גדעון עפרת, כבתוך שלו: תנ"ך ברשות היחיד; ידיעות אחרונות וספרי חמד, תל אביב 2006

גדעון עפרת מחליף בספר זה את מקצועו כמומחה לתולדות האמנות וכאוצר אמנות ישראלית עכשווית והוא מציג לפנינו "תערוכה" של מאמרים מרתקים, תערוכה הנבנית כולה על אוצרות שהוא מוצא במקורות היהודיים.

לכאורה, ממבט מרפרף על תוכן הפרקים שבספר נמנה ספר זה על הז'אנר ההולך ותופס תאוצה של ספרים המאגדים מאמרים על פרשיות התורה, וכמעט שאפשר לטעות בו ולראותו כמעין אוסף "גיליונות לפרשת השבוע". ולא היא. כשמעיינים בו בכובד ראש מוצאים שהוא ספר מאתגר מכל בחינה שהיא. עפרת הוא מהבלתי-שגרתיים ביותר בין אנשי האקדמיה בארץ. אנשי האקדמיה יספקו כפיים ויתלשו את שערותיהם כשיפגשו בגישה ה"דרשנית" הפסאודו-פילולוגית שעפרת מרבה להשתמש בה (בנוסח דרידה), ושומרי החומות עלולים להירתע מהרעיונות ה"חצופים"-לכאורה שהמחבר מעלה בספרו ללא מעצורים. ועם זאת, לבעלי לב חזק ול"מיטיבי הלכת" הייתי ממליץ בחום רב על הקריאה בספר הזה. אתן כאן דוגמה שתוכל לסבר את האוזן, ולהציג לפני הקורא את שני הצדדים של המטבע שאפשר לפגוש בספר זה.

בפרק העוסק בדמותו של בצלאל כאמן שנבחר לכך על ידי הא-ל, הוא בונה את "דרשתו" על המילה "צל" החבויה בתוך שמו של בצלאל. במקרה זה אין עפרת סוטה מהמקובל במחקר שאכן רואה את המקור לשם בצלאל כמי שחוסה בצל הא-ל. אך לאן הוא מעז לקחת את נקודת המוצא הזאת? את כברת-הדרך הארוכה הזאת לא יסכים ללכת איתו חוקר המקרא ה"שפוי".

עפרת קושר צל זה למושג הצל של קארל גוסטב יונג ו"תופר" מכאן דרשה שמזכירה את הקישורים הפנטסטיים של רבי נחמן מברסלב בליקוטי מוהר"ן. הוא מתחיל ביצירתו המפורסמת של גוסטב קורבה "בוקר טוב אדון קוּרבֶה!" שהטילה "צֵל" על המודרנה. קורבה, לפי עפרת, "מתנשא באחרותו (כאמן) המופנמת", ועפרת מדגיש את העובדה שרק לאמן בציור זה יש צל, לעומת שני ה"בורגנים" הפוגשים בו ש"נעדרי צל המה".

מנגד מציב עפרת את התצלום של האמן הישראלי יהושע נוישטיין, ובו מצלם האמן את עצמו בפוזה אירונית שבה הוא מַרְצֶה לחמניות המתכופפות לעברו בשדה הפתוח הרצאה נלהבת על הציונות; והרי לנו פן אחר של האמן המצטייר כשֶמֶש ולא כצל. סביב ציר זה יוצר עפרת רשת וירטואוזית של אסוציאציות, כשהוא משתמש במאגר רחב-ידע שאל תוכו הוא משחיל את בצלאל המקראי ואת בצלאל של המדרש – ומבסס בכך את טענתו על האופי כפול-הפנים של האמן והאמנות: מצד אחד האמן הוא טיפוס בוהמי, פורע-סדר, והוא משקף את הצל של החברה; אך מצד שני הוא השמש, הוא מורה-הדרך המיסטי, זה שחש באינטואיציה העמוקה שלו את האמת הנבואית הגבוהה. מכאן מגיע עפרת – אחרי סיבובים שונים במסלול לולייני ארוך, שגורר את הקורא אל ואן-גוך, מישל פוקו, רמברנדט (ובית הכנסת היהודי שלו), גתה ותומס מאן, כשכל אלה מתובלים בשפע מאמרים ואמרות מן המדרש וספרות הקבלה – אל ההבנה העמוקה של מרלו-פונטי, שהראייה שלנו עיוורת מיסודה, ושהיא מבוססת על ה"מרחב של המסומנים (שהעין רואה לכאורה) שהוגלו מהמסמנים ברגע סימונם"; זהו, לפי עפרת, ה"צל של הבלתי-נראה". זהו, אם להיות ברור יותר: "המקור האותנטי, הראשוני, שנקבר בבורו השחור ברגע שהומר על ידי תחליפו – המסמן – שהפך למצבתו". 

לאור מסקנה זאת מסביר עפרת יפה כל כך, בסופו של המסע, מדוע מעשי בצלאל שבמקרא אינם אלא מעשים של כיסוי ("כיסוי על כיסוי על כיסוי") – שכן "הכיסוי הוא תנאי להתגלות, לשכינת המשכן שהיא ההשראה, הצל שהוא תנאי למבט האמנותי".

ספר זה מכיל עוד-ועוד אוצרות מעין אלו, דיונים מרתקים ורחבי-אופקים על דמויות מקראיות ועל מוטיבים יהודיים יסודיים, ואמנה כאן רק כמה מהם: הבריאה, גן-עדן, גלות קין, תיבת נוח, מעבר יבוק, מתן תורה, וכן הלאה.

מתוך העושר העצום הזה אציין במיוחד את המאמר המרתק והחשוב של עפרת על העברי ועל העבריות (בעמ' 196-207), שלא אוכל במסגרת יריעה קצרה זאת להרחיב עליו את הדיבור, אך אמליץ עליו בכל פה כמאמר מעורר-מחשבה, וחשוב במיוחד בימים קשים אלו, שבהם המושגים "ישראליות" ו"עבריות" עוברים כמה וכמה תהפוכות – מול עינינו ה"לא-רואות".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ח באדר א' תשע"א, 4.3.2011