מאמריהם של: הרב נתן לופס קרדוזו, הרב רונן לוביץ ויוחנן בן יעקב

איור: נחמיה בועז

הפגנת ההמונים הבאה/ נתן לופס קרדוזו

יש לי חלום: מחאת המונים שתדרוש הנהגה רוחנית אמיצה ורלוונטית לעם ישראל

העניינים מתנהלים כשורה בישראל. הפגנות המונים למען צדק חברתי, דיור, שירותי רפואה ראויים ומשכורות הולמות לרופאים, למורים ולמקופחים מתקיימות סוף סוף. מאות אלפי ישראלים יצאו לרחובות כדי לשכנע את הממשלה שדרוש שינוי דרסטי. הדבר עשוי להוות נקודת מפנה בעתידה של ישראל ולהביא להשלכות דרמטיות.

אבל לי יש חלום אחר: אני רואה הפגנה ענקית למען נשמת היהדות. התקוממות שבה מאות אלפי ישראלים חילונים דורשים יהדות כנה ואותנטית, ללא מפלגות פוליטיות, ללא עסקאות כלכליות מביכות וללא כפייה דתית. יהדות שתשמש להם השראה, שתרומם את רוחם ושתספק להם פרץ של גאווה יהודית.   

יש לי חלום! אני מדמיין מהפכה רוחנית על ידי ישראלים חילונים שקצה נפשם בממסד הדתי ובמקומו הם דורשים מנהיגות רבנית שתקשיב לכמיהה שלהם ליהדות שמדברת אליהם. מנהיגות שתודה שהיא פעלה לא נכון במשך שנים ושבאופן עקבי לא קראה נכון את מחשבותיהם ולבותיהם.

יש לי חלום! אני חוזה כיצד קמים רבנים ראשיים שמעיזים לנקוט עמדה; שמפסיקים להסתכל מאחורי כתפיהם ומתחילים לחשוב מחוץ לקופסה; שמפגינים אומץ ולא פועלים מתוך פחד; שמפסיקים לחשוש מההשפעות של שאר הזרמים ביהדות ובמקום זאת מוכנים לנהל דיאלוג כן איתם. רבנות המציגה הלכה נבואית, שלא מסתמכת רק על הלכות ה'שולחן ערוך' אלא גם על המסרים החשובים של נביאינו וגדולי המחשבה – יהודים ולא יהודים – כדי למצוא פתרונות רוחניים חדשים שיראו לכולנו כמה עוד יש ליהדות להציע, מעל ומעבר לכל מה שדמיינו.  

שוב 'אור לגויים'

אני ממתין לרגע שבו ישראלים צעירים חילונים יבינו שאין עתיד למדינת ישראל ללא יהדות, אבל יהדות כזו שהופכת לתנועת מחאה רוחנית, המטילה משימה על העם ועל האנושות בכלל. יהדות כזו שבה העם היהודי יהפוך שוב ל"אור לגויים"; כזו שבה קריאת הנביאים לצאת נגד מוסכמות תוערך למאוד; כזו שבה האדישות לא תהיה נערצת אלא מנופצת. 

אני מצפה לרגע שבו הרבנות הראשית תורכב מאנשים שיעודדו דיאלוג אמיתי עם הציבור החילוני; שבו הרבנות הראשית תיענה לדרישות העם בנוגע לצורך של היהדות לייצר הוגים יהודים חשובים ודמויות בעלות השראה. לזמן שבו ישיבות יפסיקו להיות מוסדות ייצור המוניים שבהם ענייני אמונה חיוניים מודרים מן הלימוד, לזמן שבו בריחה למקלט של דתיות טריוויאלית תהיה אחת ולתמיד אסורה.        

הצורך הנעלה של השעה הוא לא בהתערבות רבנית או במפלגות דתיות אלא בתנועה של המונים שתצמח מלמטה ותדרוש יהדות שהתעלתה מעל כל הזרמים והכתות, שתיאבק למען התקשרות מחודשת למחשבה ולחיים יהודיים. יהדות שמבינה את מה שישראלים "חילונים" יודעים היטב: שלא ניתן לחיות עם ריקנות בלב. 

אין להכחיש שישראלים רבים מחפשים את האיכות הבלתי ניתנת להערכה של נשמתם, כמו גם את הקשר בין עולם הרוח לעולמו הפנימי של האדם.

הציבור הישראלי מבקש יהדות שאיננה רק מצב רוח, תחושה או חיבור סנטימנטלי למנהגים או טקסים מיושנים, אלא כזו שתאתגר אותם לאמץ מבט רציני על התכנים שלה ועל החיים שלהם. הוא תר אחר יהדות שתהיה מקור להתבוננות הכרתית, לדרך מחשבה, ולא רק תבנית של ביהביוריזם דתי, יהדות שתדרוש התמודדות אינטלקטואלית ולא התחמקות.      

עם סכין בין השיניים

על הציבור הישראלי לדרוש שימונה רב ראשי כדוגמת הלורד יונתן סאקס מאנגליה – רבנות ראשית שזוכה לכבוד רב בעיניהם של אינטלקטואלים יהודים ולא יהודים כאחד; רבנים שמראים כיצד ליהדות יש תפקיד חשוב במאורעות העולם ובקהילה האינטלקטואלית; רבנים שמוזמנים להרצות באוניברסיטאות הרווארד וקולומביה; הוגים יהודים שיכולים להוות אתגר לפילוסופיה הכללית, שמודים שיש התנגשויות אינטלקטואליות חמורות בינה ובין האמונה היהודית וההלכה, ולא מפחדים להציע להתנגשויות אלה תשובות חדשות.      

על הציבור הישראלי לשאוף למנהיגים והוגים רבניים שיעוררו סערה שתביא למהפכה בחברה הישראלית, סערה שתוכיח שאותם מנהיגים רבניים חילצו עצמם מהמקום שבו הם היו תקועים. במהלך חסר תקדים, אותם רבנים צריכים להוביל את ספינת התורה במלוא העוצמה הישר ללִבה של החברה הישראלית, ולהביא להלם כזה עד שיידרשו ימים, שבועות ואפילו חודשים לפני שהיא תוכל לעמוד שוב על רגליה. כשסכינים בין שיניהם, כמו הנביאים של ימי התנ"ך, אותם מנהיגים דתיים, הידועים בזכות התנהלותם הבלתי מתפשרת ונטולת הרבב, עתידים ליצור מהומה אתית-דתית שתזעזע את החברה החילונית וגם הדתית ותטביע חותם עמוק על נשמתן.

מנהיגים דתיים אמיתיים אינם זקוקים להוקרה. הם לא צריכים להיות "מכובדים" או "מוערכים", לא לתת דרשות נחמדות ולא להשתתף בכנסים רשמיים של הממשלה או במפגשים של האליטה החברתית. כאנשי אמת, הם אמורים להיות בעלי יראה. הציבור הישראלי צריך לרעוד ממחשבה על פגישה איתם אך בה בעת להרגיש שאיננו מסוגל להתרחק מאישיותם המדהימה והמרוממת.       

הגיע הזמן שהציבור הישראלי החילוני יפתח בהפגנות המונים למען נשמתו. אינני יכול עוד לחכות שזה יקרה.

 ——————————————————————————————————————————-

 ה' דורש צדק חברתי/ רונן לוביץ

היעדרותה של הציונות הדתית מן המחאה נובעת מכך ששורשיה נטועים באידיאולוגיה מודרנית-שמאלנית ולא במקורות היהדות. אף על פי כן, קריאת הכיוון של היהדות מורה להצטרף למחאה

שאלה ההימנעות או ההצטרפות של הציבור הדתי למחאת הצדק החברתי כבר נדונה ונדושה לעייפה במקומותינו, ודומה שהפכו בה כל אבן. בסופו של פולמוס היו שקראו על מחאת האוהלים "מה טובו אהליך יעקב", והיו שהתריסו כלפי המוחים "ותרגנו באהליכם" בטענה שזהו מאבק של "איש לאהליך ישראל". אלו ואלו מודים שצדק חברתי הוא בשר מבשרה של היהדות. את הקביעה זו ברצוני להעמיד בדבריי לדיון.

החפיפה של המחאה לימי בין המצרים הניעה דוברים רבים למצוא בדברי "אלה הדברים" ובחזונות הנביאים את התגלמות הצדק החברתי. ואולם, לדעתי, אין הדבר כך, שכן רוב דבריהם נסבים על המושג 'צדק' ולא על 'צדק חברתי'. אמחיש טענתי בקצרה.

בפתיחת ספר דברים מתאר משה את הציווי לשופטים: "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק". משה רבנו מדבר על המערכת המשפטית, ושם דגש על גורם אחד מרכזי: צדק. הנביא ישעיהו פותח אף הוא את ספרו בכך שעיקר מעייניו של הקב"ה נתונים לצדק, ומורה לעם: "דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה…".

דברי משה וחזון ישעיהו הם פתיחה וסיום של תקופה, שבה המושג צדק הוא גולת הכותרת. ברם, יש להבחין בכך שאין מדובר כאן ב"צדק חברתי". המושג "צדק" קובע שיש להגן על הזכות של כל אדם לשמור על מה שברשותו, ושיש למנוע מאחרים לפגוע בקניינו. "צדק חברתי", לעומת זאת, הוא מושג כולל שמדבר על יצירת סדרים כלכליים-חברתיים שלפיהם כל אדם יקבל מלכתחילה את מה שראוי לו. מושג זה לא מדבר על הימנעות מפגיעה באחר, אלא על מניעת פערים כלכליים גדולים מדי וקיפוח של קבוצות או שכבות מסוימות באוכלוסייה.

פיתוח מודרני

כאן היושב באוהלה של תורה מוחה ושואל: מדוע באמת לא הנחילו לנו התורה שבכתב ושבעל-פה מסכת שיטתית של צדק חברתי? התשובה היא שצדק חברתי הוא בוודאי ערך חשוב על-פי רוחה של תורה, אלא שמסכת 'סנהדרין' נכתבה, מסכת 'ממשלות' לא נכתבה. ענייני שור שנגח היו בבחינת מעשים שבכל יום, ולכן הם התפרטו והתפתחו. ענייני שלטון שסרח היו בבחינת דבר שלא בא לעולם, ולכן לא נדרשו ולא התפרשו.

לא בכדי יכלו חכמים והוגים שונים לדלות מתוך המקורות רעיונות מסוימים, ולטעון על פיהם שהיהדות היא סוציאליסטית ביסודה, בעוד אחרים מצאו במקורותינו שפע ראיות למשטר קפיטליסטי. בדיקה של שתי הגישות מעלה שאלו ואלו דברים א-לוהים חיים. התורה לא קבעה משטר כלכלי-חברתי אחד ואחיד. היא נתנה קריאות כיוון מסוימות והותירה מנעד רחב של אפשרויות לשינוי והתאמה למצב ולזמן. באופן כללי, ההלכה מכבדת את העושר כל עוד הושג ביושר, אך תובעת שיחד עם זאת ידעו האדם והחברה להפעיל גורמים מרסנים ויגלו אחריות כלפי כל שכבות האוכלוסייה.

השימוש במושג 'צדק חברתי' בקשר לדרך החלוקה של משאבים באוכלוסייה החל באמצע המאה ה-19, עם פרסום ספרו של אנטוניו רוסמיני "החוקה תחת צדק חברתי". אחרי שאדם סמית, המוגדר על-ידי רבים כאבי הכלכלה המודרנית, הסביר כיצד הכלכלה החופשית היא המנגנון הנכון והיעיל ביותר לחלוקת המשאבים, טען רוסמיני שיש להגביל את התחרות הכלכלית. בעקבות רוסמיני נפתח הדיון הבלתי נגמר בשאלה כיצד יש לפשר בין אותה יד נעלמה המנווטת את הכלכלה החופשית ובין הדאגה לזכויות הטבעיות של כלל האזרחים. העיסוק בשאלות הצדק החברתי נסב במרוצת השנים סביב שאלות שונות של מדיניות סוציאלית של ממשלות, והתמקד בנושאים כגון תנאי עבודה הוגנים, מניעת אבטלה, דאגה לשכר ראוי, הגנת עובדים מפני ניצול, הגנת ילדים, נשים וזקנים, דאגה לעובדים זרים ועוד.

המושג 'צדק חברתי' התפתח אפוא בסביבת חיים מודרנית, וההירתמות למענו קשורה בטבורה לתרבות הדמוקרטית. העיסוק היהודי בנושא עד כה היה מטבע הדברים מוגבל ביותר. לא היה מקום לעסוק בנושא בחברה מלוכנית, ולא היה כר פעולה נרחב עבורו כאשר יהודים חיו בתור קהילות של מיעוטים בגלויותיהם.

המושג 'צדק חברתי', כמו חברו הקרוב אליו, המושג 'סולידריות', הוא ערך מרכזי עבור תנועות השמאל המבוססות על אידיאלים אוניברסליים ונובעות מעולם הערכים הדמוקרטיים. הציבור הדתי מעולם לא היה חלוץ בתחום זה. ציבור זה בישראל מתאפיין ברמה גבוהה של אידיאליזם, ומתברך בנכונות רבה לתרום לחברה, אולם אידיאליזם זה מפעים את הלבבות ומפעיל את המעשים בכיוונים דתיים-לאומיים, וצדק חברתי איננו כיוון הנמנה עימם. ציבור זה ראוי להתכבד בפעילותו למען יישוב הארץ, בשירות משמעותי בצה"ל, בשדה החינוך, בגרעינים התורניים, בעזרה לנזקקים ועוד. כל אלה מונעים על-ידי מצוות דתיות הנובעות ממעמדה של ארץ ישראל, מחובת הצדקה, מהמצווה "לא תעמוד על דם רעך" וכדומה. אך מהיכן נובע הצדק החברתי? החוש והחשש הדתיים הטבעיים והרגישים אמרו להם לאנ"ש שהצדק החברתי נובע מעולם החיצוניים ולא מפנימיות התורה.

מוסר נביאים

ברם, אסור לעצור בשלב זה. עיקר טענתי הוא שאכן הצדק החברתי התפתח בתרבות הכללית ובפוליטיקה השמאלית, ואף-על-פי-כן הוא עולה בקנה אחד עם קריאת הכיוון של היהדות מאז ומקדם. דומה הוא בכך לנושאים חשובים אחרים שעיקר גידולם מחוץ לכרם בית ישראל, ואולם לאחר שהתבררה צדקתם מצאנו להם אחיזה במקורותינו ועשינו אותם נר לרגלנו ועטרה לראשנו. כך לדוגמה יחסנו לשלטון הדמוקרטי, עמדתנו בעניין השמירה על הסביבה, על ערכים אקולוגיים וקיימות, הכרתנו במעמד האישה בחברה ועוד נושאים רבים וחשובים. אם כנים אנחנו, נודה שרעיונות אלה התפתחו בחברה הכללית, זכו בתחילה ליחס חשדני בציבור הדתי, ובהדרגה אומצו אצלו בחום והשתדכו עם מקורות ישראל, עד שהפרו מאמרים וספרים, ימי עיון וכנסים, תוכניות לימוד וארגונים, וכל צעיר הגדל כיום סבור שהם ניתנו למשה מסיני והעולם הרחב קיבל אותם מאיתנו.

קריאת הכיוון של היהדות, מתורת משה דרך חזון ישעיהו, עבור בדברי חז"ל והמשך בחכמי הדורות, מצדדת בצדק חברתי על אף שהיא לא פיתחה אותו בשיטתיות. יתר על כן, כל אלה נתנו בידינו תשתית משמעותית של מקורות, אף יותר מאשר בכמה נושאים אחרים שבאו מן החוץ. עלינו להרחיב ולפתח את אותם מקורות וללמוד כיצד להחיל אותם על המציאות החברתית-כלכלית של זמננו. די אם נזכיר את המצוות הסוציאליות של פרשת 'בהר' – שמיטה ויובל, שחרור עבדים, חזרת שדות ובתים לבעליהם והאפשרות לגאול קרקעות שנמכרו בשעת הדחק, או את מצוות פרשת 'ראה' העוסקות בהלוואה ובהענקה, במעשר עני ובשמיטת כספים. נוסיף לכך את מצוות התורה בפרשת 'ואתחנן' "ועשית הישר והטוב", שהרמב"ן פירש אותה כדרישה להחיל את עקרונות הטוב והיושר בכל היבט בחיינו החברתיים-כלכליים. במושגים של מדינה יהודית פסוק זה דורש לא רק מהיחידים אלא גם מהחברה כולה לדאוג לצדק חברתי.

אני סבור אפוא שהמחאה החברתית עולה בקנה אחד עם הרוח של מוסר הנביאים. אילו היינו קוראים את הפטרת שבת 'חזון' עם תרגום לישראלית, היינו מתרגמים את דברי ישעיהו "דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ" לא רק לשפת הצדק אלא גם לשפת הצדק החברתי. היינו שומעים אותו אומר: "הילחמו בעוני, מגרו את האבטלה, קצצו בשכר הבכירים וצמצמו פערים בין עשירים לעניים".

אם יש בין המוחים בעלי אג'נדה פוליטית אשר בד בבד עם השינוי הכלכלי-חברתי רוצים גם בהחלפת השלטון, אין בכך כדי לגרוע מערכה של הזעקה הלגיטימית של ציבור עצום אשר מוחה על כך שמרכיבי החיים החיוניים והמשמעותיים רחקו מהישג ידו. הכלכלה הישראלית ספגה בעשור האחרון השפעה רבת עוצמה של התפיסות הליברליות הקיצוניות דוגמת זו של הכלכלן היהודי מילטון פרידמן, אשר שמות את מירב הדגש על יוזמתו האינטרסנטית של היחיד, ושוללות כל התערבות מבחוץ בייצוב המטבע, בהגבלים עסקיים, בפיקוח על המחירים ובשיקולים שמאפיינים מדיניות רווחה. המחאה כנגד השלכותיהן של תפיסות אלה ראויה מזווית יהודית. במחאה הזו קולנו צריך להישמע, קול רם וצלול.

אין לי ספק שבעוד שנים אחדות, אחרי שייכתבו מאמרים וספרים על צדק חברתי לאור היהדות, ייערכו כנסים וימי עיון ויילמדו שיעורים ומערכי לימוד בנושא זה, יהיה ברור לכול שנושאי המאבק דהיום הם לב לבה של היהדות, וכי "אנחנו היינו שם קודם". עד שנגיע לכך, עלינו לצעוד במסע שמרובות בו אבני הנגף, ונלווים לו היסוסים ואי-נחת, אולם גם המסע הארוך ביותר מתחיל בצעד אחד קטן בצעדות של המאבק הנוכחי. איננו צריכים להיות שם רק מפני שהעם דורש מה שהוא דורש, אלא מסיבה אחת פשוטה: זה מה שה' דורש מאיתנו.

 הכותב, רב היישוב ניר עציון, מלמד במכללה האקדמית לחינוך 'שאנן' ובאוניברסיטת חיפה

——————————————————————————————————————————–

לחדש את המרד הקדוש/ יוחנן בן יעקב

מי שאינו מצטרף למחאה ראוי שיחדל משירת "יחד יחד" סוחפת, כי אינו מתכוון לכך באמת. אתגר ה"יחד" הוא דווקא עם הרחוק והשונה, עם מי שחלוק עליך ואף דוחה אותך

"שטחית מאוד ורחוקה ממחשבת תורה-ועבודה הטענה 'לסוציאליזם יש דואגים, נדאג אנו לעניינים הדתיים'. אין לדידנו 'עניינים דתיים'. תורתנו הקדושה מקיפה את כל חיינו וכל ענייננו וגישתנו הסוציאלית נובעים ממנה". כך כתב הרב חיים דרוקמן, בעת שהיה מוכר בבני-עקיבא כחיימק'ה (זרעים, ניסן תשי"ד). ראוי לעיין במאמר זה על רקע תגובת הציונות-הדתית ל"מחאת האוהלים" המסעירה את ישראל. תגובה זו מוכיחה עד כמה צדק הרב דרוקמן בחשש שרעיון תורה-ועבודה ייבלע בתוך המזרחי ויטושטש. "המרד הקדוש" של צעירי המזרחי כנגד ראשי התנועה ורבניה, שהוליד את תנועת "תורה-ועבודה", נמוג ונאלם.

הרב דרוקמן התייחס לסוגיה מפלגתית שהסעירה את הציונות-הדתית. מראשית ימי המדינה פעלו שתי מפלגות ציוניות-דתיות: "המזרחי" ו"הפועל-המזרחי". כאשר הוחלט על איחודן למפלגה אחת, המפד"ל, התנגדו לכך בתוקף ראשי בני עקיבא. הרב דרוקמן כתב:

מדוע לא הסתפק הפועל-המזרחי בסיסמת המזרחי: 'ארץ-ישראל לעם-ישראל על-פי תורת-ישראל', אלא יצא בסיסמה עצמאית, נפרדת: 'תורה-ועבודה'? בא הפועל-המזרחי והתקומם נגד סילוף משמעותה של תורה. תורת ישראל איננה ניתנת לחצאין, מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו חד הן. ולא עוד, אלא שאין להסתפק בקיום המצוות בלבד, כי אם גם לנהוג בהתאם לרוח התורה וכוונתה… ניצול הזולת, שעבודו ודיכויו ודאי אינם 'הישר והטוב בעיני ה". יש אפוא לשאוף לחיי צדק ויושר, לחברה מתוקנת, שבה אין שלטון האדם באדם לרע לו, מכאן 'תורה-ועבודה'…

הציונות-הדתית ברובה המכריע אינה שותפה בגל המחאה שהתחדש. חסרונה ניכר היטב. "אוהל הציונות-הדתית" שהוקם ביוזמה פרטית אינו זוכה לגיבוי ולסיוע ארגוני. אמנם היו שם מעט בני נוער מ"הקיבוץ-הדתי", חניכי "בני עקיבא", נציגי מועצת יש"ע, הרב בני לאו, הרב שי פירון ואחרים – ביקורים חשובים וראויים – אך אלה אינם אלא קומץ זעיר מכוחה של הציונות-הדתית. טיעונים וצידוקים שונים ונכונים בחלקם עלו להסבר הדבר, אך אלו מחמיצים את מהות העניין, את ההזדמנות שנקרתה לפנינו.

הציונות-הדתית נתפסת בציבור, במידה רבה של צדק, כממוקדת ביחסים ש"בין אדם למקום", תרתי משמע: בין אדם לקב"ה – "מקומו של עולם", ובין עם לארצו – מקומו של העם. ההיבט ש"בין אדם לחברו" נזנח. אין בכך כדי למעט מעשייה חברתית רבה ומבורכת שמבצעים בני הציונות-הדתית! הצטרפות אישי ציבור ציונים-דתיים והמון חובשי כיפות סרוגות וסורגותיהן, יכולה הייתה להיות בשורה לאומית מרנינה, צעד חשוב לקידום הגאולה, ל"תיקון עולם במלכות ש-די". רבות למדנו מחסידות הבעש"ט, מדוע לא נלמד ממנה את רעיון הירידה אל תהום כדי להעלות ולרומם משם את הנתון במצוקה? הצטרפות לגל מחאה זה עשויה לשפר ולו במעט את הדימוי הרווח שלנו, ולשנות את היחס הבעייתי כלפינו. התנכרות לציבור גדול שמגלה עניין בקידום "צדק חברתי" בישראל ועמידה מנגד אינן תורמות לחיזוק הרקמה האנושית המחברת אותנו, אלא מעמיקות את הקרעים בתוכה. מי שאינו שם ראוי שיחדל משירת "יחד יחד" סוחפת ומלהיבה, כי אינו מתכוון לכך באמת! אתגר ה"יחד" הוא דווקא עם הרחוק והשונה, עם מי שחלוק עליך ואף דוחה אותך.

דבר מה מהותי השתבש באחריות הלאומית, ברגישות החברתית ובהזדהות הערכית שלנו. התביעה של הרב דרוקמן לחתור ל"מדינת התורה", לצדק חברתי, להיאבק למען חברה צודקת ושוויונית יותר, לא סוציאליסטית אך בוודאי לא חברה המובלת על ידי "קפיטליזם חזירי", היא האמת הגדולה שהייתה אמורה להניע את בני הציונות-הדתית להוביל את המחאה הזו ובוודאי להצטרף אליה. דגל "הצדק החברתי" הוא מהות רעיון "תורה-ועבודה" בהגות ובמעשה של מייסדי התנועה והוגי הסיסמה. מה שדרוש לנו יותר מכול הוא חידוש ורענון "המרד הקדוש".

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באב תשע"א, 26.8.2011