תיעוד תקופת כהונתו של רונלד סטורס כמושל הראשון של ירושלים במוזיאון לתולדות הדואר והבולאות פותח צוהר לחיי העיר התוססים בראשית ימי המנדט הבריטי. למרות הביקורת עליו, סטורס מתגלה בתערוכה כבעל שאר רוח

רונלד סטורס, 1920

רונלד סטורס ייזכר בעיקר בגלל משפט אחד שאמר. סטורס היה מושל ירושלים משנת 1918, סמוך לכיבוש הארץ בידי הבריטים, ועד שנת 1926. או אז קיבל העלאה בדרגה ונהפך למושל קפריסין. סטורס לא התרגש מן התפקיד החדש, והצהיר חד משמעית: "ישנן משרות רבות, גם בתוך הקיסרות הבריטית וגם מחוצה לה, המקנות לבעליהן יתר שררה ופרסום, אך במובן מה שלא ניתן להסביר אותו – אין העלאה במשרה לאחר ירושלים!".

מוזיאון אלכסנדר לתולדות הדואר והבולאות שבמוזיאון א"י בתל אביב יודע לתת ביטוי לתקופות יפות ומרתקות בחיי הארץ, ועתה הוא מצדיע בתערוכה מיוחדת למושל סטורס. דואר, תקשורת, בולים – בכל אלו יש צופן של מבע אנושי. בתערוכה זו אנו נחשפים לסיפור של תקופה בראי התיעוד שמעניקים לנו התמונות, המילים והמכתבים.

מקהיר לישראל

המושל הבריטי הראשון של עיר הנצח הגיע לירושלים לאחר תקופת שירות עשירה במזרח בכלל ובקהיר בפרט. הוא ראה במינויו לראש העיר שאותה הכיר מביקורים קודמים פרס מיוחד, ואהבתו אליה הייתה עזה. מהידע שלו בתנ"ך ובהיסטוריה הבין מיד שקיבל לידיו מתנה מיוחדת, עיר געגועים וסמלים מורכבת מאוד. הוא ידע שהעיר הוזנחה במשך דורות ולא זכתה לטיפוח הראוי, וחש שהוא בא לתקן עוול לאחר מאות שנים של שלטון מושחת למדי, שלטון שלא ידע לכבד את קדושת העיר.

כמושל ראשון עיצב לעצמו עד מהרה תורת ניהול סדורה ולא שגרתית. דרך זו הפנימה בצורה מעמיקה את המשמעויות המיוחדות האופפות את ירושלים, את מעמדה הנשגב ואת סמליותה בתרבות האנושית. מעבר לתפיסתה כקדושה, היה במושל סטורס צד אחר – צד של מושל שרואה עצמו מעורב בחיי החולין, ושמודע לתפיסת הניהול הליברלי.

אין ספק, היה בסטורס צד של התנשאות תרבותית ותחושה של ניסיון להכתיב דרך. אפשר היה לראות זאת עוד בשליחותו בקהיר, טרם הגיעו לירושלים, שם הנחה את המקומיים כיצד לשמר את מורשתם. בדרך זו נוכל להבין את עיצוב בולי חיג'אז בשנת 1916. סטורס חבר אז ל'לורנס איש ערב' מתוך כוונה לסייע לשריף חוסיין בניסיון ליזום עבורו סמלים של שלטון וריבונות.

כיוון פטרוני זה קיבל חיזוק בעת שלטונו בירושלים, כאשר ניסה להשפיע על סמלי המקום. הוא האמין שאם ישפיע במישור התרבותי יוכל לצמצם מחלוקות ולקרב בין בני דתות שונות, כשבָּרקע אמונתו כי העיר הקדושה צריכה לבנות לעצמה זהות אוניברסלית שתאחד את כולם. כך אפשר למצוא בתערוכה תיעוד להשפעתו בנושא יצירת עולם תרבותי ברוח סטורס בירושלים: הקמת בית הספר למוסיקה, ייסוד האופרה הארצישראלית והשפעה על נושאים שונים כגון אדריכלות, טקסטיל, אקדמיה ועוד.

סטורס פעל לחידוש המלאכות המסורתיות בירושלים – זכוכית וטקסטיל – והוא זכור בעיקר עקב טיפוחו את הקרמיקה הארמנית שמזמן שלטונו הפכה לסמל מקומי שמשתווה לסמל האבן. השפעה נמרצת הייתה לו אף על שמות הרחובות בירושלים.

השלט בירושלים

סטורס זכה בצדק להיקרא המושל הראשון של ירושלים, למרות שהגיע לכאן רק בשנת 1918, שנה לאחר שהבריטים החלו לשלוט בארץ. קדם לו כאן בכהונת המושל בריטי אחר, גנרל ביל בורטון שמו. סטורס הגיע בתחילת כהונתו כדי לסייע לבורטון ולרתום לעזרתו את הידע והניסיון שלו כמזכיר המדיני במצרים, אבל בורטון היה חסר עומק היסטורי. אחת העדויות ששרדה מתארת אותו אומר כי "המקומות היחידים שאפשר לסבול בירושלים הם האמבט והמיטה". לא פלא שלא שרד בתפקיד.

בימים ההם

המסלול בתערוכה כולל דרך מורכבת. האוצרת, נירית שלו כליפא, בנתה מסלול תערוכה מרתק וכובש, והדרך שבה מנהלת המוזיאון, רחל בונפיל, תרמה את חלקה עושה את מלאכת המחשבת הזו למעשה מרכבה יקר מציאות.

אנו מהלכים בשבילי התערוכה במוזיאון, מביטים בתמונות, באביזרים מן התקופה, במכתבים, בבולים. התחושה היא שסטורס בא להפוך סדרי עולם – להסיר שכבות אבק, להאיר מחדש את הסודות העתיקים של ירושלים, את אוצרות התרבות האוניברסליים של העיר הזו. חורבות העיר לא הפחידו אותו. הוא ידע שמעבר להן יש שכבות מסקרנות של היסטוריה, של סיפורים, של אמונה ורוח.

התערוכה אינה מסתירה את הצד השנוי במחלוקת: התמונות מנבי מוסא מזכירות את הקרע העמוק שנפער בינו לבין מנהיגי היישוב. היו אלה מאורעות שנת 1920-21 שיצרו מתח רב בינו לבין היישוב היהודי, עד כדי ניסיון מצד אנשי "השומר" לפגוע בו. את הניסיון להתקרב אל היהודים, להסביר את עצמו, את אכזבתו, אפשר למצוא בציטוט כואב שלו: "כל אחד מאיתנו הוא כמו אינסטרומנט מוסיקלי. אם ישתמשו בו בזהירות, ייתן צלילים נכונים – אבל אם לא ישמרו עליו ויטלטלו אותו, יתחילו המיתרים לצרום את האוזן".

יש בקירות התערוכה משהו שמחזיר אותנו לרחש של אותם ימים, ללבו של אותו מושל שמנסה להתאים את עשייתו ואת דרכי הניהול המקובלות לאופייה של העיר כפי הבנתו. אפשר לחלוק עליו, אבל סטורס מתגלה בתערוכה הזו כבעל שאר רוח, כמי שמודע לכך שהוא מחזיק בידיו עיר מיוחדת, פיקדון יקר ערך.

הימים רחוקים ולא תמיד זוכרים לו את השינוי שחולל ביחס לשלטון התורכי. נותר הטעם המר מן התחושה שהותיר – שהיה יהיר, שהיה משיחי, שביקש שיכירו לו טובה. תיעוד אחר תיעוד, שורות מזיכרונותיו המרגשים – והתחושה שלי היא שעדיין הכף נוטה לטובתו, לטובת תום לבו. הכול מעיד על כך שרונלד סטורס לא ראה עצמו כובש של העיר, אלא הבין שנקלע להזדמנות היסטורית ושעליו כמושל לראות עצמו בדרך שונה מכל הכובשים הקודמים של העיר המיוחדת הזאת.

סטורס ידע לתת לעיר יחס של אהבת קודש, ומעבר לכל זה לנהל אותה בסבך של מציאות פוליטית לא קלה. נכון, גם כאן הבנת צעדיו לא תמיד פשוטה: מצד אחד הוא עודד דיכוי של המרד הערבי ב-1936 ומצד שני הוא זה שתמך ב"ספר הלבן". האיש מאכזב את ויצמן, מאכזב את ז'בוטינסקי, ומאמין בדרכו. מחכה להכרת טובה על שאיפתו להפוך את ירושלים לאולימפוס תרבותי. ללא השפעתו על שילוב אומנויות ותרבות, ללא ניסיונותיו לקרב בין עדות, ייתכן שהכול כאן היה נראה אחרת.

מעל הכול יש לציין את חוק האבן. תארו לכם איך הייתה נראית ירושלים אלמלא "חוק האבן" של סטורס, אותו חוק שקבע את אופי הבנייה בעיר הנצח: באבן נבנו בית החולים האיטלקי, בית הדקלים בדרך חברון, מלון פאלאס, הקונסוליה הצרפתית, מלון המלך דוד, ימק"א, הכנסייה הסקוטית, ארמון הנציב, וילה סלאמה, מוזיאון רוקפלר, וכמובן בניין יקר לכולנו – הדואר המרכזי.

סימנים לרוחו המיוחדת של סטורס מצויים לא רק בחזות החיצונית של ירושלים, אלא גם בתפיסת המינהל הציבורי בה לדורות. כיום, כשמדברים לא אחת ברגעי משבר, ברגעים של מתח בין חלקי העיר, מיד יודעים לספר על הדרך שבה ניסה רונלד סטורס ליצור מרקם מיוחד של חיים ביחד: עדות שונות, בני עמים שונים, בני דתות שונות. הוא עשה צעדים ראשונים בכל נושא הסדרת הפולחן במקומות הקדושים. הוא שילב בין מאמינים שונים ונתן כבוד לעדות הנוצריות. אפשר אולי לקרוא לזה – "רוח סטורס".

כל העושר ההיסטורי הזה מוצג דרך תיעוד במלל, בתמונות ובאביזרים מחייו, במכתבים, בעדויות ובציטטות מספרי זיכרונותיו, במטבעות ותעודות, וכמובן באוצר הדואר המיוחד של אוסף אלכסנדר. לא מעט פריטים נדירים יגרמו לרבים מן המבקרים בתערוכה להתרגש.

לספר את ההיסטוריה

התערוכות במוזיאון אלכסנדר לתולדות הדואר והבולאות יודעות לא רק לחשוף את סיפורו של הדואר לאורך התקופות, אלא גם לספר את סיפורן של תקופות בחיי העם שלנו באמצעות המבע האנושי, התיעוד, התמונה, הבולים והמכתבים. בעיניה של רחל בונפיל, מנהלת המוזיאון, זו שליחות מן המעלה הראשונה.

לא קל היה לבנות את התערוכה על רונלד סטורס ולא קל היה ללקט את גנזיו ואוצרותיו. חלק מן החומרים אבדו ונכחדו במשך השנים. כך למשל, אוספיו וארכיונו מימי כהונתו בירושלים אבדו ונעלמו בסתיו 1931. שריפה אכזרית כילתה את מעונו שנים לאחר שעזב את תפקיד המושל כאן ועבר לכהן כמושל קפריסין. בונפיל ואוסנת אגמי, יד ימינה, לא ויתרו וראו בהקמת התערוכה אתגר, כלי לתאר חיים של מושל רבגוני, חיים של עיר תוססת בתחילת ימי המנדט הבריטי.

בונפיל רואה בתערוכה דרך מקורית להפגיש אותנו עם מציאות שלא הכרנו, לשחזר בפנינו חלקים מן הפאזל של אותם ימים, לאסוף מקצת מהחפצים והתעודות שנשתמרו באוספים פרטיים וציבוריים. היא מציינת במיוחד את התרומה של אוסף אלכסנדר וכן את צבי אלוני, האוצר של האוסף. התערוכה נעזרה גם בארכיונים רבים בישראל ובאנגליה.

בונפיל: "הצלחנו צעד אחר צעד להרכיב את תמונת עולמו של סר רונלד סטורס, המושל הראשון – ודרך תיעוד חייו, דרך המראות של עולמו, מראות העיר, הבאנו בפני המבקרים תמונת עולם סבוכה ומעניינת, תמונת המציאות של ירושלים באותם ימים, עיר עתיקה כפי שהיא נבנית, עיר ישנה שמעצבת את פניה בתוך השינויים, עיר עתיקה-מודרנית בתוך הזמן החדש".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ח באדר א' תשע"א, 4.3.2011