תאונה היסטורית / יעל (פרוינד) אברהם

 

גל של ספרים עוסק לאחרונה בתופעה הקיבוצית, על מאפייניה הקומי-טראגיים ותהליך התפוררותה. ספרו של שחם עושה זאת באמצעות תיאור רגשי של זוג קשישים שתאונת דרכים שינתה את חייהם

 

לוח חלק, נתן שחם; זמורה-ביתן, 2010, 365 עמ'

גם בתום מאה שנות קיבוץ, דומה שהדיון על הניסוי החברתי של המאה העשרים פשוט מסרב לגווע. די להבחין ב'היינו העתיד' של יעל נאמן, יוצאת קיבוץ יחיעם, המככב כבר כמה שבועות ברשימות רבי המכר, וב'הביתה' של ענברי, שהיה מועמד השנה – ובצדק – לפרס ספיר לספרות. בית ילדים, אי-שוויון במסווה סוציאליסטי, טשטוש המסגרת המשפחתית ויתר האלמנטים הפסיכולוגיים והסוציולוגיים השנויים במחלוקת ברעיון הקיבוצי, הכול כבר נדון באלפי צורות ועל מגוון בימות, והתחושה הכללית היא שהכול כבר נאמר. והנה מגיע בלא רעש יחצני הרומן של נתן שחם, בן דור הפלמ"ח, שבזמן שכמה מה'קולגות' בני דורו עסוקים בלייצר פרובוקציות שוקד על יבולו הספרותי הבאמת בלתי נדלה, ומאיר את הסוגיה הקיבוצית באור אחר ובמורכבות הראויה לה, כמו שרק מי שחי עשרות שנים בקיבוץ יכול.

סצנת הפתיחה של 'לוח חלק' היא ידיעה על תאונה המתרחשת בדרך היורדת מן הכרמל אל כביש החוף. בסובארו שלושה קשישים מקיבוץ גבעת אבירם הנוסעים לבקר בבית החולים את ארנסט, איש הרוח ובן הקיבוץ, שעבר אירוע מוחי. הקשישים ברכב הם שני הגיבורים הראשיים של העלילה, חנן הררי הצייר ובהירה אשתו הקומוניסטית הדעתנית, וקשיש שלישי, הוא רודי, חבר ילדות של ארנסט ופחות או יותר היפוכו המושלם. בתאונה נפצעת בהירה פציעה קשה ומאושפזת בבית אחלמה – הבית הסיעודי של הקיבוץ, ומנקודת הפתיחה הזו מתחיל להירקם סיפורם בהווה ובעבר של בהירה וחנן המהגרים, של ארנסט איש הספר ורודי שקרא בחייו רק את ספר הנוטרים של ההגנה, של גודמן איש העולם הגדול שגורלו נקשר בעבר בזה של חנן, של מירקה חברת הילדות של בהירה שסמוכה ובטוחה שהיא מתקשרת עם המתים, ובעיקר סיפורו של הקיבוץ המדומיין ושל חבריו, שלפרקים משמיעים ברקע את קולם, מחווים דעתם ומשקפים את המציאות כמות שהיא – כמעט כמו המקהלה בטרגדיה היוונית – ולפרקים נעמדים בחזית הבימה ומספרים בהוויתם את תהליך השינוי וההתפוררות של המסגרת הקיבוצית.

לוח חלק הוא רומן צבעוני, רווי דיאלוגים, עשיר אבל לא יומרני, ארכני במקצת, אך ממש כמו התיאור של גודמן, 'מתובל בהומור דק מן הדק'. מהבחינה הזו קיבוץ הוא הרי קרקע פורייה להגחכת סיטואציות, והדוגמאות הקומיות נמצאות בו בשפע. קחו דוגמה. בית התרבות של גבעת אבירם קם בזכות כסף רב שגייס החבר לשעבר מישקה. מישקה ביקש בצוואתו שהבניין יישא את שמו, אלא ש'חברה שיתופית נמנעת מלתת לבנייני ציבור שמות של אישים – הדבר סותר את עקרון היחס השווה לכול'. מזכירות הקיבוץ כופפה את החוק הקיבוצי ונתנה את האישור לדבר, 'אבל עובדי הנוי נטעו לפני השלט הנושא את שמו שיח סבוך שהסתיר אותו מעיני כול'. תוסיפו לזה את סיפור 'בית אחלמה', שזכה לשמו כיוון שהמסגר היה בטוח שכותבים החלמה באל"ף: 'ליצני הקיבוץ אף מצאו טעם בטעות הזאת. השם הולם את המקום: אחלמה היא אבן מאבני החושן, ובית ההחלמה הזה הוא אכן אבן יקרה; ענף שהכנסותיו לעולם לא יכסו את הוצאותיו'. והאירוניה היא לא סתמית, כי מעבר להנאה הצרופה בקריאת הרומן – הוא קריא, נגיש וידידותי – מורגש בו המתח המתמיד בין הפרט והקולקטיב, בין 'קדושת' התועלת לכלל לבין צמיחה אישית 'משוקצת'. ההנגדה המתמדת בין קפיטליזם לסוציאליזם, בין יתרונות הדגם הקיבוצי הישן לבין תחלואיו – או שכפי שקרא לכך רכז המשק 'מחלות ילדות הסוציאליזם הנאיבי'.

הבחירה במקצוע אמנותי – חנן הוא צייר בעל חיבה לציור מופשט – היא מופלאה, כי דרך תיאור התפתחותו המקצועית המקרטעת של חנן מנוסחת מאליה ובאופן בהיר סוגיית האמן בקיבוץ, שהוא סוג של חוצן בחברה המקדשת עבודה, ורואה באמנים כמותו טפילים. הקיבוץ, קובע גודמן – סמל הקפיטליזם ברומן – הוא גן עדן לילדים וזקנים, וגיהנום לאמנים. 'אחרי חודש אחד במטבח', כותב שחם, 'כבר צירפוהו [את חנן] לצוות נגרי הבניין, ומקצועיותו זיכתה אותו ביחס סלחני כלפי התחביב שלו, וחסכה ממנו את יחס הבוז לטפילים שהוענק למי שביקשו להיפנות מעבודה בשביל להתמסר לתחביב כלשהו. בימים ההם התייחסו בכבוד למי שגם בערב נראו בגדיו כאילו זה עתה סיים לסייד תקרה'.

שאלת מקומו של האמן במרחב הקיבוצי מרתקת (על אף ששחם מציין כי היא נטחנה עד דק) כיוון שהיא מייצרת מצב אבסורדי לחלוטין. דווקא בעידן ההפרטה, שאמור לייצג התנערות כללית מכבלי הדרישות הקיבוציות, האמן נכבל לדרישות אחרות, קפיטליסטיות, וכמו ברוסיה הסובייטית נתבע לצייר את הפיגורטיבי והמקובל: 'בעידן ההפרטה, האמנות נבחנת בראש ובראשונה על פי יכולתה למכור את עצמה […] כשהקיבוץ היה סוציאליזם, אמר, הייתי אמן חופשי. יכולתי להתעלם מהריאליזם הסוציאליסטי שתובע מאמנים למלא תפקיד חינוכי. יכולתי ליצור אמנות שמוסקבה וברלין כינו אותה בורגנית ומנוונת. ודווקא עכשיו שהקיבוץ מנהל רומן עם הקפיטליזם, כדי להתקיים בכבוד אצטרך להרגיל את עצמי לצייר גיבורי עבודה וילדים מאושרים כמו אמן סובייטי בימי ז'דאנוב'. הסוגייה לא רק מעוררת מחשבה אלא מניבה כמה רגעים קומיים טובים במיוחד כשאנשי הקיבוץ מגיבים לציורים האבסטרקטיים של חנן.

ועדיין, למרות שציר הרומן נע מימי ראשית הקיבוץ – ימים שבהם 'גרביים עברו מרגל לרגל והעבירו עמם את הפטריות שסבון הכביסה הגס לא השמיד' – ועד הימים ש'לכל בגד נתפר מספר שבשובו מן המכבסה יוחזר לבעליו', 'לוח חלק' הוא לא כרוניקה של קיבוץ, בדומה למה שעשה ענברי ב'הביתה', ובדיוק מהסיבה הזו יש בו הרבה פחות יומרה והרבה יותר אפקט רגשי. כי בעוד ענברי מחוייב לשרטט תהליך, שחם מחויב קודם כול לגיבורים שלו. קורותיו של חנן (היקה הזר שלחם בצבא הבריטי, עבד עבור המוסד, נישא בראשונה לניצולת שואה, השתלם בפאריס ועוד ועוד), מערכת היחסים ארוכת השנים בינו לבין בהירה ותהליך הדעיכה של בהירה הם שעומדים במוקד הרומן ולא התנועה הקיבוצית, ואולי אינם אלא משל האחד לשני. 'לוח חלק', הביטוי המושאל לתיאור הרפואי של מצב מוחה של בהירה, הוא גם שם הרומן. בהירה מאבדת לאִטה את החיבור למציאות, כמעט כמו האידיאולוגיה שמאחורי הרעיון הקיבוצי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באדר ב' תשע"א, 1.4.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 באפריל 2011, ב-גיליון תזריע תשע"א - 712, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: