כן, גם הקימו מדינה / אלחנן ניר

 

קניוק מציע אופציה חדשה לזקנה, מספר את הסיפור של תש"ח במילים שהן מעבר לבעד ולנגד ועושה הכול באירוניה עמוקה ומשכנעת. עם הזכייה ב'פרס ספיר'

יורם קניוק מסתכל כבר שישה עשורים לאחור. מסתכל וזוכר, מסתכל ומנסה לכתוב, מסתכל ובעיקר שואל את עצמו: יורם, למה. הוא לא שואל בדרמה, בריצה לוהטת לכנסת או עם עצומה מאומצת ביד, הוא סתם שואל: יורם למה לא חזרת הביתה – הרי אף אחד בכלל לא היה יודע מזה. וב'תש"ח', הספר בן השנה שזיכה אותו כעת ב'פרס ספיר', הוא מצליח לגעת במשהו שמעבר ל'למה' הזה – אבל לגמרי באמצעותו ודרכו.

קניוק, אז בן שבע-עשרה וחצי, "ילד טוב תל אביב באמצע מרחץ דמים", והיום כבר אחרי השמונים – "זקן ולא בריא" – מספר עם מיטב השבירה והקרטוע הקניוקי על המלחמה ההיא; על הלוחמים יפי הבלורית והתואר אבל נטולי החכמה, כהגדרתו הבלתי מתפשרת, שהחליטו להקים מדינה בתוך המרחב הערבי העוין. והוא מקדיש להם-לעצמו את הספר: "באהבה עמוקה לכל אותם שהיו שם בגיהינום הטבח וכן, גם הקימו מדינה".  

יש פה אין סוף סיפורים הכרוכים זה בזה אבל זהו גם ספר מלחמה על המלחמה ההיא. כי לכל אחד יש  המלחמה 'ההיא' שלו. לישראלים היא החלה ביום כיפור, לפוליטיקאים זהו הפטיש לששת הימים וליהודים זאת כנראה הייתה ותהיה השואה. אבל לקניוק זו המלחמה מרובת השמות – השחרור, העצמאות ו'תש"ח'. הנס הוא שהוא מצליח לשכנע אותנו ש'ההיא' שלו היא גם ההיא שלנו, למרות כל מה שעבר עליה ושהוא כמעט לא זוכר ממנה דבר. והוא עושה זאת בכנות, בפתיחות נדירה, באימה, באכזריות לא מטושטשת ובעיקר בתעוזה.

כעת הוא יושב על הכורסה ולא מחמיץ דבר. הוא מלא פיכחון ואירוניה ו'לא דופק חשבון'. הוא משכל רגליים, יושב במרירות שובת-לב על הספה ("שעה שאני כותב את הדברים האלה אני זקן מאוד ומוחי ריק. אני חור של כעך", עמ' 123), ומספר בשיא היובש והמתכתיות על המלחמה שממנה הכול התחיל: "תפסתי שאין לי מושג באיזו מלחמה לחמתי ומה בכלל קרה לי במלחמה הזאת ומדוע המשכתי להילחם כאשר הסיכוי לחזור הביתה היה אפסי" (עמ' 11). ויותר מהכול הוא מציע אופציה חדשה להזדקנות, אופציה שאף אחד לא סיפר לנו עליה כפי שקניוק מספר.

ובתוך כל המלחמה הזאת יש סיפורים קטנים מלאי חיים ושאלות גדולות שהוא מסרב להרפות מהן, ובעיקר פרופורציה ומעבר חד שלו משנאת הניצולים להתאהבות בהם. "הבנתי כי הם הגיבורים הגדולים, לא אנחנו. הבנתי שלשרוד ממה שהם שרדו נחוץ יותר מכמה רובים וסטנים. דיברתי איתם. אז הם עדיין דיברו, אבל כל זה כבר סיפור אחר" (עמ' 186). ואולי על זה הספר הזה: עליהם, על אלו שעדיין דיברו אז.

והוא דוהר בין זיכרונות אישיים ודמויות שונות כמו בני מרשק ואבא אבן, משלב סיפור חסידי נוקב על הרבי מלאדי בהרהורים מעמיקים על אמת ושקר, משוחח בדרך למפקד ההגנה עם נזיר ישועי ליד הנוטרדאם ונופל מאופני הפז'ו האדומים שקיבל לבר המצווה. ובתוך כל הכאוטי והביזארי הזה, ובתוך הפציעה הקשה שלו בפריצה לשער ציון והרגעים שחיכה אז למותו והבריחה מבית החולים והחזרה לקרבות ולשיטוט ברמלה – ישנו אדם שלעת שיבה מספר בצורה נוגעת כל-כך על המלחמה ההיא, על המדינה הזאת, ועל חוט המוות השוזר ומלפף את השתיים הללו ומלווה אותו כל השנים מאז. כי "כשאדם צעיר מחכה למותו אין זה דומה למה שקורה לך כשאתה זקן" (עמ' 159), כותב מי שפגש את המלאך גם בזקנותו.

לאחר שיצא הספר כתב מישהו שהוא ספר 'פוסט-ציוני', והאשים אותו בהצטרפות לקקפוניית ה"היסטוריונים החדשים" והמשך מורשת ס' יזהר ב'חרבת חזעה'. אלא שבעוד יזהר עשה זאת ביכולת ספרותית מרשימה, לקניוק לא היה אותו כישרון, המשיך לצלוף המישהו. וכאן באמת חשוב לי להבהיר משהו בעידן שבו שאלת הציונות הפכה – ובצדק – למרכזית. רבותיי, יש מרחבים שהם מעבר לבעד ולנגד, לפרו ולאנטי, וקניוק בספר הזה מגלה את המרחבים הללו. הוא לא בעד ולא נגד, אלא מלא אירוניה והומור-עצמי-לדעת. אז אם הגדרת הציונות היא רצינות חמורת סבר ותפוסת-צוואר-תמידית, כמו גם סרבנות עיקשת לאירוניה עצמית, קניוק הוא בהחלט אנטי ציוני. ואף אני הקטן באתי על החתום. אבל אם הגדרת הציונות היא יכולת התבוננות שבורה, סרקסטית ומלאת חיבה עמוקה בדורות היהודיים כולם ובניסיון הנוכחי והמזהיר שלהם להגדרה ולמדינה, הרי שקניוק הוא ציוני לעילא. תחושתי היא כי העובדה שקוראים צעירים רבים מתחברים לתש"ח דרך ספר זה, ולא לספרי דור תש"ח האחרים, היא בדיוק בשל כך.  

ומה יותר יהודי וציוני מסיום הספר במילים אלו:

לא מכבר, כאשר אני שבע ימים ואחרי מחלה קשה, ביקשו ממני לדבר אל תלמידים צעירים על המלחמה. הם היו צעירים ויפים ושמעו אותי בשקט יחסי, ונראו רכי מראה, והיו להם אצעדות ועגילים וקעקועים, ודיברתי, ולפני שהלכתי משם, עמדתי בכניסה לבית הספר ואמרתי להם בלבי, בעצב, בדמייך חיי! (עמ' 190).

אבל רגע לפני סיום גם התייחסות ל'פרס ספיר' שבשלו הרי התכנסנו. נפגשתי בחתונה עם חבר צעיר ששאל אותי אם כבר פרסמו מי זכה בפרס. כן, עניתי וחיכיתי להפצרה. מי, באה ההפצרה ללא כל שיהוי. קניוק, השבתי, והוא פרץ בצחוק עמוק ומלא פרגון.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באדר ב' תשע"א, 1.4.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 במרץ 2011, ב-גיליון תזריע תשע"א - 712 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: