תעשיית הבשר היום רחוקה מאוד מדרישת התורה להתייחס אל בעלי החי באופן אינדיבידואלי ורגיש. אף שהדברים נראים כמובנים מאליהם, השיקול של צער בעלי חיים כמעט אינו תופס מקום בפסיקה ההלכתית

יש הטוענים שגישות צמחוניות ואקולוגיות צריכות להיות בין האחרונות בסדרי העדיפות, מאחר שאת המאמץ המוסרי יש לרכז בדאגה לזכויות בני אדם וליחסים שבין אדם לחברו. עדיף בעיניהם שאת התסכולים והאלימות הטבעית יוציא האדם באכילתם של בעלי חיים, ולא באלימות אחד כלפי השני. דברים אלו אינם נכונים, ואף מנוגדים לדרכה של תורה.

האידיאולוגיה הצמחונית והטבעונית פירושה הרחבת מעגל החמלה האנושית, ואין היא באה על חשבון חמלה כלפי המין האנושי, אלא להפך! "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", נאמר בתהלים (קמה, ט), ולא עולה בדעתנו להאשים את הקב"ה שחמלתו כלפי ברואיו שאינם משתייכים למין האנושי היא על חשבון חמלתו כלפי ברואי ה' האנושיים. למעשה, יש התאמה ברורה בין רגישות לסבל בעלי החיים לרגישות לסבל האנושי, ורבים מבין הצמחונים והטבעונים, הרבה מעבר למשקלם היחסי בחברה, פועלים גם למען אוכלוסיות חלשות בחברה האנושית.

אין היתר להתעלל

גישה צמחונית-טבעונית הולמת את רוח ההלכה, משום שגם אם התירה לנו התורה לאכול בשר בעלי חיים (לפי הסברו של הראי"ה קוק ב'חזון הצמחונות והשלום' ההיתר ניתן באי רצון ומתוך התפשרות עם הטבע האנושי), היא לא התירה לנו להתעלל בהם. מניעת צער בעלי חיים היא חובה הלכתית. לפי הגמרא זוהי מצווה מדאורייתא (בבלי בבא מציעא לב ע"ב), וכך פסקו רוב הראשונים. אישוש לקביעה זו מובא, בדרך כלל, ממצוות פריקה (שמות כג, ה; דברים כב, ד), ויש הלמדים אותה מאיסור חסימת שור בדישו (דברים כה, ד). ואילו הרמב"ם (מורה נבוכים ג יז) מסתמך לא על אחת מן המצוות שבתורה, אלא על תוכחת ה' כלפי בלעם: "על מה הכית את אתנך" (במדבר כב, לב). חשיבותה של מצוות צער בעלי חיים ביהדות ניכרת גם בכך שיש בה היבט אוניברסלי, שהרי בין שבע מצוות בני נח כלול גם איסור אבר מן החי (בבלי, סנהדרין נו ע"א ועוד).

ההלכה מכירה בכך שלבעלי החיים יש צרכים והיא מורה להתחשב בהם. כך למשל, הטעם שניתן בפרשת משפטים למצוות שמירת יום השבת הוא: "למען ינוח שורך וחמֹרך, וינפש בן אמתך והגר" (שמות כג, יב). כלומר, התורה מגִנה על זכותם של בעלי החיים ליום מנוחה, כפי שהיא מגנה על זכותם של היסודות החלשים והמנוצלים בחברה האנושית – בן האמה והגר.

ר' אלעזר הקפר קבע ש"אין אדם רשאי ליקח לו בהמה חיה ועוף אלא אם כן התקין להן מזונות" (ירושלמי, יבמות טו, ג; וכן בכתובות ד, ח). בנוסף, ההלכה מחייבת להאכיל את בעלי החיים שברשות האדם קודם שיאכל האדם עצמו. חז"ל פירשו את לשון הברכה שבפסוק "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת" (דברים יא, טו) כהוראה התנהגותית: "אסור לאדם שיאכל קודם שייתן מאכל לבהמתו, שנאמר 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך' והדר 'ואכלת ושבעת'" (בבלי, ברכות מ ע"א).

יתרה מזאת, ההלכה לא הצטמצמה לצרכים הפיזיים, הבסיסיים וההכרחיים של בעלי החיים, אלא התחשבה גם בצרכיהם הנפשיים, כפי שמעידה הבהרת המכילתא בנוגע להוראת התורה בדבר שביתת בהמות ביום השבת, שיש להניח לבעל החיים "להיות תולש מן הקרקע ואוכל" ואין לכלוא אותו, משום שכליאה אינה נחשבת למנוחה אלא לצער (מכילתא, משפטים כ). כך פירשו גם רש"י ומלבי"ם על אתר, וזה האחרון אף חידד את ההבנה לגבי משמעות המונח מנוחה: "ועם מנוחה משתתף גם נחת רוח הפנימי".

ממקורות שונים עולה שיש להתייחס לבעלי החיים כאל אינדיבידואלים, ולספק את הצרכים המיוחדים שלהם. כך למשל עולה מהפסוק "יודע צדיק נפש בהמתו" (משלי יב, י), וכן מהמדרש המתאר את משה ואת דוד כרועים מסורים המעניקים לכל אחד ואחד מבני הצאן יחס אישי. תכונה זו שלהם היא שהפכה אותם בעיני ה' לראויים להנהיג את עם ישראל (שמות רבה ב, ב).

שידוד מערכות הלכתי

באופן מצער, הדרישה לראות את בעלי החיים כיצורים אינדיבידואליים שיש להתחשב בצורכיהם, והמצווה להימנע מצער בעלי חיים, מנותקות לחלוטין מן המתרחש בתעשיות המזון המודרניות המתייחסות לבעלי החיים כאל מוצר, מכשיר להפקת רווחים, ולא כאל יצורים חשים, ברואי ה'. משום כך, תעשיות אלו לא מספקות להם את תנאי הקיום המינימליים, הנדרשים גם לפי ההלכה.

האומנם יעלה על הדעת שההלכה מתירה לצופף תרנגולות מטילות באופן שכל חייה התרנגולת אינה מסוגלת לזוז ממקומה או לפרוש את כנפיה? האם היא מתירה את המתתם האיטית והמיוסרת של כל האפרוחים הזכרים מזן מטילות, המושלכים לשקית, זה על גב זה, מוחצים את אחיהם לצרה ומתים מחנק? האם היא מתירה את העיוותים הגנטיים בפטמים (עופות בתעשיית הבשר), כדי שיפתחו חזה ענק ורגליים קצרות, עובדה הגורמת לקריסת גופם? וכאשר העופות האומללים הללו, שחוו רק סבל בחייהם הקצרים, עולים על שולחן השבת, האם זה באמת מכבד את השבת, או שמא יש כאן שידוד מערכות ערכי והלכתי? אלו שאלות שכל אדם בעל מצפון, הכרה דתית ומחויבות להלכה צריך לשאול את עצמו ואף להשיב על השאלה.

הרב ד"ר בנימין לאו התייחס לסוגיית צער בעלי חיים, וקבע שהיא צריכה להיות שיקול בפסיקה ההלכתית בנוגע לכשרות המוצר ('במעגלי צדק', גיליון א). למרבה הצער, אף שהדברים נראים כמובנים מאליהם, השיקול של צער בעלי חיים כמעט אינו תופס מקום בפסיקה ההלכתית. כאשר אני שואלת עצמי כיצד הגענו למצב המצער והתמוה הזה, ייתכן שיש מענה חלקי בתחושה שיש דברים חשובים ובוערים יותר על סדר היום. לכך בוודאי מצטרפת כוחה של ההדחקה האנושית המסוגלת לחולל נפלאות. אולם מהרבנים, כמנהיגי הציבור, אני מצפה שלא יאפשרו להדחקה לדחוק את מצוות צער בעלי חיים מסדר היום הפרטי ומסדר היום הציבורי, וישמיעו קול צלול וברור למען בעלי החיים, שהרי הם, כידוע, אינם מסוגלים להשמיע את קולם.

לא לחינם קבע ר' שמשון רפאל הירש שאין יצורים הזקוקים להגנת הקב"ה כמו בעלי החיים, משום שהאדם, ברדיפתו אחר הבצע, שוכח "כי כאדם כבהמה גם היא תחוש ותרגיש כל חיתוך, דחיפה, הכאה, כובד עמל רב, פחד ובהלה, רעב וצימאון" (ספר חורב, מערכת "החוקים", ה, א עמ' 90). יתר על כן, בפירושו לפסוק "אדם ובהמה תושיע ה'" (תהילים ל, ז) הבהיר רש"ר הירש: "לאדם ולבהמה רוצה ה' להמציא חיים אמיתיים מלאי אושר". כמה רחוקים אנו מהתוכנית הא-לוהית בכל הנוגע לבעלי החיים.

לתפיסתי, ברבים מן המאבקים למען בעלי חיים (ואף למען הסביבה), על הציבור הדתי לצעוד כחלוץ בראש המחנה, ולא להשתרך מאחור, או – גרוע מכך – להיעלם ולהיאלם. להזכירנו: המצווה למנוע צער מבעלי חיים היא חובה מוסרית והלכתית כאחד, והיא אכן צריכה להיות שיקול בפסיקה ההלכתית – כמו גם שיקול בבחירות האישיות של כל אחד ואחת מאיתנו.

ד"ר יעל שמש היא חברת המחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באב תשע"א, 5.8.2011