הזזתו של יום העצמאות מפני קדושת השבת מסמלת את ההכרה של הריבון האנושי, מדינת ישראל, בריבון העולם ובנותן השבת – הכרה המהווה ערובה ותשתית לעצמאותנו

יוחנן סימון, תש"ט, 1949

כשחל יום העצמאות בשבת או בערב שבת אנו דוחים או מקדימים את יום העצמאות, וכן הוא הדין כאשר חל יום העצמאות ביום שני (שכן יום הזיכרון מתחיל במוצאי שבת ונגרם חילול שבת המוני בנסיעות ובהכנות אליו). האין זילותא ליום העצמאות בכך שהוא מוזז לעתים כה קרובות? האומנם היה הכרח להסיטו מזמנו המקורי? הרי את כל מועדי ישראל אנו מציינים במועדם ובזמנם, גם אם בשינויים קלים, ואפילו בשבת!

לדעתי יש בתופעה זו סמליות עמוקה, המבטאת את עומק מורכבותו של נושא הריבונות המדינית שלנו.

בין שתי ריבונויות

יש מעמתים זו מול זו את הריבונות השמימית ואת הריבונות המדינית, וטעות בידם. לא זו בלבד שאין סתירה ביניהן, אדרבה, הן משלימות זו את זו. הא כיצד?

לכל חברה יש ערכים שעליהם היא מושתתת. הערכים הם מוחלטים, וברגע שהחברה תתנכר להם היא תתפורר. הצו השמימי חייב להיות מיושם עלי אדמות, ולשם כך יש צורך בציבור אנושי שישתמש בכלים אנושיים כדי ליישם את הערכים הלכה למעשה בתנאים האפשריים.

אנו שומרים שבת כי כך צווינו לפני אלפי שנים. המדינה, כחברה ישראלית בעלת תרבות וערכים, מכירה אף היא בשבת כיום המנוחה השבועי. בכך מתאפיינת המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית.

חוק המנוחה השבועי לא היה צריך להחלטת הריבון המדיני – הכנסת. הוא קיים ויתקיים גם בלעדיו. מבחירה חופשית בחרה החברה הישראלית ליישם זאת כחוק בחיי המעשה, וכך חוק זה נמצא כמשקף את תרבותו של העם היהודי גם בעבור מי שאינו מכיר בתוקפו השמימי, כשם שהשפה והמיקום הגיאוגרפי שלנו משקפים זאת. נמצא שאין שום סתירה בין הריבונויות השונות, הן משקפות זו את זו.  

אמנם הריבונות השמימית, בניגוד לחוק המדינה, מחייבת גם כל יחיד ויחיד בשמירת שבת ותיאורטית ניתן היה לכפות על כך, אולם כמדיניות מעשית גם במדינת הלכה לא הכול חייב להיכפות בכוח. הדרך הראויה לשמור מצוות היא מתוך בחירה חופשית ולא מתוך כפייה. החוק האנושי מחייב רק את המדינה לשמור שבת, אם כי יש לכך השלכות מרחיקות לכת גם על התנהלותם של היחידים. זהו אופייה של מסגרת דמוקרטית. פער זה בין החוק הכללי לבין התנהלות היחידים הוא שיצר את  המורכבות המאפיינת את יום עצמאותנו.

אווירה ייחודית

אילו היו כל אזרחי המדינה היהודים שומרי שבת כהלכתה לא היה שום חשש בהשארת יום העצמאות במועדו. אופיו של היום היה אז שונה. לא במות בידור ולא מנגלים, לא תהלוכות ולא תערוכות, לא פטישים ולא קצף, אלא יום טוב שעיקרו הלל והודאה במסגרת הקהילה והבית, בדומה, במידה זו או אחרת, לימים טובים מסוגו הנהוגים  בישראל מימים ימימה. העובדה שבגלל החשש לחילול שבת המוני אנו נאלצים לנייד את יום העצמאות מצביעה על המציאות התרבותית שבה נמצא חלק גדול מן העם. לצערנו, אצל רבים השבת היא יום מנוחה פיזית בלבד, ולדאבוננו יש מהם שספסרי המסחר בשבת מאלצים אותם לוותר גם על כך.

תופעה זו היא תוצאה של השפעות זרות שחדרו לחברה הישראלית עוד בגלויות השונות. בזרמיהן החזקים נסחפו רבים מבניה למחוזות אחרים. ועם זאת, עדיין יש תרבות ערכית בישראל והיא מתבטאת בין היתר בשבת. אמנם רחוקה השבת, ברבים מבתי החברה הישראלית, מרמתה האידיאלית, אולם למרות זאת יש בה משהו מיוחד.

סטודנטים המבקרים בארץ במסגרת 'תגלית' אומרים שאחת התופעות המרשימות אותם ביותר היא כניסת השבת בישראל. החנויות נסגרות מבעוד יום, התחבורה מידלדלת, אנשים מצטיידים בפרחים ובמצרכי מזון ומתכנסים בבתיהם. משפחות רבות עורכות שולחן חגיגי ומדליקות נרות. אמנם אצל רבים לא מדובר בשבת כהלכה, ויחד עם זאת אין אפשרות להתעלם מהאווירה הכללית. מדינת ישראל, כמדינה,  שומרת שבת! מי שראה כניסת שבת בחו"ל יודע להוקיר את ההבדל העצום שבין שבת בגלות לבין שבת במדינתנו הריבונית, חרף הפגמים שבשמירתה.

השבת קבעה את המועד

נחזור ליום העצמאות, יום הכרזת הריבונות המדינית של עם ישראל בארצו. אנו מניידים אותו בגלל כבוד השבת. לאמור: מדינת ישראל הריבונית, כמדינה יהודית, מכירה בשבת ולא רוצה לפגוע בקדושתה. יש בדבר הכרה סמויה בכך שהשבת כערך עומדת מעל למדינה. אמנם לא כל אזרחיה מכירים ושרים את  השיר "י-ה ריבון עלם" אך בעצם ההתחשבות בשבת יש הודאה לא מודעת בכך שיש ריבון מעל לריבונות. ריבון העולם קודם לריבונות הישראלית. יתווכחו הסופרים וידונו החוקרים ויתפלפלו ההוגים באשר למקור הסמכות, אך ריבונותנו המדינית אינה רואה סתירה לעצמה בכך שיש ריבון לעולם. העובדה שאין פוצה פה ומצפצף על עצם קביעת יום העצמאות לפי התאריך העברי, ועל ניידותו עקב השבת, היא המכרעת. מדינת ישראל מכירה בדרך דמוקרטית בסמכות-העל של בורא העולם ששבת בשבת.

רבנו, הרב צבי יהודה קוק, היה חוזר ומדגיש את העובדה שגם יום העצמאות הראשון ב-ה' באייר תש"ח הוקדם בגלל השבת. החלטת האו"ם ב-29 לנובמבר, 47' למניינם, קבעה את סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל ב-15 למאי 48' למניינם. התאריך העברי היה ו' באייר תש"ח, אלא שהוא חל  בשבת. מכיוון שהיה ברור גם למנהיגים החילונים שאין להכריז על הקמת המדינה בשבת, הוחלט להקדים את הכרזת המדינה לערב שבת ה' באייר. כך נקבע התאריך לדורות. 

נמצא שלא האו"ם קבע מתי תקום מדינת ישראל. השבת היא שקבעה את המועד, והשבת היא המבטיחה את עצמאותו של עם ישראל הן מבחינה מדינית והן מבחינה תרבותית.

איננו תלויים בעולם. העולם תלוי בנו, והוא חב לנו חוב גדול. הצו הא-לוהי ציווה על ישראל את השבת. היינו יחידים בעולם ששמרנו אותה, ובכך הבאנו לעולם את בשורת יום המנוחה השבועי. אמנם, השבת אצלנו היא לא רק יום מנוחה, אלא  גם יום קדושה, יום של נשמה יתרה, של לימוד תורה ותפילה,  של קהילה ומשפחה. המנוחה היא רק מסגרת, הקדושה היא התוכן. אך ללא מסגרת אין גם תוכן. כרגע נשמרת במדינה בעיקר המסגרת, אם כי גם בה יש פורצי פרצות, העוברים על החוק, ועלינו למנוע זאת. המסגרת הזאת יוצקת למדינת ישראל תוכן ערכי ותרבותי, המהווה ערובה לעצמאותה האמיתית. 

הכרה במקור הסמכות

וכאן אנו חוזרים לתחילת דברינו. אנו, הריבון האנושי עלי אדמות, קיבלנו עלינו מרצון את ריבונותו של ריבון העולם.

כעיקרון אין שום סתירה בין הריבונות האנושית למקור סמכותה – הריבונות השמימית. ה', שלו הארץ ומלואה, הוא זה שנתן את הארץ לבני אדם. הוא חנן אותנו בתבונה ובערכים, שאותם נשליט עלי אדמות, בעצמנו, על ידי תבונתנו ויוזמתנו האנושיות. כל מי שמגדיר את האדם כנברא בצלם, גם אם הוא מוציא מושג זה מהקשרו – "צלם א-לוהים" – מכיר במותר האדם מן הבהמה ובערכים המחייבים את האדם שנברא בצלם. השבת היא הקובעת שיש מותר האדם, שיש לו צלם, שיש לו ערכים, שיש כוח עליון שקבע אותם, ושהריבונות האנושית מחויבת לערכים אלו העומדים מעליה. מדינת ישראל ריבונית לחוקק חוקים שיסדירו את החיים במקום שיש צורך בחקיקתם, אולם יש ערכי יסוד שאינה יכולה להתכחש להם, שהם מעל לריבונותה והם מקור הסמכות לריבונותה. ערכים כגון  ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, שנקבעו על ידי ריבון העולם, הם התשתית הרעיונית והמשפטית של מדינת ישראל  הריבונית. ואת כל אלו קובעת השבת.

ביום העצמאות תש"ח, שבו הוכרה לראשונה השבת כגורם קובע במדינה, נחתמה מגילת העצמאות הפותחת בהכרזה "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית… והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". המדינה הכירה בהנחות יסוד אפריוריות שעל אדניהן הושתתה: ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל. הריבונות המדינית לא הייתה יכולה לערער עליהם. זה ייחודה של מדינת ישראל כמדינת לאום ייחודי, שאין דומה לה בעולם כולו. וכל אלו מתבטאים ברעיון השבת.

אינני שוגה באשליות. עדיין לא כולם מכירים בריבון העולם בהכרתם האנושית. הם יכנו אולי את השבת ואת ערכי היסוד שלנו כתרבות לאומית, או כצורך אנושי סוציאלי, אולם היא הנותנת; בעל כורחם הם מכירים ומתחשבים בערכים קבועים. וכבר אמר על כגון דא הרב קוק (שהיה הראשון שטבע את המטבע הלשונית "מדינת ישראל"):

אין אנו מצטערים אם תוכל איזו תכונה של צדק חברותי להיבנות בלא שום ניצוץ של הזכרה א-להית, מפני שאנחנו יודעים שעצם שאיפת הצדק, באיזו צורה שתהיה, היא בעצמה ההשפעה הא-להית היותר מאירה.

היציבות שבתנועה

לא  בכדי רואה ההלכה את שמירת השבת כערך הבסיסי לכל קיומה של היהדות. השבת היא פרשת המים בין מי שמכיר בסמכות התורה למי שכופר בה. הכרה בשבת היא הכרה ישירה, או עקיפה, בבריאת החומר ובעליונותה של הרוח עליו. היא ה"מפץ הגדול" שממנו מתחילה ההוויה המטריאלית שבה אנו חיים. גם אם לא זכינו למצב שבו שכל אחד ואחד מישראל מכיר בשבת כערך עליון בחייו האישיים, היותו חלק ממסגרת לאומית המכירה בשבת, שחקקה אותה כיום שבתון רשמי ושקובעת את מועדיה בהתאם לשבת, משייכת אותו לערכיה של מסגרת זו (אמנם, כדי להבטיח את המשכיותה של המסגרת ואת הזדהותם של האזרחים עם ערכיה יש לחנך, להסביר ולהפנים, ולא לסמוך על הנס שהמסגרת כשלעצמה תעשה זאת).

יש כאן פרדוקס מעניין. דווקא ניידותו של יום העצמאות בגלל השבת היא המעניקה לו יציבות. יום העצמאות נקבע על פי כללי הלוח העברי, על שני מחוגיו – החודשי והשבועי. מצד אחד נקודת המוצא הקבועה שלו היא ה' באייר, ומצד שני יש להתחשב בשבת. תופעה ייחודית זו, המעגנת אותו בלוח השנה היהודי וכוללת אותו בין מועדי ישראל ההיסטוריים, היא המבססת את הריבונות העצמאית של מדינת ישראל כמדינת היהודים הדמוקרטית, והיא שתביא את העם היושב בציון גם לעצמאות תרבותית מלאה, שתביא את העולם כולו לקבל מאיתנו השראה. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

הרב יעקב אריאל הוא רבה של העיר רמת גן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"א, 6.5.2011