הסיפורים האישיים על אודות רפובליקת היידיש שבקנדה הופכים לרומן העשוי מחומרי המציאות שהמחבר משחק בהם, מעצב אותם ובוחן אותם בשלל תחבולות

בארץ מאמע לשון, דוד רוסקיס; מאנגלית: אנה הרמן, הקיבוץ המאוחד, 2011, 217 עמ'

הצורך לסווג, למיין ולתת שם לתופעות נעשה טבע שני למי שעוסק בחקר הספרות ובביקורתה, וכמוהו גם תחושת אי השקט לנוכח מה שאינו משתלב כהלכה בתוך אחת המשבצות המוכרות.

'בארץ מאמע לשון' (במקור: Yiddishlands) הוא אכן אתגר לא קל למי שיבקש לשייכו לאחת הסוגות הספרותיות המקובלות. כותרת המשנה שלו באנגלית, שהושמטה בנוסח העברי, היא A Memoir, סיפור זיכרונות. והוא בוודאי גם זה, אבל בעת ובעונה אחת דברים רבים אחרים. אמנם הוא בנוי כרצף מתפתח, ועם זאת הוא מחרוזת של סיפורי מעשיות שלכל אחד מהם מהלך פנימי עצמאי והתפתחות אל נקודת שיא, לקח ומסקנה. חלק מן המעשיות מבוסס על אוצר הסיפורים הבלתי נדלה של אם המחבר, מאשה רוסקיס, שבנה קלט ואגר מילדותו. חלקן מעשיות מטעם עצמו, הניזונות מן הפגישות שחייו זימנו לו.

אבל אין זה אוסף מעשיות אקראי אלא מבנה מחושב היטב. הוא אמנם עשוי מזיכרונות אישיים ומזיכרונות משפחה אותנטיים שנספגו במחבר מילדותו, ועם זאת הוא כתוב ובנוי כיצירת אמנות מובהקת. אפשר למשל לזהות בו רשת של מוטיבים השזורים שתי וערב, כגון מוטיב הלחם, מוטיב שירי העם ומוטיב התצלומים. כך שבעצם לפנינו רומן, גם אם ברובו תיעודי. אכן, כרומן המודע לעצמו יש בו חופש של משחק ופרודיה, המצאה, ניסוי ושעשוע. הפרק 'ערב בסלון היידיש', למשל, בנוי כסימפוזיון ספרותי בדוי, ערב טיפוסי בסלון של מאשה ולייב רוסקיס במונטריאול, שבו מתכנסים כביכול סופרי יידיש לשפוט ולהעריך את הספר הזה עצמו בעיקר על ידי מניית מגרעותיו; והמחבר, שהוא עדיין בן חמש-עשרה, מאזין להם בדריכות ממקומו הקבוע מתחת לפסנתר.

הפרק 'כוח גברא' עשוי במתכונת של דיון תלמודי שגיבורו הוא דוד הירש, המחבר, הצומח להיות תלמיד חכם בחסות מוריו ומדריכיו. הפרק 'החתונה' בנוי כפרודיה על מסכת של פורים שפיל, המציגה באופן מחויך במופגן פרק כאוב בחייו של המחבר, פרשת נישואיו וגירושיו הראשונים כווריאציה על סיפור מכירת יוסף. הפרק 'יהודי ניו-יורקי' עשוי כשיח פנימי בין המחבר לעצמו, אולי כפרודיה על סיפורת וידוי יהודית אמריקנית, ובה הוא מתייסר על ההונאה העצמית שמכוחה הוא מדמה כי היידיש עדיין חיה וקיימת בניו-יורק. מן הבחינה הזו לפנינו רומן לכל דבר ועניין, העשוי מחומרי המציאות אבל משחק בהם, מעצב אותם ובוחן אותם בשלל תחבולות.

מהמשפחתי אל האישי

רחוב היהודים בוילנה

אבל אם לחזור לצורך הכפייתי של חוקר הספרות בהגדרות – איזה מין רומן לפנינו? גם כאן אפשרויות ההגדרה והסיווג בלתי נדלות. מצד אחד זהו רומן משפחה, משום שהוא משתלשל דורות אחדים אחורה ועוקב מתוך ידיעה אינטימית אחרי קורותיה של משפחה יהודית אחת על ענפיה מרובי הצאצאים שהולידו לבסוף גם את המחבר עצמו. זוהי משפחת מאץ-ולצ'ר מצד אחד ומשפחת רוסקעס מן הצד השני על גלגולי דורותיה והגורלות השונים שזומנו לכל אחד מבניה לפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה ואחריה. מצד אחר זהו בפירוש מה שמכנים בילדונגסרומן, סיפור צמיחתו והתחנכותו של הגיבור כשרשרת של התנסויות מודרכות, עד שהוא עומד על דעתו ומוצא את מקומו ואת ייעודו בחיים.

הספר הרי נפתח ממש ברגע שבו הוא מגיח לאוויר העולם לצלילי השיר 'הרבי אלימלך' שאמו מזמרת בשעת צירי הלידה. הוא מתאר את צמיחתו בצלה של אמו הדומיננטית, חזקה כמו אחד מאיתני הטבע, נערצת ושתלטנית, מקור החיים והאוכל והסיפורים ותודעת העבר, אישיות קשה ומורכבת שצדדיה האפלים משורטטים רק בחטף, שהיא בוודאי הגיבורה האמיתית של הספר. הוא משחזר את שלבי התבגרותו המינית והתנסויותיו הרומנטיות הראשונות, ובעיקר – הוא מתאר את תהליך החניכה הטבעי שלו אל תוך תרבות יידיש, שבה בסופו של דבר נעגן כאדם בוגר.

אכן, מהלך חייו מצטייר כמסלול גזור מראש שלא יכול היה להוליך אותו אלא אל מה שהוא עוסק בו כיום. 'באחד הימים אתה תהיה פרופסור ליידיש, ממש כמו אחותך', אומר לו דודו אנוך בילדותו. 'פריינד ראָסקעס, די יידיש פאָרשונג דאַרף אייך האָבן', אומר לו מקס ויינרייך האגדי בהיותו בן שש-עשרה. הנבואה והציווי מתגשמים במלואם, והספר מנמק באופן עמוק את מה שנעשה למוקד זהותו האישית והמקצועית בארבעים השנים האחרונות – העיסוק המחייב בספרות יידיש כמורה וכחוקר אוניברסיטאי וכאחד המנהיגים האקדמיים של התחום כולו.

מצד אחר, רומן החניכה הזה הוא גם רומן מסעות העשוי מרקם עשיר של מקומות, פגישות, אירועים ודמויות, ומכאן אחת הסיבות לאופיו האפיזודלי. בתשתיתו ניצב המסע המשפחתי המיתולוגי שהתרחש עוד לפני לידת המחבר – מסע שהחל בווילנה, נמשך בקרוסנו ובצ'רנוביץ, ואחריתו בהיחלצות הדרמטית של הוריו ושני ילדיהם הראשונים מאירופה לאמריקה בפרוץ מלחמת העולם השנייה. גם חייו של המחבר עצמו עשויים רשת של מסעות במשולש שקודקודיו הם צפון אמריקה, מזרח אירופה ומדינת ישראל, והוא גם משולש הלשונות של חייו: אנגלית, יידיש ועברית.

אלה מסעות של חיפוש זהות ושל אישוש זהות, ותמיד זוהי הזהות היהודית הארוגה בזיכרון היהודי ובעיקר ביידיש ובעולמה. צפון אמריקה היא מקום הצמיחה אל תוך תרבות יידיש בבית ההורים ובבתי הספר במונטריאול והבשלתה באוניברסיטאות של ארצות הברית. בה מתחוללת פרשת יוגנטרוף, הקמת תנועת הנוער של צעירים שוחרי יידיש שדוד רוסקיס יזם בגיל שש-עשרה. ובעיקר בה, באמריקה, מתרחשת פרשת חבורת שלום – הגרסה היהודית, הניאו-חסידית, של הוויית ילדי הפרחים ותרבות המחאה ששטפה את צעירי אמריקה בסוף שנות השישים, והיא מוצגת בספר באירוניה עצמית מחויכת.

יהודי בחלון המטוס

מזרח אירופה, ובעיקר ליטא, ובלבה וילנה, ירושלים דליטא, היא המקור שממנו נובע הכול: שורשי המשפחה, הלשון, התרבות, הסיפורים. היא המקור האבוד החי בסיפורים ובזיכרונות, והעולם החדש שנבנה במונטריאול הוא ניסיון לשחזר אותו ולו במקצת. המחבר שב וחוזר אל החצר ברחוב זאוולנה שבה גדלה אמו, ומשוטט ברחבי פולין דהיום כמו בעולם רפאים בידיעה מראש שלא ימצא שם כלום מן החיים היהודיים שהיו. הוא פוסע בין שרידי הבלוקים של אושוויץ, ונוסע למוסקבה בתחילת שנות השבעים ונפגש עם סירובניקים אמיצי לב ועם שומרי הגחלת האחרונים של תרבות היידיש שהייתה.

ישראל היא מוקד גיאוגרפי שלישי בסיפור המסע, מחוז חפץ של תשוקה ממומשת למחצה. בה הונחו יסודות חינוכו האקדמי ביידיש של המחבר בהדרכת המורה הדגול חנא שמרוק, והיא המקום שבו נרקמה ההיכרות והידידות עם האנדרטות החיות של תרבות יידיש ובראשן אברהם סוצקבר ולייב רוכמן. בשנת 1967, כאשר דוד רוסקיס בן התשע-עשרה בא לכאן לראשונה, עדיין התקיימה בישראל רשת ענפה למדי של חיי יידיש ואנשי יידיש שניתן היה לעלות אליהם לרגל. מצד אחר זו ישראל הגיבורית, הנערצת על יהודי העולם בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, ישראל שהמחבר וגם אחיו ואחותו ניסו ולא הצליחו לעלות ולהתערות בה. ברגע חשוף של וידוי הוא אפילו מודה שפועל פשוט הנגלה לעיניו בעבודתו המאומצת מחלון המטוס, רגע לפני המראתו בחזרה לאמריקה, לא רק שהוא יותר גבר ממנו עצמו אלא במבט לאחור מתברר לו שהוא גם יותר יהודי ממנו, פשוט משום שהוא חי ועמל בפרך על אדמת ישראל.

"בארץ מאמע לשון" הוא, אפוא, ספר רב פנים וזהויות: ממואר, קובץ סיפורי מעשיות, רומן משפחה, רומן צמיחה והתחנכות, רומן מסע, ואפשר להכביר עוד הגדרות. אבל את העיקר טרם אמרתי. אילו נדרשתי לאפיין את הספר בביטוי אחד הייתי אומר שבעיניי זוהי בראש ובראשונה קינה, רקוויאם, קדיש או מספד גדול.

מספד על מה? המחבר עצמו מעיד על כך כאילו בהערת אגב, באותו פרק בדוי על ערב בסלון היידיש. אחד המשתתפים באותו ערב מעיר בביקורתיות: 'כמה מצער שהמחבר מוּלָך שולל. הוא מאמין שהכתיבה היא מעשה של גאולה. […] כמה אבסורדי מצדו לחשוב […] שבאמצעות מותה של אם הוא יכול להתאבל על תרבות שלמה. אל תטעו בפירוש דבריי: הַקדיש כתוב בדם הלב, אין בכך ספק. אבל איננו זקוקים לקדיש שלו'. אכן, מותה של האם בשנת 1999 הוא הזרע שחולל את תהליך הכתיבה והנביט לבסוף את היצירה כולה, אבל מעגלי המשמעות של הספר חורגים מעבר לחוג המשפחה.

דוד רוסקיס מתייצב כאן כמקונן וכמספיד של עולם יהודי שלם. תחילה היה זה עולמה של וילנה, מקום כלל לא גדול אבל טעון ודחוס עד בלי גבול כוחות חיים ויצירה יהודיים, מוקד של עושר רוחני וחוכמה והשכלה ומסורת דורות ותרבות מודרנית שאין שנִיִים להם, שעלה בעשן יחד עם כל בית ישראל בפולין. לאחר מכן היה זה עולמם של השורדים, בנאיה של מלכות יידיש החדשה מעבר לים, ואף הוא מתפוגג ומתכלה כפי שהמחבר מודה בינו לבין עצמו בכמה רגעי מפתח חשופים במהלך הסיפור.

יידיש כשפה בינלאומית

אם הספר הוא קינה, מיהו המקונן? מיהו האיש המשמיע באוזנינו את המספד הגדול על תרבות יידיש הגוועת? מה הכשיר אותו ליטול עליו את משא השליחות הכבד כל כך? והתשובה: זהו איש שהוכן לשליחותו ממש מרגע לידתו, והוא חי את ייעודו במלוא המודעות, ההתכוונות והרצינות. כל פרוסת לחם שאמו הגישה לו בילדותו לוותה במנה מתוך אוצר סיפוריה האינסופי, כפי שהוא מעיד: 'ואני, שהייתי אז בן עשר, הפכתי לַגניזה […] של כל קורות המשפחה'. באוזניי מהדהדת כאן הפואמה 'שירתי' של ביאליק, המסתיימת בתמונת הילד הלועס ובולע את פרוסת הלחם הטבולה בדמעותיה של אמו וכך, כאשר אנחותיה נספגות בעצמותיו, הוא מתקדש לייעודו כמשורר.

אותה מחויבות טוטלית לזיכרון המשפחה התבטאה לאחר מכן בשלל דרכים: למשל במסעות הציד שניהל על פני העולם כולו אחר ספרי קודש וחול שנדפסו בבית הדפוס של פראדל מאץ, סבתו האגדית, או במסעי צליינות לפגוש את חברות הנעורים של אמו ולסייר באתרי מפתח בתולדות משפחתו במזרח אירופה. אבל אין מדובר כאן במעגל המשפחה בלבד, משום שבעיקר הנחילה לו אמו את תודעת השבר בין שם לכאן. ההיסטוריה, הוא יודע,  נחלקת לשניים: לפני החורבן ואחריו. שם הייתה השלמוּת ופה רק העתקה החיוור. האֵם היא הגשר החי בין שני העולמות והיידיש היא האוצר שאותו יש לשמר ולטפח. וכך הוא מייעד את עצמו תחילה להיות סופר יידיש, וכותב בגיל חמש-עשרה סיפור אופטימי בשם 'הבינלאומית' ומגיש אותו לשיפוטם של מביני דבר כמו יצחק בשביס זינגר ומלך ראוויטש.

מסופר בו כיצד החליטו האומות המאוחדות להפוך את היידיש לשפה הבינלאומית השלטת בעולם כולו. הוא חולם להיות במאי סרטים ביידיש, ובגיל שש-עשרה הוא מקים תנועת נוער, יוגנטרוף, כדי להחיות את הזיקה ליידיש בקרב הנוער היהודי בצפון אמריקה. גם החיים והפעילות בחבורת שלום עומדים בסימן ההתרפקות על היידיש: 'יידיש', הוא כותב, 'הייתה השפה שקשרה אותנו לאבותינו החסידים. היידיש שהייתה כגוף לשלמות שאליה כמהנו ואותה מעולם לא יכולנו להשיג במלואה'. מתוך אותו מרץ נעורים הוא בא לישראל בקיץ 1967, ומייד מתייצב אצל כל דמות בולטת או חצי בולטת מקרב אנשי יידיש בישראל כמין שגריר מעבר לים, השואף לרקום קשרים אמיצים בין שני המחוזות הראשיים של ממלכת יידיש החיה.

לו רק שרדו

אכן, מתחת לכל פעילות הנעורים השופעת הזו קיננה כבר אז ההכרה המכאיבה שחיים מלאים בתוך היידיש ועולמה הם כבר מן הנמנעות. דוד רוסקיס חוֹוֶה את התחושה החריפה, שבעצם נולד דור אחד מאוחר מדי. בגיל ארבעים וארבע, בסיירו בפולין הריקה מיהודים, הוא מהרהר: 'ארבעים וארבע פירושו שאני מבוגר דיי כדי לדבר מאמע לשון שוטפת, אבל צעיר מכדי שאמנה עם אלה ששמעוה מדוברת פה, במקום שבו פעם כל אדם עשירי דיבר יידיש, ובערים הגדולות – כל אדם שלישי'. כאשר הוא ניצב ליד שרידי הקרמטוריום באושוויץ-בירקנאו ומנסה לשיר ביידיש את שיר הפרטיזנים של הירש גליק, הוא חש פתאום קול פנימי צועק בתוכו ומשבש את שירתו, ומגלה לחרדתו: 'הקול שבקרבי זעק באנגלית'.

כך, כמו מבלי משים, משתנה זהותו של המספר לנגד עינינו. הנבחר, המיועד, השליח, מפיץ הבשורה, מי שהתקדש מילדותו לחיות ולהחיות את היידיש נהפך בתהליך סמוי אבל ברור לַמספיד, לַמקונן, לָאוצֵר, לְמי שרואה את עצמו כשומר הגחלת האחרונה של אש הקודש אחרי החורבן, וגם זו כמובן אסוציאציה ביאליקאית. בעיניי, החזקה והחריפה מכל הזהויות של דוד רוסקיס העולות מתוך הספר היא זהותו העצמית של האחרון, מי שנועד להפוך את חייו לנר זיכרון לציוויליזציה העשירה שהוא עצמו הספיק לאחוז רק בזנבה, לטעום שמץ מממשותה החיה, והנה היא שוקעת ומתפוררת לנגד עיניו לבלי שוב. הוא עצמו עוד זכה להופיע כערך בכרך האחרון של הלקסיקון המפואר לספרות יידיש, לא הרחק ממלך ראוויטש ואברהם רייזין, מן הסתם כצעיר האנשים שנכללו באותו לקסיקון.

כדאי להזכיר בהקשר זה שכאשר התלבט כיצד לקרוא ליצירה הזו, אחד השמות ששקל לפני שבחר בYiddishlands- היה The Last Yiddish Novel. אפשר לדרוש עד אין קץ על הפרדוקס הגלום בשם הזה, האומר בפשטות שלא ייכתבו יותר רומנים ביידיש, אבל אם ייכתב רומן יידיש נוסף יהיה זה בהכרח באנגלית ואולי בשפה אחרת. אותה תחושה של סוף ניכרת גם בהערה החריפה שהוא מייחד לרומן של לייב רוכמן 'בצעדים סומים על פני האדמה', 'יצירה אדירה שהייתה משנה את פני ספרות השואה, לו רק שרדו די אנשים בעולם הקוראים עדיין יידיש'.

משמר את הזיכרון

כיצד משמרים את זכרונה של ציוויליזציית היידיש? דוד רוסקיס עושה זאת בעיקר במסלולי המחקר, אבל גם בספריו האקדמיים למהדרין שקדמו לספר הזה מורגש בחריפות בלתי שכיחה המגע האישי הלוהט של המחבר עם העולמות שהוא מתאר, ובעיקר ניכרת בהם שליחות המספיד, המקונן, המנציח, האחרון. ספרו Against The Apocalypse, ובעברית: 'אל מול פני הרעה – על תגובות לפורענות בתרבות היהודית החדשה', נפתח בווידוי אוטוביוגרפי על צמיחתו כילד דובר יידיש בקנדה המתחנך על זכר החורבן וסופג את דיוקנה של וילנה שהייתה ואיננה מפיהם של יוצאיה שהתלקטו במונטריאול.

ספרו A Bridge of Longing משחזר את האמנות האבודה של מספרי הסיפורים ביידיש, ומתמקד בסיומו בדמותו של היורש האחרון לאותה מסורת מפוארת, הלא הוא יוסל בירשטיין שמאז גם הוא כבר איננו. ואילו ספרו The Jewish Search for a Usable Past הוא סיור בין אתרי זיכרון פיזיים וטקסטואליים המתקיימים הן כביטוי לתחושת האובדן והן כחתירה נגדה. מצוי בו למשל סיור בפנתיאון של ספרות יידיש בבית הקברות Old Mount Carmel בניו-יורק ובלבו מצבתו של שלום עליכם, ומנגד עיון ברומן 'זכרון דברים' של יעקב שבתאי בבחינת ביטוי להתמדה ולהתחיוּת של הזיכרון היהודי בישראל של ימינו.

ועם כל זאת, מבלי לסתור את התמונה שתיארתי, "בארץ מאמע לשון" כלל אינו ספר קודר, ממש כשם שדוד רוסקיס עצמו, על אף המשא הכבד שהוטען עליו בדבריי, מוכר לכל יודעיו דווקא כאדם שופע עליצות, שמחת חיים וצחוק מתגלגל. אכן, במין מעשה של אלכימיה אמנותית, הנושא הקשה והנורא של הספר – סיפור גוויעתם של היידיש ושל דובריה – מוגש בדרך מלאה חִיוּת ושעשוע, והוא עשוי שלל אנקדוטות מלבבות, טבולות בהומור ובאירוניה רב שכבתית על-פי מיטב המסורת של ספרות יידיש עצמה. אפשר למצוא סימוכין מפורשים לפואטיקה הזו בתוך הספר עצמו: 'בעוד שממש מתחת לפני השטח של מילותינו', כותב רוסקיס, 'וממש מעבר לחוג האינטימי שלנו, ארבו והסתתרו כוחות הרשע שרק אתמול החריבו את וילנה, החריבו את היידיש, החריבו את עמנו, אנקדוטות היומיום שלנו – כמו שירתו של סוצקבר – הן שריסנו את הדמונים'.

הספר הזה אכן מרסן את הדמונים. הוא מסתיים בתיאור מלא מתיקות עצובה של פרידה: פגישת הבן עם אמו הישישה בבית ילדותו הנדמה בעיניו כגן עדן. זו כנראה הפגישה האחרונה ביניהם, אף-על-פי שהדבר אינו נאמר במפורש. אחרי שאמו מגישה לו ארוחה יהודית דשנה, עתירת פחמימות כאשר אהב, היא פורטת לפניו על הפסנתר באצבעותיה המעוקמות משיגרון, ובתוך כך שרה לעצמה חרש שיר רוסי שצעיר בניה אינו מסוגל להבינו ממילא. אבל אם דוד רוסקיס יעדכן פעם את הספר הוא יצטרך להוסיף לו עוד פרק, אולי מוזר ומופלא מכל קודמיו, פרק ציוני: כיצד החוקר הדגול של ספרות יידיש, הרואה עצמו כאחרון השומרים של מורשתה, בא מניו-יורק ונוטע את עצמו בירושלים, ואז אף מגדיל לעשות ויורד אל הנגב. דווקא באוניברסיטה הקרויה על שמו של דוד בן-גוריון, שלא היה דווקא מחובבי יידיש, הוא מייסד תוכנית ללימודי יידיש, וממשיך לטוות את חוט חייה העקשני של המאמע לשון בזירה הבלתי צפויה ביותר. הנה כי כן, איכשהו הצלחתי גם אני לסיים באופן אופטימי.

אבנר הולצמן הוא פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב. בין פרסומיו: מהדורות מקיפות של יצירות ביאליק (השירים, 2004; הסיפורים, 2008) וברדיצ'בסקי, (א-י, 2011-1996)

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' בסיון תשע"א, 10.6.2011