מתיקותה המוחשית של ארץ ישראל / דוד ברוקנר

 

מאז הפך למועד שמציינים אותו בצורה עממית רחבה, עבר ראש השנה לאילן תמורות ושינויים. הגיעה העת לקומה השלישית, הארצישראלית והקבועה, של ט"ו בשבט

אלמלא גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו היה גורלו של חמישה עשר בשבט כשל אחד באלול: זה ראש השנה לפירות האילן וזה ראש השנה למעשר בהמה. שניהם תאריכים הלכתיים פונקציונליים שאין להם ולאירועי חג טקסיים ולא כלום.

אלא שבקור ארצות הנכר ובחושך הגלות, ובפרט עם עליית שרף התקווה להחיות את תהליך הגאולה השלישית, נעוֹר המועד הזה מן הלוח ויצא לדרכו רבת האנפין. ומשום היותו חף ממקורות ומפרשנויות קדומות, נעשה החג הזה כחומר ביד יוצרי הדור לעצבו בצלמן ובדמותן של הגאולה והתמורה.

נסקור בקצרה את קורותיו של מסע חג האילנות הזה, תוך נתינת דעתנו להתפתחות ולמשמעויות שלה; ו"כימי העץ – ימי עמי".

בראשית היה געגוע

הראשונים שנתנו תוקף ממשי וטקסי לט"ו בשבט היו תלמידי האר"י בצפת, שבעקבות רמזיו של רבם על הצורך במועד העוסק בקשר לארץ תיקנו את מנהג אכילת מיני הפירות השונים – שלושים במספר. בספר "חמדת ימים" שהודפס במאה ה-18 פורט לראשונה סדר ט"ו בשבט, ולאחר שנדפס סדר זה בנפרד במהדורות רבות תחת השם "פרי עץ הדר" הוא נפוץ ברחבי ארצות המזרח ושיווה לתאריך, שעד אז היה כמעט נטול משמעות, אופי חגיגי של ממש, עם פיוטים ייחודיים וכינוסים משפחתיים וחברתיים.

עם השנים נוצק לחג אופי של כמיהה וכיסופים לארץ הרחוקה והחמה שפירותיה מתוקים. השיר "פירות חמישה עשר" שכתבה נעמי שמר ממצה ומבטא את הגעגועים שחשו יהודי הגלות למול ה"חמישוסרים":

שלג על עירי כל הלילה נח / אל ארצות החום אהובי הלך / שלג על עירי והלילה קר / מארצות החום לי יביא תמר.

דבש התאנה, מתק החרוב / ואורחת גמלים עמוסי כל טוב / הנה שוב ישוב שמש לבבי / ומשם תפוח זהב יביא.

שלג על עירי נח כמו טלית / מארצות החום מה הבאת לי? / שלג על עירי שלג על פני / ובתוך הפרי כל געגועי.

המעניין הוא ששיר זה נכתב עבור ההצגה "מסעות בנימין השלישי" – הצגה המבוססת על ספרו הסאטירי של מנדלי מוכר ספרים, שתיאורו את כיסופי היהודים לפירות חמישה-עשר אינו חיובי:

חרוב שניטל לברכה בחמשה עשר בשבט, זהו אצלם המשובח בפירות הארץ שאין כיוצא בו. כיון שרואים אותו – זכר ארץ-ישראל לפניהם בא. מסתכלים ומסתכלים בו ונאנחים, עיניהם לי-ה ואומרים: הוי, ותוליכנו, אבינו אב הרחמן, קוממיות – קוממיות בכל דקדוקיה וכוונותיה – לארצנו. שהחרובין מאכל עזים שם… ומעשה אדם מישראל, שהביא פעם אחת למקומנו תמר, ויהי לפלא, והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם, רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! אטו מילתא זוטרתא היא? זה התמר הרי הוא מארץ-ישראל! הביטו לו – וארץ ישראל נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה כותל-מערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי-טבריא! הנה עולים על הר-הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלא חפנים מעפר הארץ… אוי, אוי, היו נאנחים, ועיניהם מקור דמעה…

 את התקווה החיה לשוב לציון וליישב אותה הציג מנדלי בספר זה באור לועג. במי שרואה בפרי יבש את דמות כל געגועיו וכיסופיו ראה המחבר סתם עוד 'בטלן' ב'קהילת הבטלנים', יצור נלעג שנדון לכישלון.

נעמי שמר בשירה שנכתב על אדמת ישראל הטובה והמיושבת, שיש בה גם חיי תרבות תוססים, עקפה את הלעג המקורי והגישה לנו כשי את כיסופי הדורות. נכון יותר לשדך את שירה לדבריו של המשורר אורי צבי גרינברג:

…אנו ילדי ישראל בחורף-הגולה – הלבלוב בגופנו: זו ארץ-ישראל מלבלבת בנו. אבותינו מגישים לנו חרובים, תאנים ותמרים לברכה ביום שלג וכפור: פירות ארץ-ישראל הרחוקה, יש זיו חם בעינינו, טעם ארץ-ישראל בחיכנו! אנו מברכים בחורף-ארץ-נכר על פירותיה של ארץ-ישראל שלנו, שהיא שלנו תמיד ועד עולם.

אבל משרואה אני את ילדי ישראל מארץ-ישראל ממש, וילדים שלי בתוכם, בחגותם בט"ו בשבט, באין שלג החורף תחת כפות רגליהם, יודע אני שבעבור זה שאבותינו זיכרונם-לברכה ואנו ילדיהם בכל דורות-הגולה החזקנו בט"ו בשבט, כמחזיק בשובל-אדמתה של ארץ-ישראל וכמושכי אווירה של ארץ-ישראל ותכלת שמיה לנחירי-אפינו, בברכה מתוקה "שהחיינו" על חרובים-תמרים-ותאנים – זכינו לט"ו בשבט במדינה יהודית.

ואז באה הנטיעה

מחזיקי שובל אדמתה של ארץ ישראל נמשכו והלכו אחריו עד לאדמה עצמה. כעת הגיע שלב המימוש והעשייה, והחג הפך ליום הנטיעות והפרחת השממות. המתיקות והגעגועים נזנחו לטובת ההגשמה והפעולה.

לפני מאה ועשרים שנה יצא לראשונה המורה והסופר זאב יעבץ עם תלמידיו בזכרון יעקב לנטיעות, "למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית-הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, כרוב חן והדר, את העצים, הנטעים והשושנים".

הסתדרות המורים והקרן הקיימת לישראל אימצו את קריאתו של יעבץ כעבור מספר שנים, והשאר – "נכה באבן ובצור, וגומות סביב נחפור, בהרים ובמישור" – היסטוריה.

אמנם, יחד עם צמיחת החורשים והיערות החדשים צמחו גם תחושות אי-הנוחות והביקורת. המתיקות הראשונית אבדה בתוך המולת העשייה, ומרוב נטיעות נשכחו הפירות. כך ניסח עזריה אלון את הבעיה לפני מספר שנים:

במבט לאחור אנחנו יכולים להאשים את עצמנו, את הקרן הקיימת ואת מועצת המורים למען הקרן הקיימת, בכך שט"ו בשבט לא נהיה חג לאילנות, ככתוב בשיר, אלא חג הנטיעות. בואו נחפש בכל הפרסומים והשירים מילה על מה שיקרה לשתיל אחרי שנטענו אותו, ועל המחויבות שלנו לעץ לאחר שעזבנו את אתר הנטיעות. אין זה מקרה כי בפולקלור נוצר זלזול כזה בטקסי הנטיעה, כאשר לעתים לא בא בעקבותיהם יער, אלא טקס נטיעה חדש.

במקביל הפך ט"ו בשבט לחג ילדותי, ו'מנהג' אכילת הפירות היבשים מתוצרת חוץ לארץ רק הדגיש את הפיכתו לפולקלור שלעתים הוא תפל.

מבט קדימה

כיום הפך ט"ו בשבט במערכת החינוך הכללית ליום של אקולוגיה ושמירת הטבע. ההיגיון הפשוט מובן: מיום של יערנות וטיפוח ריאות ירוקות – לשמירה עליהן. אלא שלראש השנה לפירות האילן אין קשר לאופנת העולם הירוק, ועל אף היותו של הנושא הזה חשוב וערכי קשה מאוד להכלילו בין שלל המנהגים שצמחו בט"ו בשבט בגולה ובארץ. היום שעבור יהודי הגולה היווה נקודת ציון לגעגועים אל הארץ שמצוות תלויות בה ושרק על אדמתה יש לו משמעות, ושעבור בוני הארץ ומפריחיה סימן את האות לצאת בהמונים ולחדש ימים כקדם – הפך ליום אוניברסלי שאין לו ולהגיון לוח השנה העברי והחקלאי ולא כלום.

בשנים האחרונות צומחת מגמה נוספת, המשלימה את התהליך ומביאה להשלמה בין הקצוות השונים. סדרי ט"ו בשבט חדשים צומחים סביב ההתמקדות בארץ הפורחת ונותנת פירותיה בעין יפה.

זיכרון מתוק שכזה אני שומר עמי מסדרי ט"ו בשבט ישיבתיים שנערכו בהיותי תלמיד בישיבת מצפה יריחו. הרב נתנאל יוסיפון הביא אלינו את בשורת החג וטעמיו ושילבו בהווי הישיבה, וכך היינו יושבים ומספרים בשבח מתיקותה של ארץ ישראל.

אחד המקורות היפים והפיקנטיים שהוקראו על השולחן היה תשובה מספר השו"ת "תורה לשמה" (המיוחס לרבי יוסף חיים, ה"בן איש חי") סימן תי"ח:

על מקום אחד בארץ ישראל שיש בו פרדסים ונמצאים שם פירות חשובים טובים ומתוקים מאוד, אם ארצה לילך בזמן גידול הפירות למקום ההוא ואשב שם איזה ימים כדי לאכול מפירות הטובים שבו, אם יש בזה איזה פקפוק ממידת חסידות ללכת למקום בשביל אכילה או שמא מותר גם לפי מדת חסידים משום חיבוב ארץ ישראל, כי פירות הם של ארץ ישראל, ויש מצווה בהליכה לשם לאכול מפירות החשובים של ארץ ישראל?

והתשובה:

גם לפי מדת חסידים אין בזה פקפוק וחשש, דכן מצינו בגמרא ד[מסכת] עירובין… הרי מפורש שהיו הולכין רבי יוחנן וסיעת חבריו מאה חכמים ממקום למקום כדי לאכול פירות מתוקים וטובים, וכל הליכתם בשביל זה, שכן מוכח מן הלשון, ובודאי הם היו מכוונים בזה בשביל חיבוב ארץ ישראל לאכול מפירות המתוקים וחשובים שלה וכוונתם לשם שמים, והנה ודאי כולם היו חסידים וקדושים. נמצא דבר זה הוא משנת חסידים ואין בו פקפוק, ולכן מאחר שגם אתה השואל כוונתך לשם שמים בשביל חיבוב ארץ ישראל ולהודות לה' על הארץ ופירותיה הטובים, לך אכול בשמחה והכל הולך אחר כוונת הלב.

טעמם של הפירות, הניחוחות, השירים והמנגינות שבאותם סדרי ט"ו בשבט, ותחושת ה'ביחד' החברתית סביב תנובת הארץ, השאירו עליי את רשמיהם בעוד פינות ורגעים רבים אחרים בחיי. ט"ו בשבט הזה, הישן-חדש, סוגר את מעגל הכיסופים וההגשמה ושוזר אותו לכדי סיפור אחד ומושלם שיש בו ראש, תוך וסוף.

סדרי ט"ו בשבט כגון אלו הולכים ורבים בשנים האחרונות. מאותם ערבי הווי ישיבתיים הקים הרב יוסיפון את חברת "טוב הארץ" שמשווקת מדי שנה פירות ט"ו בשבט על טהרת החקלאות העברית, וההצלחה הכלכלית ההולכת וגוברת מצביעה על הביקוש הציבורי לאופי זה של החג. סדרי ט"ו בשבט בסגנון מחודש זה נוחלים הצלחה רבה במוסדות שונים, ולאו דווקא כאלו המשתייכים למגזר הדתי.

מתיקות הארץ

את ה'אני מאמין' שמוביל את המגמה מנסח הרב יוסיפון כך:

"קיים צימאון גובר והולך למפגש חוויתי, זורם ואוהב עם הארץ. ההתענגות על טוב הארץ בונה באדם קשר אישי ומקבל מאמא אדמה. הפרי נוצר מחומרים המצויים באדמה, כך שכאשר האדם ניזון מהפרי הופכת האדמה לחלק ממנו. לפיכך, כשיהודי אוכל מפירות ארצנו הקדושה, קדושת האדמה נמסכת בדמו. כל השנה אנחנו מדברים אל הארץ – דורכים עליה, נוטעים אותה וכובשים אותה, וט"ו בשבט הוא יום מצוין להוסיף לכל הפעולות החשובות הללו גם את מימד ההקשבה לארץ, ההתענגות עליה והשמחה על חלבה וטובה".

דווקא בעידן של תמורות ומאבקים נכון לקבוע את היום הזה כ"פינת טעימה" מהמתיקות העומדת בבסיס כל המבחנים והאתגרים ושופכת עליהם אור חדש וחזק.

ט"ו בשבט, שהחל את דרכו העממית כנקודת ציון לתהליכי העומק של הגעגועים והתקווה לפריחה לאומית מחודשת, שמצא את עצמו חרף הלועגים מגיע אל הארץ ומשנה את פניו ליום של שותלים חסונים ההולכים עם כלי עבודתם להפריח את הטרשים, נמצא היום בפתחו של עידן חדש, ככל הנראה סופי.

סביר שכמו אופנות רבות שהודבקו ללוח העברי לא ישרדו בו הפנים האקולוגיות יתר על המידה, והבחירה תישאר בין יום ריק מתוכן לבין יום המוקדש לחוויית מימד העונג והשלמות של תהליך שיבת ציון. אמנם, באור שכזה, הקשוב לאדמה ומפנימה ולא רואה עצמו כריבון בלבדי היכול לעשות בה כרצונו, ימצא גם ההיבט האקולוגי את מקומו הראוי והנכון, ומציון ומועדיה תצא תורה לשאר כל העולם כולו.

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 בינואר 2011, ב-Uncategorized, גיליון יתרו תשע"א - 702 ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: