מחקר ספרותי רחב היקף מציג דיון מופתי ורב-תחומי ביוצרים מודרניים גדולים וביצירותיהם. קפקא, עגנון, ביאליק, שמיר ועוד על שולחן ניתוחיו של המרצה שהיה הנגטיב של קורצווייל

המאה החצויה – ממודרניזם לפוסט-מודרניזם: הספרות ורוח התקופה, כרך ראשון: מיטא-ריאליזם וריאליזם, הלל ברזל; עורך: ידידיה יצחקי' ספרית פועלים, תשע"א, 2011, 709 עמ'

"המאה החצויה" היא המאה העשרים החצויה בין מודרניזם לפוסטמודרניזם. זהו גם שמה של מסה שפרסם פרופ' הלל ברזל בשנת 1996, וכעת היא כותרת לטרילוגיה שהכרך הראשון שלה יצא עתה לאור.

במרוצת הקריאה בכרך עב הכרס חישבתי שנדרשים לפחות חמישה פרופסורים ותיקים על מנת להקיף את עשרות הדיונים על אודות הסופרים והמשוררים המאכלסים אותו, אך מכיוון שהפרופסורים התיאורטיים הללו לא במהרה יתפנו לקריאת 700 עמודי הספר ולכתיבה עליהם, כי הם עסוקים במחקרים של עצמם מן הסתם, ומכיוון שחבל על ספר כה יפה שלא יגיע לידיעת הציבור, נותרתי אני לבדי. המרחב הספרותי-הגותי המתבטא בספר הוא תופעה נדירה בימינו המזכירה לי כותב נשכח בשם בן-אור (אורינובסקי) שבכרכיו הרבים על תולדות הספרות הקיף את כל הסוגות ואת כל התקופות של הספרות העברית.

הקריאה ב"המאה החצויה" החזירה אותי לשיעוריו הבלתי נשכחים של אותו מרצה צעיר שאצלו למדתי קורסים לתואר הראשון. הוא היה הנגטיב של קורצווייל, ראש המחלקה דאז. כמו ישות אפולינית לעומת דיוניסית. דמותו הייתה רגועה ויציבה, אופיו "נורמלי" ונעים; שיעוריו, במבט לאחור, כמו גילמו "אידאה אפלטונית" של הוראה משובחת. יחסו לתלמידים מיזג קפדנות עם חום, וכשהחתמתי את כרטיס הלימודים שלי (היה פעם דבר כזה!) הוא חייך ואמר לי שלוש מילים שמעולם לא שכחתי. בשנות האלפיים חזרתי ללמוד אצלו, בשלושה סמינריונים לתארים גבוהים, וראיתי איש כבד ראש, עדין וקפדן, ועדיין מורה בכל הווייתו, צלול כמו בצעירותו, בעל זיכרון מופלא; אחר כך סופר לי שהוא  שומר על כושרו באמצעות הליכה על חוף הים והתעמלות יומיומית. כיום, בגיל 87, הוא עדיין ממשיך לעבוד -בגרות של נערה מתבגרת-מתוסכלת, באותה שגרת חיים קדחתנית אך מבוקרת.

ועתה לפניי ספרו החדש, המוסיף על עשרות הספרים שכבר פרסם על פרוזה ושירה, דרמה ופרשנות, ספרות עברית וספרות עולם. המבוא מציג את המסגרת של רוח התקופה, אך הוא גם משמש צידוק לגיטימי לכינוס מחקרים ישנים וחדשים ולעריכתם המחודשת בידיו האמונות של ידידיה יצחקי, איש אקדמיה, חוקר ותלמיד מובהק של ברזל. בעשרות עמודים תמציתיים ניתנת תמונה על התקופה וספרותה במבט מלמעלה. אבל במקביל למבט הכללי נבחנים טקסטים ספרותיים על פרטיהם הדקים ביותר והפרטי והכללי מתמזגים לאחדות מורכבת.

רבות נכתב על מודרניזם ופוסטמודרניזם, מכיוונים שונים. ספרו של ברזל הוא ייחודי בשילוב שבין מסגרת רעיונית למגוון סוגתי של מחקרים ספרותיים. מודרניזם ופוסטמודרניזם לפי ברזל הם בראש ובראשונה אחדות מול ריבוי. גילוייו השונים של המודרניזם, באמנות ומחוצה לה, מתאפיינים בטוטאליות של העיקרון האחד – מוניזם. האמת האחת והיחידה הטוענת לבלעדיות. כך הסוציאליזם, הקומוניזם, הפאשיזם והנאציזם. ולהבדיל, הפסיכואנליזה לסוגיה, וכן אסכולות באמנות. חדש שמבטל את הישן בשם טענה לבלעדיות.

ברזל מבחין בין שלושה סוגי מודרניזם: מודרניזם רנסנסי שמשמעו "גמדים על כתפי ענקים", כלומר חידוש שאינו בא לבטל את נכסי העבר; לעומתו מודרניזם מהפכני, שוללני, שמבקש לבנות עולם חדש על הריסות העולם הישן; ונוסף לכך קיים גם "מודרניזם אימתני" שכשמו כן הוא.

 ראוי לזכור ששלושת הזרמים המשפיעים – שמרנות, מודרניזם ופוסטמודרניזם – קיימים בעת ובעונה אחת. לא כקווים מקבילים, אלא כעיגולים שמתחככים זה בזה ואף חודרים זה לתוך זה. למשל, שמרנות של ממסד דתי שמתמודדת עם מגמה מגדרית. או יסודות מודרניים ופוסטמודרניים באותה יצירה. קיימות מחלוקות שונות בנוגע לזמן עלייתם של המודרניזם והפוסטמודרניזם. ברזל נוקט בגישה שלפיה המודרניזם החל בראשית המאה העשרים, ואילו הפוסטמודרניזם (שיש הגורסים שיש לו שורשים בעבר הרחוק) הוא תוצר המשבר שהתחולל בעקבות מלחמת העולם השנייה, השואה והירושימה. הדברים מפורטים ומובהרים במבוא לספר.

אני מבקשת להתעכב על המבוא כי הוא מסה מצוינת העשויה לעמוד בפני עצמה. בחלקו הראשון דיון ברוח התקופה. בשני, עיון במהות הכתיבה המטא-ריאליסטית, מאפייניה המובהקים, בדיקת גבולותיה והשוואתה לזרמים קרובים כמו הפנטסטי והסוריאליסטי. בפרק הדגמות מגוונות מספרות עברית ועולמית ובין היצירות הנדונות "מובי דיק" למלוויל, "אות השני" להותורן ועוד.

דיון מקורי ומרתק בספרות היהודית מסיים את המבוא. ברזל מרחיב מאוד את המושג ספרות יהודית, אולי קצת ברוחם של דב סדן והלל ויס, ודן בטקסטים רבים ומגוונים, קודש וחול, סיפורת יפה ופילוסופיה. הוא מזהה את הנטייה המודרנית למוניזם אצל סופרים יהודים רבים, ומציע תזה שלפיה בספרות הנוצרית יתבטא דגם של שילוש, כמו אצל שייקספיר ומילטון. לקראת סוף המסה מתמודד ברזל עם השקפתו של קורצווייל שלפיה אין טרגדיה בתנ"ך. אכן, במובן הפורמלי בוודאי שאין, אך היסודות הטרגיים מוצאים ביטוי בסוגת הקינה. סוגה זאת נמשכת מהתנ"ך ועד ימינו, למשל אצל אצ"ג ודליה רביקוביץ', שהוכתרה על ידי מרדכי שלו בכינוי "משוררת מקוננת". סוגה יהודית מובהקת אחרת היא התוכחה, אומר ברזל, ואף היא נמשכת מהתנ"ך עד ימינו.

עיקרו של הספר הוא הדיון ביוצרים גדולים המגלמים בדרכם את המודרניזם. חלק ב' של הספר הוא חטיבה גדולה המוקדשת למטא-ריאליזם של קפקא, החלק השלישי – למיסטיקה ופסיכולוגיה אצל עגנון, הרביעי לביאליק ולהזז – שלא ממש ברור לי מדוע קובצו יחד – והחמישי לתריסר סופרים הקשורים לנתיבים השונים של הריאליזם בספרות העברית, החל בגרשון שופמן וכלה במשה שמיר.

ברזל משלב בין ידע אקדמי בתורת הפסיכולוגיה לבין ניתוח ספרותי. דוגמה לכך מצויה בפרק על "סיפור פשוט" של עגנון, שבו מפרט ברזל את היסודות הפרוידיאניים ברומן, ממחיש תסביך אדיפוס כפול, אך מסייג ומסביר שיחד עם הזיקה לתורת פרויד הרומן מראה גם את ההתרחקות מגישה זאת; ובסופו של דבר מגיע מומנט הגילוי לא באמצעות הפסיכואנליזה אלא מנפשו של הירשל הצופה במינה ורואה את ציצת האור בעיניה, המחליפה את קרן הזהב שראה בין ריסי עיניה של בלומה (עמ' 377). יש להדגיש שרבות נכתב על "סיפור פשוט" מבחינת היסודות הפסיכולוגיים שבו, אך ברזל מציג את הנושא באופן מחודש ורחב, ומראה שעגנון אמנם נחשף לידע פרוידיאני אך גילה עמדה עצמאית וייחודית, והתעלה מעל הידע הזה.

בקיאות במקורות ישראל אף היא סגולה של ברזל, כמתבטא בפרקים רבים. החטיבה הגדולה המוקדשת לקפקא נפתחת בדיון על היסודות המקראיים בספריו. אחד המרכיבים של המטא-ריאליזם ביצירת קפקא הוא השימוש באלמנטים מהתנ"ך המופיעים באופנים שונים: גלוי, נרמז, משוער, על פי החלוקה שמציב המחבר. ברזל מציג השקפות פרשניות שונות בנושא ולאחר מכן מביע את עמדתו שלפיה קיימת "זיקה של תשליל" בין קפקא והתנ"ך, כאשר במקום התנועה כלפי מעלה האופיינית לתנ"ך מתגלמת בסיפורי קפקא תנועה כלפי מטה למקומות ומצבים מעוטי אור ולבירינטיים. הפנייה לתנ"ך קשורה לחיפוש אחר המוחלט. גיבורי סיפוריו מגיעים אל הסף – ומסולקים. כמו כן קשור היסוד המקראי לפואטיקה של קפקא השוללת תיאורים פנימיים. זוהי פואטיקה של "חשיבה בתמונות" כהגדרתו של מקס ברוד, והיא מסתייעת בין השאר ביסודות מקראיים כמו דמותו של יוסף (יוסף ק. מה"משפט" כאחת הדוגמאות), הגירוש מגן עדן, מגדל בבל ועוד. ברזל מציין את העובדה המעניינת שנורתרופ פריי ראה ב"המשפט" כולו פירושים לספר "איוב".

אפיון אחר של הספר הוא דיוק לשוני. סגנונו מופתי, רענן ותמציתי. ללא פוזות וללא בלבולי מוח. מאוד ניכר בו הפרופסור המבקש ללמד כראוי. בהירותו הסגנונית משקפת חשיבה מסודרת ומלוכדת, שיש בה אמנם מורכבות רבה אך אין בה סיבוכים. מעניין שהאיש הבהיר הזה נמשך לטקסטים חידתיים שיש בהם הבעה "מתפשטת" (כניסוחו בהבחנה בין "ציון" ל"רימוז" בספר שכתב על דרכי הפרשנות). לא בכדי הקדיש הרבה מכוחותיו לקפקא ולעגנון וכן לביאליק, אורי צבי גרינברג, א"ב יהושע ואחרים. אצל ברזל הכול ברור ומובחן, מדויק ומנוסח עם תום. אציין לפיכך שהתפלאתי מדוע "סיפור פשוט" נקרא אצלו בשם "נובלה", שכידוע משמעותה בעברית שונה מה-novel האנגלי.

כפרשן, מיטיב ברזל לשלב את המיקרו עם המאקרו. את הפרטים המעודנים ביותר עם ההכללות הרחבות. אהבתי מאוד את ניתוח הנובלה "שבועת אמונים", אמנם בזיקה לפרשנים קודמים, אך באופן מקורי. ברזל מתפלמס עם דינה שטרן שבספרה הידוע "הבגידה ולקחה" הציגה משמעות אלגורית של היצירה. גם ברזל רואה ב"שבועת אמונים" אלגוריה, אך בכיוון של הרמוניה ומיזוגים, כאשר רכניץ מייצג את יפייפות יפת בקרב היהודים, ואילו שושנה מסמלת את היהדות ובעיותיה. זהו סיפור אהבה רומנטי השייך לסוגת הרומנסה (גם סמל השושנה שייך לסוגה זו), בזיקה להבחנתו של פריי, שלפיה הרומנסה עוסקת בדמויות ארכיטיפליות שהן במעמד ביניים בין אלים לסתם בני אדם.

פרק בפני עצמו מוקדש לנשים סופרות. ניכרת אהבתו הגדולה של ברזל לדבורה בארון. הוא מתאר את הצמצום רב הפנים ביצירותיה ואת העומק המיוחד הכרוך דווקא בכך. ברזל מצביע על נטייתה של בארון להכללה החכמה, ומציין את העידון ואת הרמה הסימבולית של כתיבתה.

למרות שברזל נחשף לגישות החדשות בפרשנות, המתרחקות ממושגי 'אמת' ו'מהות', נפתח לדקונסטרוקציה ואף כתב עליה, הרי שהוא קרוב ברוחו לקורצווייל, וכמוהו אף הוא מחפש את האמת הפנימית של הטקסט ומקשר את היצירה אל רוח התקופה. ניתוחיו עוסקים במהויות ובערכים, מתוך יחס כבוד ליצירה כתופעה סגולית. הוא רחוק מאותן שיטות אופנתיות העושות מניפולציות לטקסטים על מנת להתאימם לאידיאולוגיה זאת או אחרת.

הספר הוא אוצר של ידע ורגישויות ספרותיות, וללא ספק יועיל לחוקר, למורה, לסטודנט ולכל מתעניין ומשכיל. לא התיימרתי להקיף את מכלולו המרשים, ואני מקווה שכמה טעימות שהבאתי נתנו מושג על יפי הספר ועל חשיבותו.             

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באדר ב' תשע"א, 11.3.2011