כאילו צ'כוב כתב את עצמו / חבצלת פרבר

 

בעיצומם של ימי האימה באירופה הנתונה במלחמה ובציד יהודים, כתבה אירן נמירובסקי רומן המאפשר הצצה מדומיינת אל חייו הקשים של הסופר והמחזאי הרוסי

חיי צ'כוב – רומן ביוגרפי, אירן נמירובסקי; מצרפתית: עמנואל פינטו, ושתי וכתר, 2011, 173 עמ'

המפגש הראשון שלי עם צ'כוב היה בגיל שש או שבע. הוריי, אנשים בעלי תרבות אירופית רחבה ואוהבי ספר, חשבו שסיפורים של צ'כוב לילדים הם בדיוק מה שילדה שבולעת ספרים צריכה לקרוא כדי לגדול להיות בת-תרבות. אינני זוכרת בדיוק מה היה שם הסיפור או תוכנו, אבל אני זוכרת שהיה שם כלב ושהסיפור היה עצוב מאוד. סיימתי לקרוא אותו כשאני ממררת בבכי. באותם ימים לא חשבו שסיפור מנוקד לילדים חייב להיות אופטימי או מתקתק, וגם סיפורי צ'כוב נכללו בתפריט התרגום וההגשה המומלץ לילדים בני אותם ימים. אחרי הסיפור ההוא, המלנכולי, הרווי אווירה אפורה ומעיקה, לא חזרתי במשך שנים רבות אל צ'כוב. הטראומה הספרותית הייתה, מסתבר, קשה מדי.

לעומת זאת, אירן נמירובסקי, שביקורת החברה הבורגנית והזעיר-בורגנית של אירופה שלפני מלחמת העולם השנייה הייתה תחום ההתמחות שלה, מצאה ללא ספק בצ'כוב את הנפש התאומה שלה. האהבה הזאת ניכרת בכתיבתה של נמירובסקי על חייו של הסופר. הסופרת הגדירה את הספר כ"רומן ביוגרפי" ולא בכדי. במקום לפרוש לפנינו יריעה ביוגרפית-עובדתית מפורטת, מעניקה לנו הסופרת מתנה מיוחדת במינה: הצצה ספרותית באופייה אל פנימיותו של צ'כוב, אל נפשו ואל תהליכי היצירה שלו. זו אומנם הצצה מדומיינת, אבל נמירובסקי – עם הרקע הרוסי שלה ובהיותה סופרת בעצמה – מן הסתם יודעת על מה היא מדברת. הדמות שהיא מעלה בפנינו היא לא רק משכנעת, אלא מופלאה ממש: רב ממדית, ניצבת כפסל מואר ובולט בייחודו על רקע ההיסטוריה, החברה והמשפחה הרוסית – המשפחה בכלל וזו הפרטית של צ'כוב.

אנטון צ'כוב נולד ב-1860 בעיר טָגַנרוֹג, עיר נמל מנוונת לחוף הים האזובי, שלוחה של הים השחור, לא רחוק מגבולות תורכיה ואוקראינה. סבו של אנטון היה איש חרוץ וחסכן, שהצליח בעבודה קשה כאריס באחוזה חקלאית לאסוף די כסף כדי לפדות את עצמו מאריסותו, עוד לפני מהפכת שחרור הצמיתים ברוסיה במאה ה-19. לעומת זאת פאוול, אביו של אנטון צ'כוב, היה בטלן ופנטזיונר, שהאהבה הגדולה שלו הייתה הכנסייה – הנרות, המזמורים, האיקונות, הרחק מן המכולת העלובה שהייתה בבעלותו. הוא התעלל בילדיו, הכה אותם בשוט ושלח אותם להשגיח במקומו על החנוונים השכירים שהעסיק בחנות. בסופו של דבר הסתבך בחובות-עתק ונמלט למוסקבה מפחד המאסר בבית הכלא לפושטי רגל. לאנטון שני אחים גדולים ממנו, מוכשרים מאוד אבל מכורים למשקה ומתוסבכים, עוד אח גדול שהיה מורה בבית ספר, ואח ואחות קטנים יותר – מישה ומאשה.

את עוללות משפחת צ'כוב יכול רק עט סופר מוכשר כמו זה של דוסטוייבסקי, צ'כוב או נמירובסקי לתאר בנאמנות: העליבות והבטלנות, הרעב, השתייה, הדירות הצפופות, הלכלוך וההזנחה, השוט המכה את הילדים והקימה טרום-שחר כדי לשיר בכנסייה – כל אלה מצויים בספר הנוכחי, אבל גם ברומנים הרוסיים הגדולים של המאה ה-19 ואפילו ה-20. אנטון צ'כוב היה האדם היציב במשפחה, שעל כתפיו הצרות הוטל לפרנס את כל השבט הזה. המקצוע ה"אמיתי" שלו היה רפואה: מכתיבה, כידוע, אי אפשר להתפרנס. מאחר שהיה איש סולידי ואחראי, ולמרות הכול אהב את משפחתו וריחם – ובצדק – על אמו, הוא לקח את המחויבות על עצמו, ועמד בה על חשבון בריאותו, ולעתים על חשבון האיכות של כתיבתו. למזלו, כבר בגיל צעיר הוכר כישרונו הגדול על ידי כמה ממובילי העיתונות והספרות ברוסיה. ההכרה הזאת הקנתה לאנטון בן ה-26 ביטחון עצמי ואמון ביכולתו האמנותית, שסייעו לו להתגבר על הדחף לכתוב במהירות, בפזיזות וברישול רק כדי להשתכר, ומהר, עוד כמה רובלים לקיום המשפחה.

נמירובסקי מתארת את צ'כוב כאדם שרגש החובה, הצניעות וההקרבה העצמית היו הציר של חייו עד יומו האחרון. גם כשכבר היה סופר ומחזאי מוערך ומפורסם. וכשנשא לאישה את אהבת-חייו, השחקנית אולגה קניפר, הוא היה מוכן לוותר על חברתה – על מנת שתממש את הקריירה התיאטרונית שלה. היא הייתה צעירה ומצליחה, הוא היה חולה שחפת וזקן בגיל 44. הוא אהב את אולגה, אבל הם לא חיו למעשה ביחד והתראו רק מעט: היא עבדה במוסקבה ובסנט-פטרבורג. הוא היה חולה ובודד, משתעל ויורק דם ביאלטה. בגיחות הקצרות שלה לבקר אצלו היה צ'כוב מאושר, ובהעדרה היה אומלל – אבל הוא אף פעם לא לחץ עליה לחיות לצידו ולוותר על התיאטרון למענו. כך, בקורבנוּת מתמדת, חי – וכך סיים את חייו. "מאחורי ארונו של צ'כוב" – כתב גורקי עשר שנים מאוחר יותר – "צעדו כמאה איש – לא יותר… אני זוכר במיוחד שני עורכי דין… אחד מהם דיבר על האינטליגנציה של הכלבים. אחר התפאר בנוחות הווילה שלו… ואישה בשמלה סגלגלה ניסתה לשכנע זקן קטן שהרכיב משקפי קרן: 'אח! הוא היה נחמד בצורה יוצאת דופן ושנון כל כך!'". ובכל זאת, מחזהו של צ'כוב "גן הדובדבנים" זכה בהצלחה כבירה כשהוצג לראשונה, והוא ממשיך להיות מוצג גם בימינו, למעלה ממאה שנים מאוחר יותר. כך גם המחזה "שלוש אחיות" וסיפוריו השונים הממשיכים להופיע 130-120 שנה לאחר פרסומם הראשון.

לא מיותר לציין שהספר נכתב בימי האימה, כשנמירובסקי היהודייה-הרוסית הסתתרה בכפר צרפתי קטן בניסיון להתחבא מפני מבקשי נפשם של היהודים. בנסיבות אלו, מבחר "ספרי היָעָן" שעמדו לרשותה, ספרים שבהם נעזר כל מחבר ביוגרפיה המכבד את עצמו, היה מטבע הדברים מוגבל. אבל היה זה כנראה מבחר שהוא "מועט המחזיק את המרובה". ה"מועט" החשוב ביותר: התכתובת בין צ'כוב לבין האנשים המשמעותיים ביותר בחייו: משפחתו, נשים שאהב, סופרים ומוציאים לאור. האנשים האלה כתבו מכתבים – ואילו מכתבים! לא מסרים קצרים, קטועים ועילגים, כמנהגנו היום, אלא יצירות ספרותיות בעלות עומק וחושפניות, כפי שמתגלה מן הציטוטים שבספר. יצירות שמאפשרות לעמוד על הלך רוחו ומחשבותיו של הכותב ולא רק לעקוב אחרי מעשיו.

התוצאה היא ספר קטן ממדים, שאינו מתחרה עם הביוגרפיות הקיימות על צ'כוב, אבל הוא יצירה ספרותית-פסיכולוגית גדולה ומיוחדת. זהו ספר מומלץ בהתלהבות, המיועד לקריאה איטית, שמאפשרת להתענג עליו כעל יצירה אמנותית העומדת בזכות עצמה מחד גיסא, וביוגרפיה מרהיבה מאידך גיסא. בניגוד לסיפוריו הקצרים של צ'כוב – המלנכוליה כאן היא פחות מרוכזת, אבל לא פחות נוכחת. זהו רומן על סופר שחי חיי-יצירה מופלאים בנסיבות אומללות ומדכאות. רומן שאינו נופל מיצירותיו של צ'כוב עצמו, שהיה יכול להיכתב על דמות דמיונית, סרגיי או פיוטר או אנטולי – אלא שבמקרה זה הוא רומן על דמות אמיתית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' בסיון תשע"א, 10.6.2011

פורסמה ב-9 ביוני 2011, ב-גיליון בהעלותך (שבוע הספר) תשע"א - 722, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: