קריאה לא מתחמקת בפרשיות תזריע ומצורע מכריחה את הקורא להכיר בכך שיש לו גוף, ושהדבר נוגע בקדושה 

איור: מנחם הלברשטט

 

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:
אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר
וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים
כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא.

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.

פרשת השבוע פותחת יחידה ארוכה ומובחנת של מצוות, הנמשכת בזוג הפרשיות תזריע ומצורע ועוסקת בטומאות שחכמינו קראו להן "טומאה היוצאת מן הגוף": דיני היולדת, המצורע, הזב, המוציא שכבת זרע, הנידה והזבה. אגב תיאור דין היולדת מוזכר גם דין אחר הקשור היטב לגוף האדם, והוא דין המילה. אף שהמילה נזכרת בהרחבה בספר בראשית, במעשה המילה של אברהם וישמעאל (ומאוחר יותר יצחק), ונזכרת בדיני קרבן הפסח שכל ערל לא יאכל בו, הרי שציווי מפורש על המילה, הכלול במצוות ה' אל ישראל, אנו מוצאים דווקא באזכור אגבי-לכאורה זה.

האוזן העדינה שלנו לא חשה בנוח עם פרשיות אלה. לאחר דורות רבים שבהם אין הדינים האלה נוהגים למעשה, ישנה זרות בין הקורא בן זמננו ובין דיני טומאה וטהרה בכלל; קל וחומר דינים כאלה העוסקים בטומאות היוצאות מן הגוף, טומאות המשפילות לכאורה את האדם אל הבהמי. אך התורה אינה עושה הנחות: במשהו שנראה כמעט כהתרסה של נער מתבגר, בוחר הכתוב להשתמש במינוחים הוולגריים ביותר בבואו לתאר את תהליך הלידה. אנו היינו מעדיפים לדבר על אישה 'הרה' היולדת 'בן'; אולי אפילו היינו מזכירים את מקורו של התהליך, ב'ידיעת' הגבר את אשתו. תחת זאת מדברת התורה על אישה כי 'תזריע', היולדת 'זכר'.

  אפשר שהעדינות שלנו מעידה על התכחשות שאינה במקומה. אפשר שדיני הטומאה והטהרה מבקשים להזכיר לנו שיש לנו גוף, ושהגוף עצמו הוא נושא למצוות.

רגיל אדם למקם את עבודת הבורא בקנייניו המושכלים והנרכשים: סביב עבודת האדמה יש שלל מצוות המטביעות את חותמן על הזריעה והקציר, האיסוף לגורן והכנת העיסה; כל פעולותינו החברתיות-כלכליות – נישואין, העסקה, נזיקין – הן מושאן של מצוות לאין ספור. בקומה גבוהה יותר, מחוקקת התורה מצוות רבות סביב תודעת האדם ודיבורו, מצוות שקיבלו ממדים רחבים עוד יותר בעולמם של חז"ל, כאשר 'עמל הפה' נעשה מרכזי בעבודת הבורא.

יש מצוות קרובות יותר אל הגוף: בפרשת השבוע שקדם לנו, פרשת שמיני, נתוודענו לאיסור לאכול בעלי חיים מסוימים; בפרשת השבוע שאחרי תזריע-מצורע, פרשת אחרי-מות, נתוודע לאיסורי עריות. אלו איסורים החלים על שתי פעולות גופניות מובהקות, ועל שני היצרים הגופניים – האכילה והמין. אך עדיין, מצוות אלה אינן חלות על הגוף – אלא על התנהגותו. המצוות היחידות הנוגעות בגוף עצמו הן אלה שבפרשיות שלנו: הטומאות היוצאות מן הגוף, לזכר ולנקבה, ומצוות המילה, החלה על הזכרים בלבד.

בלי שיפוט

משנתנו דעתנו על כך שהמצוות הללו מבקשות שנתייחס לגוף, עולה השאלה האם התייחסות זו היא חיובית או שלילית. לכאורה, טומאה היא מושג שלילי; היא עומדת בניגוד לטהרה, והיא סותרת את הקרבה אל הקודש ואל המקדש. קשה להאמין שמישהו יוכל לומר כיום, מחוץ לשיח ההלכתי המובהק, שאישה בנידתה היא 'טמאה'; הדבר ייתפס כשיפוט ערכי שלילי, כשוביניזם, ומי יודע – אולי אפילו כהסתה לגזענות…

אך איננו צריכים ללכת רחוק כל כך. גם במושגי התורה עצמה הטומאה היא מושג שלילי מובהק. הנה בפרשה הקודמת, פרשת שמיני, כשהוזכרו החיות האסורות למאכל הן הוצגו כחיות 'טמאות'. אי אפשר לחמוק מהמטען השלילי הכרוך בביטוי טמא בהקשר הבא, למשל (ויקרא יא מ"ג-מ"ד):

אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ
וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם
כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם
וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי
וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.

אך האמנם מה שנכון לטומאת בעלי החיים נכון גם לטומאות האדם? האם התורה רואה בטומאה בהקשר שלנו דבר שלילי? האם בתיאור הזב והזבה, הנידה והיולדת, כרוך שיפוט ערכי כלשהו?

ועוד יש לשאול: האם יכול להיות שיהיה לתיאורים אצלנו הקשר שלילי? הרי התורה מתארת את הטומאה לא רק כנובעת ממצבים עגומים כמו צרעת או זיבה, אלא גם כיוצאת מדברים טבעיים, בריאים וחיוביים – לידה, מחזור חודשי, יחסי מין. הרי בעניינים אלה כרוכות מצוות פרייה ורבייה ומצוות עונה; ואישה או גבר שאינם נטמאים בטומאות אלה אות היא כי מתים הם בחייהם…

נראה שהטומאה היא חלק ממערכת בריאה, הנעה תדיר על הציר שבין טומאה לטהרה. בכל מערכת הבנויה על תנועת מטוטלת בין שני קטבים, קוטב אחד הוא 'חיובי' וחברו 'שלילי'; אי אפשר לטהרה בלא טומאה, ולכן הטומאה – אף שהיא מסמלת את צד ה'ירידה' – אינה שלילית.

הטהורים אנו?

הנה, מי שיקרא את פסוקי הסיום של פרשיות טומאות הגוף (ויקרא טו ל"א-ל"ב) יראה מה רב ההבדל בינן לבין אותם פסוקים שהבאנו לגבי בעלי החיים הטמאים; כאן אין רמז לשלילה, אלא רק לזהירות הנדרשת בעת הזאת ממגע עם הקודש:

וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם
וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם.

זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע לְטָמְאָה בָהּ
וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה […]

למדנו שהטומאה אינה אסורה כשלעצמה. מותר לו לאדם להיות טמא כמה שיחפוץ. הטומאה היא מצב, mode בלשון הטכנולוגית שלנו, שכאשר אדם נמצא בו הוא אינו רשאי להיכנס למקדש או לאכול קודשים. משנעלם המקדש מחיינו, הלכו הלכות טומאה וטהרה וכמעט נעלמו כליל מן הנוף הקיומי. נותר לה זכר בנטילת ידיים, בטבילה לכבוד הרגל, וכמובן בטבילת הנידה.

יהיה מי שיאמר, בסתר לב או בגלוי, כי טוב שכך: הנה אנו נאלצים אמנם לקרוא את הפרשיות העוסקות בשפיר ובשליה הללו, אך אנו פטורים מלעסוק בכך באופן קיומי ויומיומי. אנו יכולים למקד את חיינו, ובוודאי את עבודת הבורא שבחיינו, בצדדים העליונים יותר של החיים.

אך האמת היא הפוכה: בהעדר מקדש, לא ויתרנו על הטומאה אלא על הטהרה. יש רגעים קצרים של טהרה – אישה בליל טבילתה, למשל – אך שאר הזמן אנו טמאים. אישה נקראת 'טהורה' כשהיא מותרת לבעלה, אבל למעשה רוב זמן 'טהרתה' היא טמאה – כמו אישהּ. מסתבר שההתעלמות מן הממד הגופני יוצרת אולי אשליה של טהרה, אבל בעצם היא מונעת את ההתייחסות האמיתית, ומותירה אותנו בטומאתנו. ואם איננו טהורים, פירוש הדבר – כך לימדה אותנו התורה – שאיננו יכולים לבוא, בגופנו, אל הקודש.

טהרה וקדושה

אי אפשר לסיים בלא להתייחס להמשך הפרשייה שבה פתחנו, פרשת היולדת. אם תחילתה בתיאור חשוף המעורר דחייה, המשכה נראה כשיר שכולו אור וטוב. המילה המנחה כאן היא טהרה, ואליה מצטרפים הקודש והמקדש, הכהן והקב"ה:

וּשלֹשים יוֹם וּשלֹשת יָמִים תֵּשב בִּדְמֵי טָהֳרָה:
בְּכָל קֹדֶש לֹא תִגָּע
וְאֶל הַמִּקְדָּש לֹא תָבֹא
עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ.  

וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ;
וְששּים יוֹם וְששת יָמִים תֵּשב עַל דְּמֵי טָהֳרָה.  

וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת –
תָּבִיא כֶּבֶש בֶּן שנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת
אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן. 
וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ.

הנה כי כן: מי שמישיר מבט אל הטומאה, מי שנותן מקום לגוף על כל הכרוך בו, ויודע לגעת בו מתוך התורה; מי שאינו נרתע מלהכיר באישה המזריעה ויולדת זכר – הוא מגיע אל עולם מואר של קודש וטהרה.

אמור מעתה: שיבתנו אל עצמנו, ושיבתנו אל יחס נכון אל הגופניות, כוללת את שיבת הטומאה והטהרה. כפי שיסד הפייט בסדר עבודת כהן גדול של יום הכיפורים: "ומרב עוונינו אין לנו […] לא טבילה ולא טהרה, לא ירושלים ולא יער הלבנון". ירושלים בידינו (אני יודע, אני יודע: גם על זה צריך עוד לעבוד…), ובידינו הדבר אם גם הטבילה והטהרה.

 * מדור זה פתוח לכותבים מזדמנים. לצערנו, לא הגיעו מאמרים לפרשת תזריע ולא לפרשיות הקרובות. מאמרים לפרשת מצורע יתקבלו עד ליום ראשון בבוקר, ומאמרים לשאר פרשיות ויקרא יתקבלו בברכה בהקדם האפשרי!

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באדר ב' תשע"א, 1.4.2011