מעבר ליכולת הדיוק החדה בתיאור דור הפלמ"ח, ידע משה שמיר להדהד את דמות היהודי הקלאסי. מיתוס הצבר נבנה אצלו על בסיס העיירה החב"דית וימי הזוהר התנ"כיים. שבע שנים לפטירתו

מתוך הסרט 'הוא הלך בשדות', 1967

בקריית שאול, לצד קבריהם של אמנים מפורסמים המושכים את העין בעיצובים מיוחדים ובתארים ארוכים, יש להוריד את המבט אל לוח אבן צנוע אשר רק חמש מילים טבועות בו: "הוא הלך בשדות עד הסוף". זהו קברו של משה שמיר, ואת המשפט הזה הוא ביקש לפני מותו לחקוק לזיכרון.

שתי דמויות ספרותיות הפגיש שמיר על קברו והן כביכול ניצבות מעליו, זו לימינו וזו לשמאלו. הראשון והמוכר יותר הוא אוּרי, ההולך בשדות הארץ הטובה, בכוֹר הקיבוץ, בוגר כדורי ומפקד בפלמ"ח, גיבורו של שמיר בהוא הלך בשדות וגיבורה של התרבות הארצישראלית הצעירה. לצידו של אורי ניצבת הדמות השנייה והידועה פחות, גיבורת הטרילוגיה רחוק מפנינים אשר שם הרומן החותם אותה הוא עד הסוף: לאה ברמן.

מפגש זה בין אורי ללאה מתמצת להבנתי את אחד המתחים המרכזיים אשר הניעו את כלל יצירת שמיר ובו ארצה לעיין מעט.

אך לפני כן יש לומר כי כיום, כשבע שנים לאחר פטירתו של שמיר, ניתן עדיין לחוש את חסרונו הגדול בשדה התרבות והרוח, חיסרון אשר מועצם מהידיעה כי גם בנוכחותו קולו לא תמיד זכה להישמע. שכן פעמיים נעשה ליצירותיו של שמיר עוול. הפעם הראשונה, והגלויה לעין, הינה בעקבות דעותיו הערכיות והפוליטיות של שמיר שלא תמיד (ויש לומר: כמעט תמיד לא!) תאמו את הלך הרוחות "הנכון" ו"הראוי" סביבו. ספריו של שמיר המשיכו אמנם לצאת בהתמדה מרשימה ותמיד בהוצאות ספרים מכובדות, אך ההתייחסות כלפיהם הלכה ודעכה, נתון שניתן לראות בקלות על מדף ספרי המחקר במחלקות לספרות.

חוסר התגובה הביקורתית וההתעלמות האדישה לפעולת כתיבה כה רחבה ואיכותית אומרים כנראה משהו על המרחב התרבותי שבו אנו חיים. העוול השני קשור לצורת ההתייחסות והדיון מול יצירתו של שמיר. ספריו של שמיר נקראים כמעט תמיד מבעד לתדמית הקבועה של דמות הצבר, דמות בעלת מסירות והתלהבות חלוצית אך גם חובשת על ראשה את "כובע הטמבל" המפורסם אשר נהפך זה מכבר לסמל לפשטנות מחשבתית יחד עם רדידות ונלעגות רגשית. שפתו המורכבת והאלתרמנית של שמיר, ההתכתבות הממושכת והנועזת שלו עם מוטיבים וסמלים יהודיים קלאסיים, כפל הפנים המורכב הנמצא תמיד בבסיס יצירתו – כל אלו נדחקו לרוב לקרן זווית. אנסה איפה בשורות הקצרות כאן לגלות טפח מכל אלו.             

גיבורים גדולים, חלוצים קטנים

משה שמיר (2004-1921) נולד בצפת, גדל וחי בתל-אביב והתחנך בגימנסיה הרצליה. מגיל עשרים היה חבר קיבוץ משמר העמק והתגייס לפלמ"ח. שמיר אף היה חבר בהנהגה הגבוהה של תנועת "השומר הצעיר" (את הסמינרים הרעיוניים של התנועה יתאר לימים ברומן כי ערום אתה). בשנת 1947 החליטו מסיבות שונות הזוג הצעיר משה וצביה שמיר לעזוב את הקיבוץ ולעבור לתל-אביב. החלטתם גררה תגובות סוערות בתנועה הקיבוצית והיוותה חלק מכריע בהחלטה השערורייתית להקפיא את יציאתו לאור של הרומן הוא הלך בשדות אשר המתין לכריכה במחסני דפוס הוצאת פועלים, ולהחרמת כתב היד מהמחבר שסרח. רק חודשים לאחר מכן, גם בעקבות נפילתו של אחיו, אליק שמיר, יצא לבסוף הרומן.

לאחר מלחמת ששת הימים הצטרף שמיר לסופרים ואנשי רוח כעגנון, אלתרמן ואצ"ג בייסוד "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" ובכנסת התשיעית כיהן כחבר כנסת מטעם מפלגת "הליכוד". בשנת 1979 פרש שמיר מתנועתו בעקבות מחלוקת קשה ועקרונית עם מנחם בגין על אודות ההסכם עם מצרים. במהלך חייו כתב שמיר מעל לחמישים ספרים הכוללים רומנים (חציים רומנים היסטוריים), קובצי סיפורים קצרים ושירה, מחזות, ספרי עיון, היסטוריה וביקורת וספרי ילדים ונוער.

בתחילה התפרסם שמיר בזכות יכולותיו להבחין ולהגדיר באופן חד ובהיר את "מצב רוחו" של הדור שבו חי ופעל. לא בכדי כתביו של שמיר היוו חלק משמעותי מיצירת מיתוס הצבר ואיש הפלמ"ח, כמעט יש מאין. עד היום נדמה כי דמותו של אורי מהוא הלך בשדות משקפת בצורה מדויקת את רוח התקופה ומהווה אב טיפוס לבאים אחריו ולכל דיון אפשרי בנושא. כהמשך ישיר לרומן זה, יצירתו של שמיר שנכתבה לזכרו של אחיו אליהו-אליק אשר נפל בשבט תש"ח בדרך לירושלים הנצורה, במו ידיו – פרקי אליק, נהפכה לאחת היצירות המזוהות ביותר עם מלחמת השחרור.

גם בהמשך כיוון שמיר את כתיבתו להווי הישראלי ותיאר בצורה חדה ולעתים סאטירית את מצבו. מאידך, כישרונו של שמיר בסוגת הרומן ההיסטורי בולט למעיין ביצירותיו. הראשון היה הרומן מלך בשר ודם העוסק במלך ינאי ובתקופתו ומסופר בלשון חכמים והתלמוד, אשר מלבד הצלחתו הגדולה בקרב הקוראים בישראל (וגם באירופה) היווה לדעת מבקרים וחוקרים רבים ציון דרך ספרותי חשוב ומשמעותי בספרות העברית החדשה בכללה. גם הרומן כבשת הרש הוא רומן היסטורי המסופר על ידי שרו של דוד המלך אוריה החיתי בימיו האחרונים על פי מקורות הסיפור בתנ"ך סביב חטא בת שבע ומלכות דוד. מצטרפים להם הטרילוגיה העוסקת בחיי הגלות והעלייה לאורך המאות התשע-עשרה והעשרים, וכך גם הרומן האחרון שיצא על ידי שמיר, יאיר, רומן ביוגרפי עצום ממדים על אודות חייו של מפקד הלח"י אברהם שטרן.

צריך גם לומר כי שמיר עסק באספקט ההיסטורי כבר בסיפוריו הקצרים בתחילת דרכו, שבהם עסק למשל בדרכם של אברהם ויצחק להר המוריה, בחשמונאים המטהרים את המקדש או באלישע בן אבויה ויחסיו עם רבי מאיר. החיבור אל היסטוריה, לדידו של שמיר, מבטא רובד לאומי-משפחתי עמוק, וללא חיבור זה גם מעשי ההתיישבות והתקומה מוטלים חלילה בספק. כקביעתה החדה של לאה ברמן לחברתה שלי ברומן יונה בחצר זרה על אודות החלוצים סביבה בקיבוץ:

אני רוצה להגיד לך משהו על החלוצים האלה… חלוצים צעירים ויפים מאוד, ואת הזקנים וההורים והאחים והאחיות משאירים בבית, שלא יפריעו כנראה לבנות להם כאן את מגדלי-החלומות שלהם. לבדם הם באים, מרד, נכון. אבל אנחנו נבכה על זה שלי, אנחנו נבכה כולנו, יחד עם החלוצים. על הרומנטיקה הזו נבכה… חלוץ שהוא רק חלוץ לעם שלו ואיננו חלוץ למשפחה שלו, לאביו ואמו ואחיו ואחותו, חלוץ כזה אינו שווה הרבה… כל אלה הצעירים שברחו בלילה מביתם והשאירו שם את כולם הם אולי גיבורים גדולים, אולי חולמים יפים, אבל הם חלוצים קטנים מאוד. 

החלוץ המעגל

המעבר בין ההיסטורי לעכשווי נובע אולי משני מוקדים יצירתיים עוצמתיים אשר זיקת הגומלין ביניהם איננה פשוטה. סוגת הסיפורת השמירית נמשכת במודע אל הריאליזם הסוציאליסטי על כל השלכותיו, העיצוביות והתמטיות, כאשר רעיונות פוזיטיביסיטיים-מרקסיסטיים משוקעים ברומנים המביעים את הלכי הרוח בתנועה הציונית-סוציאליסטית ומזדהים עמם. הקשר ההכרחי בין היחיד והחברה, הנטייה ליצור דמויות טיפוסיות, הדהוד המציאות והנסיבות בחיי האדם והמגמה התיאורית-נטורליסטית – כל אלה יוצרים הבעה אסתטית והשלכות משמעותיות ברורות המופיעות במפורש גם דרך הרומנים ההיסטוריים.

מגמה כזו מובילה בהכרח ליצירת אתוס משמעי לגבי מעמדו של האדם והתנועה והזמן שבתוכם הוא פועל ונפעל. מאידך ולהבדיל, לצד ההשפעה הסוציאליסטית, יוצר שמיר בתוך מרחב יהודי-עברי-ישראלי מודע. הריאליזם המדוקדק מביע גם את חיי התנ"ך והעיירה ומנסה לפרוט את שאלות הנצח בתוך הקיום היומיומי לצד איומי המלחמות, חוויות השכול והעקדה ותופעת הגבורה שאליה חוזר שמיר שוב ושוב לאורך יצירותיו, מהראשונה ועד לאחרונה.

מערכת הקשרים הענפה (והמרשימה מאוד ברמת היקף הידיעות והפרטים) שמנהל שמיר עם עולם הרוח היהודי מאפשרת לזרם תת-קרקעי שלם של סמלים, מוטיבים וקישורים להתלכד לכדי תודעה מיתית דינמית הניצבת כרקע קבוע. יחד עם זאת, ה"חתירה למגע" התמידית בכתיבתו של שמיר, השואפת אל כוחה של החוויה המיידית והחד-פעמית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בעיקר בדרכי עיצוב הדמויות והעלילה, משאירה את כתיבת שמיר כתמונת מראה בהירה ומדויקת למציאות הקיימת שבה חי ופעל יחד עם יכולת נדירה לעיצוב קולע של דיוקן דורו.

קריאה נוספת ביצירותיו של שמיר מגלה מעבר לחספוס המקובל ולשתיקתו של דור הפלמ"ח והצבר את ההדהוד היהודי הקלאסי המתקיים ביצירה כתודעה אינטואיטיבית מובילה. על כן התודעה היהודית ביצירת שמיר מופיעה הן בדמותו של התלוש והן כתודעה אבסולוטית והחלטית השואפת לתיקון וגאולת עולם הבאה בדמותו של החלוץ, כאשר גם הוא מתגלה כבן דמותו של החסיד התלמודי הנצחי המחולל ניסים, כדוגמת חוני המעגל.

מגלה פנים חדשות

כך, אצל שמיר מיתוס הצבר מתהווה בתוככי העיירה החב"דית בשלהי המאה התשע-עשרה ואילו ימי התנ"ך מעניקים רובד משמעותי נוסף והכרחי לחיי היישוב העברי.

בתווך, בין שני מוקדי המשמעות הללו, שואפת יצירתו אל עיצוב אתוס מקורי הקשוב לקו הזמן המלכד בסופו של דבר את השניים לממד תמטי משותף בהיסטוריוגרפיה הציונית ובעיצוב הזיכרון הלאומי. אזי, גם ביצירותיו ההיסטוריות מבצע שמיר היפוך מרהיב – ההיסטוריה איננה משמשת עוד, כברומנים היסטוריים רבים, תפאורה קיטשית לעלילה אקטואלית. להפך, היא יוצאת בזכות מעשה הכתיבה ונהפכת, שוב, להיות מציאות חיים רלוונטית, למפעל ספרותי עצום הרוחש כל העת כתודעה תת-קרקעית (במובנים אלו סימן עצמו שמיר כתלמידו המובהק של אלתרמן ולא של שלונסקי).

זהו, בסופו של עניין, עיקרו של האתוס השמירי – ההחלטה-ההכרעה, האינטואיטיבית ברובה, לקחת חלק בכתיבת הסיפור המסופר כבר אין ספור שנים ודורות: הביוגרפיה היהודית. זהו אותו סיפור מימים ימימה, ובכל זאת כל יוצר הקשוב למקומו על ציר הזמן והעם מוזמן לגלות בו פנים חדשות. לקורא החוזר ומעיין בספריו של שמיר צפויה חוויה מרתקת: הליכה מודעת ומפורטת על ציר היסטורי ארוך הממלא את ימינו אנו במשמעות מדויקת ורלוונטית.

המשפט הזה, "הוא הלך בשדות עד הסוף", איננו מרפה גם לאחר שמתרחקים מחלקת הקבר. ביציאה מבית הקברות התל-אביבי המים שוטפים מברזייה קטנה אשר מפרידה בין המתים לחיים. התודעה המיתית שיצר ועיצב שמיר בכתביו עושה בדיוק את הפעולה ההפוכה: ההיסטורי נהפך לזיכרון חי, משמעותי ורלוונטי. כאלה הם עשרות הספרים שכתב והם מהלכים לצידו, עד הסוף.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ג' באלול תשע"א, 2.9.2011