרבנים המובילים בציונות הדתית, מצפה אני לכל הפחות לדייק בטענות ולא להיגרר אחר פופוליזם זול וטיעונים דמגוגיים שאין להם שום קשר עם האמת והמציאות, ושאינם ראויים לו ולתורה שהוא מייצג. להלן כמה דוגמאות מדבריו הקצרים:

הרב רוזן טוען כי יואב שורק "מתעטף באיצטלה אורתודוקסית ללא ציצית ותפילין במוצהר". מהיכן לקח הרב רוזן נתון זה? כל חלקי המשפט הם שקר: שורק אינו מתיימר להיות אורתודוכסי (ואף עשה מעשה לשם כך, כידוע) ומצד שני מעולם לא הסיר ולא קרא להסיר את הציצית והתפילין. לא שורק, ולא אף מאמר שהתפרסם במוסף, קרא למהלך שכזה. זהו שקר גס הגובל בלשון הרע והלבנת פנים, ועל כן ראויים הדברים להתנצלות פומבית.

הרב רוזן ממשיך ותוקף את גיליון שבועות שיצא לאחרונה. בשורש כ.פ.ר, שלו משמעות מדויקת מאד בשיח התורני הוא תוקף את כותב שורות אלו על מאמרו שדן במתן תורה ומעמד הר סיני ("כפירה במתן תורה על הר סיני", לדבריו). האם הוא היה מכנה כך גם את חז"ל שנחלקו בנוגע לתהליך כתיבת התורה – מגילה מגילה או חתומה – או בנוגע למניין המצוות שנתנו בסיני – כללים או גם פרטים? ואולי גם את דברי הנביאים שהצהירו שלא נצטוו ישראל בתחילה על "דברי עולה או זבח"? ומה לגבי שאר פרשנינו שכתבו פירושים יפים  ומקוריים לפרקים הסתומים של מעמד הר סיני? באיזו רשות הרב רוזן מרשה לעצמו להשתמש בהאשמה כה חמורה?

ומכאן לרבה הרפורמית. הרב רוזן תוקף את המוסף על שפרסם מאמר על פרשת שבוע "פרי עטה של 'רבה' רפורמית' תוך הסתרת תוארה". אין במשפט הזה ולו מילה אחת נכונה. רוזן מתייחס למאמרה של עינת רמון שפורסם בגיליון 'קדושים'. עינת רמון אינה רבה רפורמית ומעולם לא היתה. היא היתה רב קונסרבטיבי, והיא עזבה מכבר הן את תפקידה זה והן את התנועה הקונסרבטיבית בכלל. כמובן שהמוסף גם לא ביקש 'להסתיר' שום דבר: רמון היא אשה ידועה ותלמיד חכם, ולכבוד לנו שהיא פרסמה אצלנו.

ולבסוף טענתו האחרונה. הרב רוזן מאשים את עורך המוסף שהוא פותח שולחן להסבה 'בעיקר עם הגיגנים בצלמו ובדמותו'. דבר זה שקרי ואינו נכון. המוסף איננו רכושו הפרטי של העורך ומרבית המאמרים שבו אינם מוזמנים מראש אלא פרי עטם של כותבים וולונטריים שבוחרים לנסח את מאמריהם כרצונם. מערכת המוסף מקבלת לתיבתה מידי שבוע עשרות מאמרים שונים שנבחרים אך ורק על פי מידת העניין שהם מעוררים וכמובן על פי רמת כתיבתם. המערכת מעולם לא דחתה מאמר רק מפני שלא תאם לדעת עורכיה (שחלוקים בדעותיהם בנושאים שונים ומייצגים מגוון רחב של הספקטרום הדתי) ולא הזמינה במיוחד מאמרים התואמים רוח זו. זהו שקר גס.

הרב רוזן עצמו זכה לבמה במוסף כאשר פרסם מהגיגיו ותגובותיו, ומעולם לא נדחה מפאת תוכנם. לא נותר אלא להצר על כך שביקורת שכזו, רצופה בטענות ללא בסיס ושחר, יוצאת מפי אחד מחשובי רבנינו.

לסיום אתייחס גם להסתה הגלומה בטרמינולוגיה של הרב רוזן. ראשית הוא משתמש בכותרת שלו ובהמשך המאמר בביטוי "הדחה", ביטוי חמור ביותר ששמור בשיח התורני למטיפים לעבודה זרה, שדינם מוות. את הביטוי הזה הוא מחיל על מה שהוא עצמו הגדיר בסך הכל כ"לגיטימציה ל'לייטיות'". נוסף על כך הצליח הרב רוזן להשחיל פנימה את אימת ההתנצרות – לא פחות – דרך בניו של מנדלסון, שלדבריו שורק גרוע ממנו, שהרי הראשון לא הסיר את כיפתו. גם את הטיעון המופרך הראשון, על נטישת הציצית והתפילין, ממנף הרב רוזן ליצירת מושג חדש – יהדות של 'משליכי ציצית ותפילין', מושג שמיד מעמיד את המואשמים בו כשונאי יהדות ופורקי עול לתיאבון ולהכעיס – כל זאת, כאמור, ללא כל בסיס וכל קשר למציאות.

האם הוצאת המונופול על היהדות מידי עולם רבני מוגדר, חשוב ככל שיהיה, מצדיקה השתלחות בוטה שכזו, המפירה תוך כדי תנועה מצוות בסיסיות של בין אדם לחברו ואתיקה של כתיבה? שאלה מצויינת.

עידו פכטר