כדי לקדם ולבסס את מהפכת לימוד התורה לנשים, יש לפתוח נתיבים לעיסוק תורני-מעשי של נשים בהוראת תורה שבעל פה ברמה גבוהה ובהנהגת נשות הקהילה. הצעה מעשית 

למעלה מעשרים שנה חלפו מאז נוצר השינוי בעולם הדתי-ציוני ביחס ללימוד גמרא לנשים. אט אט חדרה ההכרה כי לא ייתכן שבשעה שכל המקצועות שבעולם פתוחים בפני גברים ונשים כאחד, ונשים מגיעות להישגים מרשימים בכל תחומי החיים, דווקא בלימוד גמרא ותורה שבעל פה שערי הלימוד יהיו סגורים בפניהן. כך הוקמו בתי מדרש שבהן לראשונה בהיסטוריה למדו נשים ובנות גמרא באופן מסודר, וכצפוי התברר שגם בתחום זה יכולות נשים להגיע לידי הבנה ועומק.

אולם, באופן מפתיע, המהפכה נעצרה. עשרים שנה הן זמן מספיק על מנת לקבוע שבכל הנוגע לרמת ידע רצינית ומעמיקה, נושא לימוד הגמרא לנשים טרם הבשיל. בתי המדרש שבהם נשים למדו ולומדות גמרא לא הקימו לומדות שניתן לכנותן באופן אמיתי 'תלמידות חכם', ברמה מקבילה למי שניתן לכנותו כך בעולם הגברים. יתרה מזאת, בבתי המדרש לנשים כלל לא נוצרה מסגרת המאפשרת להגיע לרמה גבוהה של לימוד תורה שבעל פה וגמרא לנשים. לכל היותר קיימות מסגרות המאפשרות לימוד של מספר שנים, שאיננו מגיע לרמה המתקרבת לרמתו של בחור הניגש לבחינות סמיכה לרבנות למשל.

מעבר ל'לשמה'

אינני נכנס כאן לשאלת שיטת הלימוד. המשותף לכל שיטות הלימוד הרציניות הוא שקודם כול צריך ללמוד ולדעת את הטקסטים היסודיים – סוגיות הגמרא, דיוני הראשונים שעליהן, פסיקת השו"ע והעיונים של נושאי כליו. לימוד בית המדרש מבוסס בראש ובראשונה על רכישת ידע ועל יכולת ניתוח והבנה של נושאים שבחלקם הם מורכבים מאוד. ידע זה הוא התשתית להבנת דרכה של התורה שבעל פה, ובמידה רבה הוא מהווה גם בסיס ליכולת הוראה ופסיקה.

היעדרן המוחלט (כמעט?) של נשים מרמות לימוד כאלו מהווה תופעה מצערת למדיי. מדוע דווקא בתחום המרכזי ביותר של עולם התורה לא צמחו מקרב בתי המדרש לנשים 'תלמידות חכם' ברמה רצינית?

לתופעה זו ישנן סיבות שונות, ולא כאן המקום לנתח את כולן. ברור שבעוד שבחור המבקש להתעמק בלימוד תורה ממשיך בכך מסורת מדורי דורות, שהחשיבה את לימוד התורה לשמה כערך מרכזי ביותר בחיי האדם, בבחינת "תלמוד תורה כנגד כולם", הרי שלנשים, שעד לא מכבר נתפסו כפטורות לגמרי מלימוד תורה, אין מסורת הרואה בלימודן מצד עצמו ערך משמעותי. ברם, ברובד המעשי, דומני שבצד הבדל זה קיימת סיבה מרכזית נוספת הגורמת להחלשת המוטיבציה של נשים לגדול בתורה. הסיבה שאליה אני מבקש להתייחס היא בעיית ה'אופק'. בחור המבקש לגדול בתורה יודע שמעבר לפן ה'לשמה' שבלימודו, הוא גם מתקדם לקראת רמת לימוד שתפתח בפניו אופקים שונים שבהם הוא יוכל למצוא הן פרנסה והן סיפוק והרגשת מיצוי עצמי – אם כרב קהילה, אם כר"מ בישיבות גבוהות או תיכוניות, במכינות או במדרשות לבנות, אם כמורה למקצועות התורה שבעל פה בבתי ספר, ולטווח היותר רחוק, לבעלי שאיפות ויכולות גבוהות במיוחד, העתיד יכול להציע משרות כראש ישיבה או כדיין. אופקים אלו כמעט אינם קיימים בפני הנשים, ומשום כך אישה המקדישה מספר שנים ללימוד גמרא תיחשב בעיני משפחתה, חברותיה והחברה הסובבת אותה כמי שמבזבזת את זמנה ללא תכלית.

ממילא, על מנת להרחיב את אפשרויות הלימוד המעמיק של נשים בעולם התורה שבעל פה, יש צורך מהותי בהרחבת אופקים מקצועיים של נשים לתחום זה. ניתן להציע שתי אפשרויות מעשיות שתועלתן חשובה כמובן מצד עצמן, אך יש בהן גם הצעה לאופק מקצועי שיאפשר לנשים תחושה נוחה יותר ותשתית מוצקה יותר כדי לשקוע באוהלה של תורה.

תפקידי ביצוע

האופק הראשון, הפשוט יותר, הוא בתחום תוכניות הלימודים בתורה שבעל פה אצל בנות, בחינוך היסודי ובתיכון. יש צורך במהפך – חשוב ביותר מצד עצמו – בתחום הוראת תורה שבעל פה אצל בנות, כך שבמקום לשנן הלכות מבלי להבין את מקורותיהן והשתלשלותן, לימוד זה יכלול גם יכולת קריאה וניתוח של סוגיות. במיוחד הדברים אמורים במוסדות לימוד המצליחים לייצר רמה גבוהה של לימודים במקצועות החול (וכידוע, דווקא האולפנות מגיעות להישגים גבוהים יותר מאשר מוסדות החינוך המקבילים לבנים!).

תוכנית לימודים רצינית בלימודי גמרא לבנות תוכל להוות אופק עבור 'תלמידות חכמות'. הן יוכלו לשמש מורות למקצועות גמרא ותורה שבעל פה, ואדרבה, דומה שהשפעתן של נשים העוסקות בעומק וברצינות בתורה שבעל פה עשויה להיות רבה ויוצרת הזדהות יותר מאשר השפעתם של רבנים ומורים במוסדות אלו.

ומכאן לאופק השני, שהוא מורכב יותר אך לא פחות חשוב. בדור האחרון הולך ומתחזק הצורך בקיומה של משרת 'רבנית קהילה' שתעבוד בשיתוף פעולה מלא עם רב הקהילה. רב קהילה כיום נדרש, כידוע, לא רק להוות מקור לפסיקה, אלא גם להעביר שיעורים שימשכו את הקהל, להוות כתף תומכת ומשענת לאנשי קהילתו בשעת צער, לדעת להפנות אנשים במקרי מצוקה לטיפול לגורמים מקצועיים, ועוד ועוד. דמותו של הרב יכולה להיות נגישה לאנשי הקהילה, אך באופן טבעי תהיה בעיה קשה יותר לנשות הקהילה לפנות אל הרב באופן ישיר. במיוחד הדברים אמורים כלפי נשים שאינן נשואות, כגון גרושות, אלמנות או רווקות, שלא תמיד יחושו בנוח לפנות אל הרב בשעת מצוקה. משום כך, ישנו ערך גדול בקיומה של משרת 'רבנית קהילה' – לא כמתחרה לרב, אלא כעובדת עמו בשיתוף פעולה. רבנית הקהילה תהיה כזו שאכן בקיאה בהלכה, ובמיוחד יש חשיבות בכך שהיא תוכשר להיות 'יועצת הלכה' שיכולה לתת מענה לשאלות בהלכות נידה ואישות. היא תוכל להיות בקשר עם נשים שאין להן קשר ישיר עם רב הקהילה, וכתובת ראשונה לנשים במצוקה. ייתכן שנשים רבות יותר יצטרפו דווקא לשיעורים שיועברו על ידי רבנית הקהילה.

נכון שגם כיום במקומות שונים ממלאת אשת הרב תפקיד שעונה לפחות באופן חלקי על קריטריונים מסוימים. אולם באופן מהותי, נישואים לרב אינם מכשירים אישה באופן אוטומטי לתפקידים אלו, וללא הכשרה לימודית ומקצועית מדובר בתפקיד חובבני בלבד (מבלי לגרוע מערכן של נשות רבנים הממלאות תפקיד מעין כזה במסירות ובהצלחה רבה).

גם כאן, כמובן, מלבד החשיבות שיש בעצם קיומו של תפקיד כזה, הרי שיש בו כדי להוות אופק ללימוד רציני ומעמיק של נשים לקראת התפקיד. הדבר יעודד פתיחת מסגרות מתאימות, שבהן תוכלנה נשים להשתלם בלימודי תורה שבעל פה, בד בבד עם לימודים בנושאים נוספים הנדרשים לעבודה מעין זו – יתר מקצועות התורה, רקע בסיסי בפסיכולוגיה, גישור וכדומה.

אני משוכנע שלתפקיד חשוב זה – רבנית קהילה – יש עתיד משמעותי, ושנשים יוכלו למלא אותו על הצד הטוב ביותר. הצלחת מודל זה בקהילות אחדות תועתק במהרה לקהילות נוספות. הקמת בית מדרש אחד להכשרת נשים לתפקיד תביא בדרך הטבע להקמת בתי מדרש נוספים לתפקיד זה, ומיניה וביה נמצאת תורה הולכת ומתפשטת, ושם שמים מתקדש.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ג בתמוז תשע"א, 15.7.2011