כמו פרפר / יואב ויכסלפיש

הביוגרפיה החדשה על גדול המתאגרפים היא סיפור על פוליטיקה גזעית ועל עלייתם ושקיעתם במקביל של ספורט האגרוף ושל מייצגו המפורסם

מלך העולם – מוחמד עלי: עלייתו של גיבור אמריקאי, דיוויד רמניק; מאנגלית: ירון בן-עמי, ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים, 2010, 424 עמ'

המתאגרף מוחמד עלי נחשב בעיני רבים לגדול הספורטאים בכל הזמנים. הספורטאי השחור חיבר בין הצלחה ספורטיבית למעשה הפוליטי, ושמו נחקק בתודעה האמריקנית והעולמית כדמות מופת.

דיוויד רמניק, העורך היהודי של המגזין היוקרתי "ניו יורקר", מתעניין בדרך שעשה עלי מהמעמד הבינוני השחור של העיירה לואיוויל בקנטאקי (הוא מדגיש שבאופן יחסי עלי לא הגיע מאשפתות, בניגוד למתאגרפים רבים אחרים) עד למרכז הבמה הציבורית, על רקע שנות ה-60 הסוערות בארצות הברית. בזמן שבישראל דיברו על מתיחות בגבולות, מיתון והמתנה לנאצר, תפס מאבק השחורים לזכויות אזרח תאוצה וגרר אירועים אלימים ברחובות, הפגנות סוערות ומאבקי כוח פנימיים בין תומכי מרטין לותר קינג ל"אומת האסלאם" של אלייג'ה מוחמד ותלמידו (שהפך ליריבו) מלקולם אקס. הראשון, כומר בפטיסטי, צידד במאבק לשוויון זכויות, והשני דגל בהתבדלות ובמאבק מיליטנטי בממסד הלבן. שניהם נרצחו בהפרש לא גדול. עלי תמך באומת האסלאם, והשפעתה באה לידי ביטוי בהחלפת שמו המקורי, קסיוס קליי.

 מקור השם קסיוס קליי הוא באדם לבן שחי במאה התשע-עשרה, התנגד לעבדות והוריש את שמו לאחר מותו. קליי החליט לשנות את שמו למוחמד עלי, צירוף של נביא האסלאם ואחד מבכירי הדת, ולנוכחותו הציבורית הייתה חשיבות במאבק הפנימי בין אלייג'ה למלקולם אקס. אפשר לתאר אותו כפוליטיקאי הבכיר בין הספורטאים או כספורטאי הבכיר בין הפוליטיקאים האמריקנים. עלי הפך לטיפוס צבעוני בסיוע התנהגות חריגה לפני קרבות, עקיצות שהפנה למתחרהו, סיסמאות מחורזות, שכללו הימור על הסיבוב בו ינצח, וכמובן הסיסמה הידועה מכולן "מרחף כמו פרפר, עוקץ כמו דבורה". הניצחון הסנסציוני בקרב על הכתר העולמי מול סוני ליסטון בפברואר 64' הפך אותו לדמות מפתח בזירת האגרוף בארה"ב.

גם בכל בית בישראל היה עלי דמות מוכרת כבר בשנות ה-60, בעידן שבו עורר האגרוף עניין עצום ושימש השראה למערכון של הגשש החיוור "קסיוס קליי נגד חלפון". האגרוף לא צמח בבתי ספר ומכללות יוקרתיות באנגליה, ולא התבסס על ערכים של ג'נטלמנות ו'פייר פליי'. הוא שימש בעיקר צינור לניתוב האנרגיות של צעירי שכונות העוני בתחרות על פרסים כספיים ובמאבקים שהמאפיה מילאה בהם תפקיד מרכזי, במטרה להטות קרבות ולנגוס נתח גדול משוק ההימורים. "זהו משחק לעניים, למהמרי לוטו, לגברים צעירים בעלי גישת הכול או לא כלום המסכנים את בריאותם למען הסיכוי הקטן עד אינסוף לעושר ולתהילה" (עמ' 53).

עלי לא בא מאשפתות וגניבת אופניו בגיל 12 הובילה אותו להחלטה להתאגרף. תחושת הייעוד הברורה שלו גרמה לו בגיל 15 להתחיל במירוץ שהסתיים עם מדליית זהב במשקל חצי כבד באולימפיאדת רומא 1960, שבה תרם את חלקו לקולקטיב האמריקני, לפני שפנה למקצוענות. רמניק מתאר כיצד לעומת המאפיה שניהלה את סוני ליסטון היתה הספונסרית של עלי (אז עדיין קליי) מלואיוויל "כמעט יוזמה מיסיונרית".

חלקו הראשון של הספר (פורסם במקור ב-1998) מתרכז בתיאור ארוך מדי לטעמי של ההכנות לקרב על הכתר בין סוני ליסטון לפלויד פטרסון ביולי 63', ובשרטוט יחסי אגרוף-מאפיה-קהל-שחורים-עוני. רמניק מיטיב לתאר את הקהל המורכב מגנגסטרים, אחראי פינוי אשפה, אחראי הגרלות ושאר טיפוסים מפוקפקים. כולם היו בעד ליסטון, נציג שכונות העוני – "זו הייתה ברית טבעית, הנהון לעבר הכלא השמור באלקטרז, שם ישב במעצר פרנקי קרבו, לשעבר מנהלו האישי של ליסטון". רמניק מוסיף: "ההיסטוריה של המתאגרפים היא היסטוריה של אנשים שמסיימים את הקריירה שלהם פגועים".

גולת הכותרת של האגרוף, קרבות הכתר במשקל כבד, איבדו מזוהרם ב-25 השנים האחרונות. למען הדיון ההיסטורי כדאי לציין שקרבות הכתר מילאו בעבר אולמות מרכזיים כמו מדיסון סקוור גארדן בניו יורק או היפודרום בניו אורלינס, וגם אתרים אקזוטיים בעולם השלישי כמו קינשאסה ("הקרב בג'ונגל" – עלי נגד פורמן)  או מנילה ("המותחן במנילה" – עלי נגד פרייזר). עדות למעמדו של הענף אפשר למצוא כבר בעמ' 38 בספר, שבו מתואר הנשיא קנדי צופה בקרבות אגרוף חשובים בטלוויזיה בדצמבר 61' ומזמין את המנצח, פלויד פטארסון, לביתו. עיתונאים בכירים, כמו הסופר נורמן מיילר, סיקרו את הקרבות החשובים ותרמו למעמדם הציבורי. "במשך עשרות שנים", מסביר רמניק,"האגרוף היה מופע מרכזי באמריקה ודימויי המאבק הגזעי צפו ועלו בקלות".

המצב היום שונה. שאלה פשוטה, לכאורה, בנוסח "מיהו אלוף העולם באגרוף במשקל כבד?" נותרה כיום חסרת מענה לאור אי הסדר ותאוות הבצע שמלווים את הענף. בניגוד לענפים בינלאומיים פופולריים, מאז שנות ה-80 אין באגרוף גוף בעל מונופול על הענקת התארים הבינלאומיים, וכך יוצא שארבעה ארגונים מתחרים ביניהם על הלגיטימציה ולמעשה מכתירים אלופים מטעם עצמם. הענף סובל מיחסי ציבור גרועים והיעדר הרגולציה הוריד אותו למדרגת ענף שעשועים זול שהטריטוריה הטבעית שלו נמצאת סביב אזור הקזינו של לאס וגאס.

ב-1965 גבר עלי (לראשונה בשמו החדש) על ליסטון גם בקרב חוזר והוכתר שוב לאלוף העולם. התואר נשלל ממנו בהמשך בשל סירובו לשרת בווייטנאם (הוא נקנס ונידון לחמש שנות מאסר, אך זוכה לבסוף), אך הוא החזיר לעצמו את הכתר בתחילת שנות ה-70 ושמר עליו עד שלהי העשור. הספר לא דן בתקופה  זו. עלי מתואר כ"סמל לאמונה, לנחישות והתרסה, ליופי, לכישרון ולאומץ, לגאווה גזעית ואהבה". האומה הודתה לו כשנבחר להדליק את האש האולימפית בטקס הפתיחה באולימפיאדת אטלנטה 1996. כיום הוא יושב בחווה במישיגן במצב גופני ירוד ומטופל בידי אישה אוהבת. רמניק מיטיב לתאר את שקיעתו ואת שקיעת האגרוף, ענף שהפך למוקצה משידורי טלוויזיה לכל המשפחה. בסיום הספר מופיע מילון שמות ומושגים שמסייע מאוד להבנת רוח התקופה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'א באדר א' תשע"א, 25.2.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 במרץ 2011, ב-ביוגרפיה, גיליון ויקהל תשע"א - 707 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: