כתביו המוקדמים של ליבוביץ' נתגלו לחרדתו של העורך כ'רוויי מיסטיפיקציה' ביחס לארץ ישראל ולעמיות היהודית והוא מקווה ללמד בעזרתם כי מותר, ואף רצוי, לשנות השקפות. בעיקר להשקפות ה'נכונות'. רשימה זו מבקשת להניח את דעתו – בסוגיה זו לא הוכח שינוי עמדות של ממש

המשך הרשומה ←

ספרה של בלה שור חושף פנים אישיות וייחודיות בכל פרשה מפרשות השבוע בשירה נוגעת ללב, מלאה דמיון ומעוררת מחשבה. שירים שהם פירושים

המשך הרשומה ←

ברומן חדש מגייס הסופר האלגי'ראי סנסל את זיכרון פשעי הנאציזם כדי להתריע מפני סכנת השתלטות האסלאמיזם על העולם. השאלה היא אם יש מי ששומע

המשך הרשומה ←

מפעל השאלות ותשובות בהלכה של כולל 'ארץ חמדה' מורה הלכה מעשית, מלמד על עולמן של קהילות יהודיות ומגלה את פניה האמיצות והיפות של הפסיקה הדתית-ציונית. כרך חדש

המשך הרשומה ←

גל של ספרים עוסק לאחרונה בתופעה הקיבוצית, על מאפייניה הקומי-טראגיים ותהליך התפוררותה. ספרו של שחם עושה זאת באמצעות תיאור רגשי של זוג קשישים שתאונת דרכים שינתה את חייהם

המשך הרשומה ←

סקירת כתבי עת מהעולם:

מיהו אדם?

ההשתתפות ב'מבחן טיורינג', הבוחן את חשיבתן של מכונות מול החשיבה האנושית, הביאה את קריסטיאן לתהות שוב על מהותו של האדם

כתבתו של הסופר והמשורר האמריקני בריאן קריסטיאן במגזין 'אטלנטיק' עוסקת בשאלה הנצחית של מהות האדם.

בשנת 1950 תהה אלן טיורינג, אחד מהאבות המייסדים של מדעי המחשב, האם ניתן ללמד את  המחשב לחשוב. האם מחשב יהיה פעם מסוגל לחשיבה של ממש? וחשוב מכך – אם כן, כיצד נדע זאת?

טיורינג הציע שביום מן הימים, כשהמחשבים יגיעו לרמת שכלול גבוהה, ייערך ניסוי: על מספר שופטים להציע שאלות, דרך מסך מחשב, למספר זוגות של משיבים בלתי נראים, כאשר כל זוג מורכב ממשיב אנושי וממחשב. אין הגבלה על תוכני השיחה ועל השאלות שניתן לשאול. אלה יכולות לנוע מרכילות דרך שאלות טריוויה ועד לשאלות פילוסופיות. טיורינג ניבא כי בשנת 2000, 30% מהשופטים לא יצליחו להבחין בין האדם למחשב במשך 5 דקות של שיחה – והדבר ישמש לדעתו ראיה לכך שהמחשבים אכן למדו לחשוב.

ובכן,  קריסטיאן מתאר בכתבה את החלק שהוא לקח בארגון הניסוי השנתי לבדיקת מבחן טיורינג. הוא היה "החלק האנושי" שהיה צריך לשכנע את השופט מאחורי המסך כי הוא אכן… בן אדם. הניסוי נערך מדי שנה בעיר ברייטון שבאנגליה.

קריסטיאן החליט לקחת חלק בניסוי מתוך "קנאה" למין האנושי, לאחר ששמע כי ב-2008 היה חסר קול של שופט אחד בלבד כדי שהמחשבים "יעברו" את מבחן טיורינג. קריסטיאן החליט להתייצב לניסוי למען כבוד המין האנושי, בדומה למשחק השחמט של גארי קספרוב נגד המחשב "כחול עמוק". יש לציין כי במרוץ אחרי הגשמתו (או הפרכתו) של חזונו של טיורינג יש פרסי ביניים – המחשב שמטעה את המספר הרב ביותר של שופטים זוכה בתואר "המחשב האנושי ביותר". ברם, גם האדם שמשכנע את המספר הרב ביותר של שופטים בכך שהוא אכן בן אדם זוכה בתואר "האדם האנושי ביותר". מארגני התחרות לא האריכו בהסברים מול קריסטיאן. המשפט הסטנדרטי שהוא שמע היה: "אתה הרי אכן בן אדם, אז פשוט תהיה אתה". ברם, ברור שמדובר במשימה מורכבת. למעשה, זהו סוג של מבחן על השאלה "עד כמה אתה אנושי?", וזה בדיוק מה שדרבן את קריסטיאן ליטול חלק בניסוי.

למעשה, מדובר באחת השאלות הפילוסופיות העמוקות בהיסטוריה – מהי מהות האדם? מרטין גילברט, פסיכולוג מהרווארד, טוען שבשלב מסוים בקריירה שלו כל פסיכולוג עתיד לכתוב את המשפט: "האדם הוא בעל החיים היחיד ש…" – כאשר המשך המשפט ממצה את ההיסטוריה של הניסיונות הכושלים של המין האנושי להתעלות על סביבתו, להוציא העובדה שכיום אנו מודדים את השוני לא רק מול בעלי חיים אלא גם מול מכונות מעשי ידינו.

האם התמודדות זו היא לטובה או לרעה? למשל, האם העובדה שמחשבים מבצעים חישובים מתמטיים הרבה יותר מהר מאיתנו נוטלת מאיתנו זירה של חשיבה אנושית, או משחררת אותנו לחיי אנוש פעילים יותר? האם בתהליך של שחרור מעיסוקים שונים לטובת מכונות איננו עתידים לגלות כי זירת הפעולות האנושיות הטהורות שתיוותר לנו תהיה קטנה למדי? מה אנחנו מודדים במבחן טיורינג – את הישגי הטכנולוגיה או את ההישגים שלנו?

תוכנות המחשבים המשתתפות בתחרות נעשות משוכללות יותר משנה לשנה – הן כוללות שגיאות כתיב רנדומליות (שנועדו לשכנע שמהצד השני נמצא בן אדם), בדיחות, ניבולי פה מזדמנים ואפילו משפט כמו "תפסיק לדבר אליי כמו אל מכונה מפגרת!".

למרות כל אלו, גם ב-2009 המחשבים לא צלחו את הסף של מבחן טיורינג, בעוד קריסטיאן עצמו אכן זכה בתואר "האדם האנושי ביותר". כתבתו מסתיימת בהגיגים על פירושו של תואר זה. המחבר מגיע למסקנה שמה שהופך אותנו לאנושיים הוא לא בהכרח יכולת החשיבה שלנו, אלא יכולות רגשיות ופיזיות – היכולת להקשיב לזולת, לאהוב, להתרגש ולהביע זאת בדיבור.

לדעתו, גם אם המחשבים יום אחד יעברו את מבחן טיורינג לא תהיה זו תבוסה של המין האנושי, שכן שנה לאחר מכן בני האדם שוב יתחרו במכונות כדי לשכלל ולהעמיק את האנושיות שלהם. כך, המחשבים שיצרנו יעזרו לנו להיות אנושיים יותר.

עם ללא ארץ-  לאן?

בניגוד ליהודים, הצוענים לא חלמו מעולם על מולדת משלהם. בעולם של מדינות לאום, נראה שהם נידונו להיות לעד 'הבעיה' של אירופה, וגם של עצמם

מאמרה של דיאנה אפלבאום בדו ירחון 'אמריקן אינטרסט' מוקדש לשאלת התפקיד של הלאומיות ומדינת הלאום – אך מזווית לא שגרתית. כדי לדון בקשר בין לאומיות למדינת הלאום, בחרה אפלבאום את העם שאין לו קיום מדיני מטעמים עקרוניים: הצוענים.

התרבות הצוענית אינה מעודדת התקשרות תמידית למקום כלשהו. אנתרופולוגים ומאוחר יותר גנטיקאים שחקרו את מוצאם של הצוענים משוכנעים כיום שמדובר בעם שמוצאו מאזור קשמיר או פינג'אב בהודו – אך זה הדבר האחרון שמעניין את הצוענים עצמם, עד כדי שהשאלה "מאיפה הצוענים באו באמת" מהווה בעיניהם סימן היכר להיותו של אדם "גאזו"- מי שאינו צועני.

לאורח החיים הנודד יש, מטבע הדברים, מגרעות; אחת הקשות שבהן היא רמת חיים נמוכה. רוב הצוענים עובדים למחייתם בעבודות מזדמנות או במסחר זעיר – אך בה בשעה הם מסתכלים בהתנשאות על תעשיין או חקלאי שנאלץ לפתח את המשק או את החברה במחיר של התקשרות למקום פיזי.

לפי רוב הקריטריונים המקובלים באנתרופולוגיה הצוענים הם עם. יש להם שפה דומיננטית משלהם (רובה דבורה ולא כתובה), תרבות משלהם, ובעיקר – תודעה עצמית הרואה עצמה כעם. ברם, אותה תודעה עצמה קובעת כי הם נוודים נצחיים. הניסיונות "לביית" אותם לא הוכתרו בהצלחה עד עתה. ניסיון משמעותי נכשל בברית המועצות, וכעת הניסיונות נמשכים באיחוד האירופי – שמדינותיו דורשות מהאזרחים הצוענים לעבוד בצורה מסודרת, לגור במגורים קבועים, לחסן את הילדים ולשלוח אותם לבתי הספר.

למעשה, הצוענים מתבקשים להיכנע למודל השליט בעולם המודרני, מודל מדינת הלאום. רוב הצוענים לפי שעה מסרבים לעשות זאת – הם מעוניינים להעביר את המורשת התרבותית שלהם לילדיהם, גם במחיר של רמת חיים נמוכה. אפשר גם שהם חשים שעמי אירופה שהם מתגוררים בתוכם – המקדונים, ההונגרים והרומנים – אינם מוכנים באמת לקלוט את המיעוט הצועני כשווה זכויות.

למעשה, הבעיה הצוענית היא בלתי פתירה: כל ניסיון להשיג עבורם שוויון אמיתי נידון לכישלון, עקב סירובם העקרוני להתארגן למדינת לאום – שהינה, לדעתה של המחברת, הדרך היעילה ביותר עבור מיעוט לאומי להגיע לרווחה חומרית מרבית תוך שמירה על מורשתו הלאומית-תרבותית. גם המיעוטים המתגוררים במדינות לאום דמוקרטיות – בצורה של מובלעות אוטונומיות או בצורות אחרות – נהנים שם מרווחה יחסית. לא זו בלבד, אלא שהקמתה של מדינת לאום משפיעה אוטומטית על מעמדם של בני אותו לאום בכל העולם, ללא קשר לשאלה אם הם אכן בחרו להתיישב בארץ מולדתם.

כך, ממשלת איטליה מנהלת מו"מ עם סין בדבר גירוש של עובדים סינים בלתי חוקיים מתוך חשש למשבר דיפלומטי – אך מגרשת ללא היסוס את המסתננים הצוענים. נשיא מקסיקו, פליפה קלדרון, מגונן על זכויותיהם של המסתננים המקסיקנים בארה"ב ואף הצליח לגרור מדינות רבות של אמריקה הלטינית למאמץ לפעול לשינוי חוקי ההגירה בארה"ב. רבים מעמי העולם חוקקו חוקי הגירה והתאזרחות עם העדפה לבני עמם מהתפוצות. כך שבו למולדתם בריטים מרחבי האימפריה המתפוררת, גרמנים שגורשו מרחבי אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, עשרה מיליון (!) הינדים שגורשו מבנגלדש ומאות אלפי תורכים שגורשו מבולגריה. לעתים מדובר בבני העם שחיו הרחק שנים רבות תוך קשר רופף עם זהותם המקורית. כך למשל, בשעת הרדיפות ב-1922 בחרו היוונים באנטליה שבתורכיה לשוב ליוון. ככה זה כשיש לך מדינה משלך – אפילו אם היא ענייה כמו יוון, אפשר להינצל בה מרדיפות.

לעומת זאת, צוענים הם עם שאין לו מושיע ומגן, ולכן גם כיום אומות אירופיות עשירות (ביניהן גרמניה וצרפת) מגרשות את הצוענים מתחומן ללא היסוס למדינות אירופה העניות יותר – שגם בהן הם אינם אורחים רצויים.

חלק מהאינטלקטואלים והפעילים החברתיים הצוענים מנסים לאחרונה לרבע את המעגל הזה, תוך הצעה להכיר במיעוט הצועני כמיעוט לא-טריטוריאלי. הכרה כזו, בשילוב של התפיחה הדמוגרפית (הצוענים מונים כיום כ-9 מיליון איש, ובחלק ממדינות מזרח אירופה ומרכזה הם קרובים ל-10% מהאוכלוסייה), יכולות להעניק להם זכויות מסוימות בתחום של השתתפות בבחירות או חינוך. ברם, מיעוט זה יהיה תלוי לעד בחסדיהם של העמים המארחים – עקב סירובו העקרוני להתארגן לקיום מדיני.

ההיסטוריונים הרוסים החדשים

האיש שהרעיב מיליוני איכרים, ושלח מיליוני אחרים לגולאגים, זוכה כעת לרהביליטציה בספרי ההיסטוריה האופנתיים ברוסיה. המקור הוא במערב

בחודש האחרון התבטא נשיא ברית המועצות לשעבר, מיכאיל גורבצ'וב, בגנות הדמוקרטיה הרוסית העכשווית. כתבי עת רבים מנסים לפענח את המבנה המדיני הייחודי שקיים היום ברוסיה – ואולי ניתן ללמוד עליו מתופעה תרבותית שתופסת לאחרונה תאוצה בשיח של ההיסטוריונים הרוסים, שמתוארת במאמר של תומס סומר בוורלד אפיירס (World Affairs).

מתברר שגוברים והולכים הניסיונות לכתוב מחדש את תולדות רוסיה, תוך ייחוס תפקיד חיובי לאישיותו ומפעלו של סטלין. לא מדובר בחוברות הנמכרות בקרנות רחוב, אלא בספרים בכריכה קשה שמתפרסמים בבתי הוצאה לאור יוקרתיים ביותר במוסקבה. הניסיון לנקות מאשמה אדם שאחראי למותם של עשרות מיליוני אנשים עלול להיראות למישהו מטורף – אך יש לזכור שלמעשה מעולם לא התרחש ברוסיה תהליך ממשי של דה-סטליניזציה ושל דחייה של האידיאולוגיה הקומוניסטית. אין זה פלא שבאווירה של היחסיות המוסרית במערב ושל הגעגועים לעבר הסובייטי-אימפריאלי של רוסיה, מתחילים ניסיונות לשחזר את דמותו של סטלין כמיטיב העם הרוסי והאנושות.

הניסיונות לרהביליטציה של הסטליניזם דומים לניסיונות אקדמיים של הכחשת השואה. הם מנסים לשוות לעצמם תדמית מכובדת ולתמרן את העובדות ההיסטוריות הקיימות בצורה מניפולטיבית. כך, קובץ מאמרים שנערך בידי מספר כותבים משפיעים מתאר את סטלין כבעל כוונות טובות, שאשמתו היחידה היא שלא הצליח להשתלט בזמנו על המנגנון העצום של המשטרה החשאית שלו – שגרם לטרור המוני ברוסיה על דעת עצמו (במאמר מוסגר יש לציין שמדובר בהצדקה שהייתה נפוצה בברית המועצות עוד בתקופת סטלין עצמו, בעיקר בפיהם של חברי המפלגה הוותיקים שנשלחו למחנות. אלה המשיכו לגונן על המנהיג הנערץ גם בתוך הגולאג, ולהטיל את האשמה לטרור על ה"מנגנון").

כותבים אחרים מנסים לתפוס פרספקטיבה היסטוריוסופית רחבה ולדבר על תולדות רוסיה כעל ארץ שתולדותיה ממחזרות בכל תקופה היסטורית נתונה את "זמן הצרות הגדולות" שחוזר על עצמו בהיסטוריה הרוסית, משל היו אירועים היסטוריים יד איתני הטבע ללא מגע יד אדם.

מעניין לציין כי בחיבורים מן הסוג הזה לא מצויות לרוב נימות אנטישמיות המחדדות את חלקם הבולט באופן יחסי של היהודים בטיהורים סטליניסטיים, עובדה המודגשת דרך קבע על ידי אנטישמים רוסים בעלי תפיסות אנטי-בולשביקיות.

הרוויזיוניזם ההיסטורי הרוסי צועד גם אל מחוץ לגבולות ההיסטוריה הרוסית. חלק מהמחברים הפרו-סטליניסטים חוזרים לטענות הקלאסיות של התעמולה הישנה, שלפיה טבח הקצינים הפולנים בקאטין בוצע למעשה בידי הנאצים, והשמדת האיכרים האוקראינים של סוף שנות ה-20 הייתה מעשה חיוני כיוון שהם תכננו להצטרף להיטלר בהמוניהם. אל אלה מצטרפים תירוצים לטיהורים הסטליניסטיים בשלבי ההתפתחות של החברה הרוסית: הייתה שחיתות גדולה מדי והיה צורך "לזעזע את המערכת"; התפתח תהליך של תיעוש מאסיבי שדרש תנודות אוכלוסייה גדולות וכן הלאה.

יש לציין שאף שגל הרוויזיוניזם ההיסטורי הזה דומיננטי כיום ברוסיה, הוא לא התחיל שם. רוב הכותבים הרוסים היום מתבססים במידה זו או אחרת על כתביהם של "היסטוריונים חדשים" במערב. בולטים מביניהם ההיסטוריונים האמריקנים ארץ' גטי ושיילה פיצפטריק, שהיו בין הראשונים במערב לטעון ש"לא ניתן לגנות את הסטליניזם באופן טוטאלי" וש"יש לראות את הטיהורים של סטלין בפרספקטיבה היסטורית רחבה". המחבר חושב שמהעובדות האלו אין להסיק שמשטרו של פוטין פונה אל העבר הסטליניסטי כמקור השראה – אלא רק שרוסיה למעשה מעולם לא נפרדה מעברה הטוטליטרי, עובדה הנותנת את אותותיה עכשיו, כאשר בצמרת השלטון לא קיימת תפיסה רעיונית- ערכית ראויה לשמה.

בד בבד עם רווחה חומרית יחסית בעידן של פוטין-מדבדב, נוצר ברוסיה חלל ריק רעיוני וערכי- וחלק מהאינטלקטואלים ממלאים אותו בגעגועים נוסטלגיים ללהט הרעיוני של פעם.

יריבים – סיפור אהבה

גרשם שלום וחנה ארנדט התחילו מנקודות מוצא הפוכות – וסיימו שוב בעמדות סותרות. עבור ארנדט זה הוביל לסיום היחסים עם גרהרט

ביקורתו של סטיב אסכהיים (Aschheim) ב'ג'ואיש רוויו אוף בוקס' עוסקת בספר חדש שיצא השנה בגרמנית –  ובו מתפרסמת לראשונה התכתבות מלאה ומוערת בין שניים מהאינטלקטואלים היהודים הבולטים ביותר של המאה שעברה- חנה ארנדט וגרשם שלום.

הציבור מכיר על פי רוב חלק מהתכתבות זו, הנוגע לספרה של ארנדט על משפט אייכמן והמכיל את קריאת התיגר המפורסמת של שלום, המאשימה את ארנדט בהעדר אהבת ישראל. מעטים יודעים שההתכתבות ביניהם החלה ב-1939, כאשר המכנה המשותף היה הרקע האינטלקטואלי יהודי-גרמני.

ארנדט ישבה רוב הזמן בניו יורק, שלום בירושלים – ושפת הכתיבה הייתה גרמנית, כשארנדט מקפידה לקרוא לשלום בשמו הגרמני גרהרט. שניהם ביקרו בתוקף את ההתבוללות של יהודים-גרמנים משכילים, שניהם היו פעילים במסגרות יהודיות שונות ושניהם אף היו מודעים למשבר החריף של היהדות בעידן המודרני – אך הסיקו מכך מסקנות שונות לגמרי ואף הפוכות.

שולם הפך לציוני רעיוני, שאמנם תמך בתחילת דרכו בפתרון של מדינה דו-לאומית והיה חלק מ"ברית שלום", אך בשלב מאוחר יותר היה מוכן לקבל כל פתרון שיוביל לריבונות יהודית ואף כתב לארנדט ב-1946 שהוא משוכנע שהערבים יתנגדו לכל פתרון מדיני שיהיה כרוך בעלייה יהודית – יהיה זה פתרון פדראלי, חלוקתי או דו לאומי. ארנדט לעומת זאת, לאחר שהייתה פעילה ציונית נלהבת זמן מה, "התקררה" לקראת 1944 ובהדרגה גיבשה עמדה אנטי ציונית, מתוך הנחה שהציונות מקבעת את האנטישמיות, מטפחת את המיתוס של הבדלנות היהודית ומנתקת את העם היושב בציון מהתפוצות.

היא הייתה מסוגלת להזדהות עם בני עמה בימי הרדיפות הקשים, אך בימים כתיקונם הייתה לה תפיסה פילוסופית אוניברסלית – ותוצאתה הישירה הייתה אותה תשובה מפורסמת לשלום לגבי אהבת ישראל. ארנדט הודתה שאכן אין בלִבה "אהבת ישראל" ושהיא בכלל לא מבינה כיצד ניתן לאהוב ישות מופשטת כ"עם ישראל", כיוון שהיא אוהבת רק את החברים שלה.

דווקא על רקע זה מעניין לציין שדווקא ארנדט הייתה זו שיזמה את ניתוק הקשר בין השניים על רקע חילוקי הדעות הרעיוניים ביניהם. היא לא פגשה את שלום בזמן שהותה בארץ לצורך כתיבה על משפט אייכמן, ובזמן ביקורו של שלום בניו יורק היא דחתה את האפשרות להיפגש איתו. הנתק של חנה ארנדט מאהבת ישראל גרר אותה, לבסוף, אף לנתק מהחבר.

zeeviksh@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באדר ב' תשע"א, 1.4.2011

תחת שם העט קארר בל, שנועד להסתיר את זהותה הנשית, כתבה שרלוט ברונטה את הרומן 'ג'יין אייר', שיהפוך עם השנים לסמלן של תנועות פמיניסטיות ומודרניות וייכנס לקאנון הספרות האנגלית   

המשך הרשומה ←

שני מיני הישועות – זו הגלויה וזו הסמויה, זו המוחלטת וזו החסרה – מנהלים יחסים של תיקון והמשכיות זה עם זה, ומשלימים יחד את גאולת ישראל. בין פורים לפסח  

המשך הרשומה ←

משחק ידוע בין הילדים הוא "כן לא שחור לבן", שבו יכולים המשחקים לומר כל מילה שבה יחפצו מלבד הארבע הנזכרות. "באיזה צבע החלב?", מנסה להכשיל אחד המשתתפים את רעהו. "צחור", עונה החבר, והודף את המתקפה ללא קושי.

אך האמנם צחור הוא לבן? בתנ"ך מופיע השורש צח"ר פעמיים – בשירת דבורה ובנבואת יחזקאל. בשירת דבורה, פונה הנביאה אל עוברי הדרכים וקוראת להם לספר את נפלאות ה': "רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת, יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ – שִׂיחוּ" (שופטים ה). האתונות הללו הן היחידות בתנ"ך המוכתרות בתואר "צחור".

בשנית נזכר השורש צח"ר בדברי יחזקאל, הנושא קינה על צור – ומתאר את גדולתה כמעצמת מסחר ושַׁיִט: "דַּמֶּשֶׂק סֹחַרְתֵּךְ בְּרֹב מַעֲשַׂיִךְ, מֵרֹב כָּל הוֹן בְּיֵין חֶלְבּוֹן וְצֶמֶר צָחַר". לגבי המילים "יין חלבון" נחלקו פרשנים האם מדובר ביין לבן כְּחָלָב, ביין משובח (כַּצירוף "חֵלֶב הארץ"), או שמא חלבון האמורה כאן אינה אלא עיר שנודעה ביינה המובחר (יש הסוברים שכוונת הכתוב לעיר חָלֶבּ שבצפון סוריה, אחרים מציינים את הכפר חלבּוּן הסמוך לדמשק; מכל מקום, זהו החלבון היחיד שנזכר במקראות).

ומהו צמר צחר? פרשני ימי הביניים מבארים שזהו צמר לבן ונקי, ומשווים את הצחר לאתונות הצחורות מספר שופטים – שפירושן אפוא אתונות לבנות, כהבנה המקובלת.

ברם, יש שצובעים את הצחור בצבע אחר. ב'מילון העברית המקראית' שהוציא לאור פרופ' מנחם צבי קדרי לפני כחמש שנים, מובאת בערך "צחר" ההגדרה הבאה: "בעל צבע צהוב-חום". לדבריו, אפוא, הצמר שביחזקאל והאתונות שבשירת דבורה כלל אינם לבנים, אלא צהובים-חומים. בהערות האטימולוגיות מביא קדרי את הפועל צחר בערבית (קרי: סחר), שפירושו "היה צהוב", וכן את המילה הסורית "צחרחר", שפירושה "הסמיק, האדים".

זרח הוא צוחר

המדבר הגדול בעולם נקרא בלשוננו "מדבר סהרה", אך מדובר בצורה משובשת שהגיעה אלינו דרך שפות אירופה. בערבית נקרא המדבר "אלצחראא אלכבירא", היינו "המדבר הגדול" (שוב, את הצד"י יש לקרוא כסמ"ך עמוקה, ולא כצירוף "ts" כנהוג בפינו כיום). הח' הגרונית פינתה את מקומה לעיצור h באנגלית, וכך נקרא המדבר בשם Sahara. במקביל, שם העצם הכללי "צחראא", שפירושו "מדבר" סתם, הפך לשם הפרטי של המדבר הגדול המשתרע לכל רוחב צפון אפריקה.

נניח עתה למדבר ולערבית, ונחזור ללשוננו ולמקורותינו. כשהזכרנו לעיל שהשורש צח"ר מופיע אך פעמיים במקראות, התעלמנו מהשם הפרטי "צֹחַר" שבו נקראים שלושה מבני המקרא – אביו של עפרון החתי (בראשית כג), אחד מצאצאי יהודה (דה"א ד), ואחד מבניו של שמעון.

בפרשת ויגש, כשמתאר הכתוב את מסע יעקב ומשפחתו מצרימה, נאמר: "וּבְנֵי שִׁמְעוֹן: יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית" (בראשית מו). לעומת זאת, כשמפרט הכתוב בפרשת פינחס את משפחות שמעון במסגרת המפקד שאחר מגפת בעל פעור, חל שינוי בשמות בני שמעון: "בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם – לִנְמוּאֵל מִשְׁפַּחַת הַנְּמוּאֵלִי, לְיָמִין מִשְׁפַּחַת הַיָּמִינִי, לְיָכִין מִשְׁפַּחַת הַיָּכִינִי, לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי, לְשָׁאוּל מִשְׁפַּחַת הַשָּׁאוּלִי" (במדבר כו). ימואל הפך לנמואל, אוהד וצוחר נעלמו, ובן חדש הופיע – זרח. מיהו זרח זה? מסביר רש"י על אתר – ומסכימים לו יתר הפרשנים, ראשונים כאחרונים – ש"זרח" הוא הוא "צוחר". רמב"ן במקום אחר אף מביא מקרה זה כדוגמה לכלל בלשון הקודש: "המנהג בלשון הקודש לשנות השמות בטעם שווה, כמו 'זרח' ו'צוחר'" (פירושו לבמדבר ב). "טעם שווה" פירושו משמעות שווה, שהרי הן זר"ח והן צח"ר קשורים להופעת אור.

לחילוף שם זה נזקק גם תלמידו של הרמב"ן, ר' שלמה בן אדרת, כשנשאל על ידי מאן דהוא כיצד מתיישבות הסתירות המתגלות בין ספר שמואל לספר דברי הימים. לאחר שמתרץ הרשב"א כמה סתירות נקודתיות, הוא כותב:

…אבל שאר החילופין שתמצא שם בכתובים בדברים שאין העניינים מתחלפים אינה שאלה, לפי שאין הכתובים שומרים המלות רק הכוונות, וזה יקרה אפילו בגופי התורה, גם בעשרת הדיברות קרה כן ולא הקפידה התורה רק בשמירת העניינים. גם בשמות בני אדם יקרה כן: בבני שמעון מנה בפרשת ויגש ובפרשת וארא יכין וצחר, ובפרשת פינחס החליף צחר בזרח… לפי שצחר לשון נוגה… וזרח לשון נוגה… והוא כאן וכאן לשון נוגה ואור (שו"ת הרשב"א חלק א', סימן י"ב)

צחורות כצהרים

נשוב עתה אל מדבר סהרה. כיוון שראינו שהשורש צח"ר הינו קרוב לזר"ח, ועניינו הופעת אור, ניתן להבין מדוע ניתן למדבר ולחולותיו צרובי השמש השם הערבי "צחראא". כתבנו לעיל שהאנגלים המירו את העיצור הגרוני חי"ת, שאינו קיים בשפתם, בעיצור ה"א – אך הם לא היחידים שביצעו חילוף כזה. חז"ל עמדו על הקִרבה שבין השורש צח"ר לשורש צה"ר – שקשור אף הוא למשפחת האור והופעתו, וממנו נולדו הצהרים, הצוהר – הלא הוא פתח המשמש לכניסת אור – ואף היצהר, שמן המאור, שמראהו מבריק וזך.

 במסכת עירובין בתלמוד דרשו חכמים את הפסוק הנזכר משירת דבורה: "'רכבי אתנות' – אלו תלמידי חכמים, שמהלכין מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה; 'צחורות' – שעושין אותה כצהרים; 'יושבי על מדין' – שדנין דין אמת לאמיתו" (נד ע"ב). המילה צחורות נדמתה לחכמינו כמילה צהורות, ודרשוה על הלכות מאירות וברורות כצהרים. כעת ניתן להבין מדוע נפלה מחלוקת לגבי מובן התואר "צחור". ברור כי הוא קשור לאור, אך ניתן למושכו לכיוון הלבן – הפך החושך – ולחלופין לזהותו עם אדמומית השמש בהופעתה. מחלוקת דומה יכולה להיות לגבי השורש זר"ח – מקבילו של צח"ר. בספר דברי הימים (ב כו) נאמר לגבי המלך עוזיהו: "והצרעת זרחה במצחו". ניתן להבין שמדובר על נגע צרעת לבן, כצרעת שאחזה בידו של משה ("והנה ידו מצורעת כשלג); אך ניתן לומר שהזריחה מבטאת אודם, והנגע הנזכר כאן הוא אדמדם (סייעתא לכך ממלכים ב, ג, לגבי המלחמה עם מואב: "וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל הַמָּיִם, וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם"). 

 בפרשתנו, בין הפסוקים הדנים בנגעי הצרעת, נאמר: "וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה בְעוֹר בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת כֵּהוֹת לְבָנֹת בֹּהַק הוּא פָּרַח בָּעוֹר טָהוֹר הוּא". המילה היחידאית בוהק – אין במקרא עוד מופע של השורש בה"ק – מיתרגמת בתרגום המיוחס ליונתן במילה "צהר" (בחלק מהדפוסים: "צחר"), ומשויכת אפוא למשפחת שורשי האור, כזה"ר, בה"ר, צה"ר וצח"ר.

מן השורש בה"ק התפתח בלשון חז"ל התואר "מובהק", שעניינו בולט ומאיר. כך, "סימן מובהק" הוא סימן שמעיד בבירור על בעליו, ו"רב מובהק" הוא רב מיוחד ומבורר, המאיר לתלמידו את דרכו בתורה.

בדומה, גם מן השורש צה"ר התפתחה משמעות מושאלת, שעניינה הבהרת דברים והארתם (ואף המילה הבהרה לקוחה מאותו שדה – בהשראת הבהרת שבפרשתנו). פירוש הפועל להצהיר במקורו הוא "להאיר", אך השתמשו בו אף במובן לברר ולהסביר. כך למשל כתב בלשונו החדה הראב"ד בתגובה לפסק הלכה של הרמב"ם בעניין ביעור פירות שגדלו בשנת השמיטה (הלכות שמיטה ויובל פ"ז): "אמר אברהם: בחיי ראשי, לא האיר ולא הצהיר מהו הביעור האוסר על כל אדם".

אליעזר בן יהודה, שחיפש לפני למעלה ממאה שנה מילה שתחליף את ה"דקלרציה" הלועזית, נעזר בלשון זו של הראב"ד וחידש את המילה "הצהרה" שפירושה הודעת דברים ברורים.

שנים לא רבות אחר כך, משניתנה הצהרת בלפור, כבר הלכו ונתמעטו אלו שקראו לה "דקלרציית בלפור" (היו גם כאלה), וההצהרה הפכה לבת בית בעברית החדשה.

בן יהודה עצמו ייחס חשיבות רבה להצהרת בלפור. את ציון השנים לחורבן שהיה רגיל לכתוב בפתח מכתביו וספריו המיר במניין השנים להצהרת בלפור – וכך נהגו לימים גם חורתי הכיתוב על מצבת קברו בהר הזיתים: "נפטר בירושלים בשנת השישים וחמש לימי חייו, כ"ו בכסלו, ו' להצהרת בלפור".

  פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באדר ב' תשע"א, 1.4.2011

קריאה לא מתחמקת בפרשיות תזריע ומצורע מכריחה את הקורא להכיר בכך שיש לו גוף, ושהדבר נוגע בקדושה  המשך הרשומה ←

תגובותיהם של יגאל כנען והרב שי פירון המשך הרשומה ←