יום העצמאות הוא גם יום מלאת שלושים לפטירתו של אורי צבי גרינברג, המשורר שתבע את מילוי חזון תקומת ישראל וטבע את מהותו בעטו הלטושה. עבורו היה זה יום של גדולה והחמצה

יום הכרזת המדינה, ה' באייר בשנת תש"ח, היה ערב שבת. שלושים ושלוש שנים אחר כך, בשנת תשמ"א, הוקדמו חגיגות העצמאות כי יום ה' באייר חל בשבת – ובאותה שבת החזיר אורי-צבי גרינברג את נשמתו לבוראו.

מאז חלפו שלושים שנה.

אין לך דבר סמלי ומרטיט ממותו של האיש הזה דווקא ביום הזה.

כאשר כינס הרצל את הקונגרס הראשון היה אצ"ג תינוק בן שנה – ומאז שדרכה רגלו על אדמת ארץ ישראל (תרפ"ג, 1924), היו חייו ושירתו קודש לתקומת העם בארצו. המילה "עצמאות" לא התאימה לאוצר מושגיו; הוא שר ותבע ולחם למלכות ישראל שנפלה ותקום – וכאשר קמה לבסוף, ניצב המשורר קרוע בין ההישג לבין ההחמצה.

ההישג היה מובן מאליו, אליו התפלל המשורר בשיריו, וכבר בראשית שנת תרצ"ז (1936) הוא חזה כי תקום "יהודה החופשית" וכתב, בחיתום 'ספר הקטרוג והאמונה', את השורות הללו: "וַאֲנִי רוֹאֶה כְּבַר סִיַעת-אֲוִירוֹנַי בְּמָחוֹג / עַל פְּנֵי הַר הַבַּיִת חָגָה בְּיוֹם חַג. / … וְדֶגֶל דָּוִד – בְּמִגְדָּלוֹ שֶׁל דָּוִד". ובכן, כאשר אמנם הוכרזה ריבונות ישראל בארצו, הרי תמו שנות העֱנוּת של גלות אדום ובאה לידה חדשה בהלמות פעמיו של משיח.

ואולם, אצ"ג לא כיבה את ביקורתו לנחת ניחוח הרגע של ההישג הגדול. הוא ידע היטב גם את קטנות נפשם וחזונם הדהוי של מנהיגי המדינה. הוא זיהה את הצרימה, את הזיוף ואת ההחמצה בכך שירושלים והר הבית נותרו ביד "בני עמון" – כך כינה את הממלכה הירדנית – בעוד בני ישראל חוגגים ועולזים בַּשפֵלה. הוא תבע במר נפשו את עלבונה של העיר-האֵם אשר נכרתה מִגוף ומִנפש, הוא זעק כי בגידה היא זו – אך באותה נשימה גם הכריז כי לא נצחי הוא ניצחון הכזב, ועוד יתעשת העם, יקום במלוא קוֹמָה, ושוב תזרח ירושלים כַּשמש בהרים.

יום העצמאות היה אפוא לאצ"ג – וגם לתלמידיו, לוחמי חֵרות ישראל – יום של חשבון נפש. חשבון כל אשר הושג, בטור "הזכות", וחשבון כל אשר עדיין נדרש כי טרם זכינו וטרם עשינו, בטור "החובה", חובת מעשה ההגשמה המונח לפתחנו. וכך שר אצ"ג שירי הודיה ותהילה לָאֵ-ל שהננו בחיריו, הנותן לנו כוח לעשות חַיל – שירי ברכה – ומנגד הציב את התביעה, את הביקורת, נוקבת כמעט כקללה הניתזת אל פניהם של "כופרים ונמושות" מוגֵי הדעת. לא פעם נכרכות יחד ברכה וקללה – החיים והמוות – באותו שיר עצמו, במעברים חדים, כי יודע אצ"ג את בני עמו, ש"הם גדולים, אמונֵי ברקים ורעמים", וגם "הוֹיים [= נהיים] לקטנים, אוהבי ערסולים"…

נביא אפוא עתה שלושה שירים, אשר נוכל לחוש דרכם את געשי נפשו של המשורר עם קום המדינה.

השיר הראשון נכתב כחודשיים וחצי לאחר הכרזת המדינה – 'שיר דם דמע זהב'. כאן אכן זועם המשורר על הבנים העולזים בַּשפֵלה ובוגדים באִמם, אֵם-ערים השבויה בהרים – ואז נהפך הזעם לוודאות כי למחר יתפכחו הבנים הללו כשיכור מִיֵינו, יעלו לירושלים ויעלוהָ על ראש שמחתם, כי תהיה טובה והכרחית להם כאוויר לנשימתם. הנה, קִראו והַסכּיתו:

 שיר דם דמע זהב

הֵם עוֹלְזִים בַּשְּׁפֵלָה הַבָּנִים, עֵת הָאֵם בַּמָּצוֹר הִיא:

הֵם שְׂמֵחִים עִם שְׂרָרָה בַשָּׁרוֹן, תֵל הַדְּוַּי לְאִמָּם:

עֲטַרְתָּהּ בֵּין גְּרוּטוֹת עַל אַשְׁפַּתּוֹת הַדּוֹר הִיא..

מִי אִמְּךָ יִשְׂרָאֵל בַּשְּׁפֵלָה: תֵּל אָבִיב לְחוֹל יָם?

אוֹ הִיא עִיר הַמֹּר עִיר דָּוִד כְּלֵי נִגּוּן וּכְלֵי קְרָב,

עִיר שֶׁחֻבַּר לָהּ סֻלָּם: דָּם דֶּמַע זָהָב:

תְּפִלּוֹת הַדּוֹרוֹת כִּסּוּפִים חֲלוֹמוֹת מֵיטַב שִׁיר:

שֶׁאוֹיְבִים עֲצוּמִים לֹא יָכְלוּ לָהּ בְּמַחַץ כַּבִּיר

וְיָכְלוּ לָהּ כּוֹפְרִים יְהוּדִים לְקָרְעֶנָּה מִלֵּב:

וְלָכֵן בָּא עַמּוֹן בִּרְחוֹבֶיהָ הָלוֹךְ עִם לַפִּיד הַמַּבְעִיר

וּרְחוֹבַי הַקְּדוֹשִׁים-בָּהּ שָׁפַךְ לְעִיִּים וְשִׁלְהֵב – –

 

הֵם עוֹלְזִים בַּשְּׁפֵלָה הַבָּנִים עֵת הָאֵם עַל קְבָרִים:

הֵם שְׂמֵחִים עִם שְׂרָרָה בַשָּׁרוֹן וּזְעָמַי נִכְמָרִים:

– אֵיךְ יִחְיוּ לָהֶם שָׁם בַּשְּׁפֵלָה בְּלִי אֵם הֶעָרִים?

 

וְאוּלָם גַּם יוֹדֵעַ אֲנִי כִּי שִׁכְרוֹן יוֹם אֶחָד הוּא:

לְמָחָר יִתְפַּכְּחוּ וְעֵינַיִם יִשְׂאוּ אֶל הָרִים:

כְּמִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ אֲוִיר הַר לִנְשִׁימָה וּמְיֻעָד הוּא:

לָחֹג אֶת חַגּוֹ הַגָּדוֹל וְהַדֶּגֶל בַּיָּד הוּא:

בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַגְּבֹהָה שֶׁכֻּלָּם בָּהּ בָּגְדוּ..

וְכָל הַלְּבָבוֹת-אָז שֶׁל כֹּל חוֹגְגֶיהָ יִרְעָדוּ:

הַלְלוּיָהּ יְרוּשָׁלַיִם, אֱלֹהִים וִירוּשָׁלַיִם אֶחָד הוּא:

עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד אֱלֹהִים.. לָךְ יָרֹנּוּ

כָּל הַפִּיּוֹת וְגַם כָּל הַכֵּפִים.. כִּי אָדוֹן הוּא

לָךְ יִשְׂרָאֵל הַמְזֻקָּק, לֹא אַחֵר, וְנָכוֹן הוּא

כָּל שֶׁכָּתוּב בַּנְּבִיאִים בַּחֻקִּים, וְנָכוֹנוּ

יְמֵי גְדֻלָּה יְרוּשָׁלַיִם נִצַּחַת כָּמוֹנוּ – –

 

הִנֵּה אֲנִי סַח לְכֵפַיִךְ: הַרְגִּישׁוּ וָרֹנּוּ.

 כ"ד בתמוז תש"ח

 השיר השני נכתב לאורכן של שלוש שנותיה הראשונות של המדינה – מתש"ט עד תשי"א – ובו מהלל אצ"ג, כפי שיודע רק הוא, על התגשמות תפילת האבות, על "ימי כיבוש קדומים ופני בִּן-נוּן בַּחמה" ו"מפת אברהם נָגוֹלה", הוא מתמוגג מגודלו של הנס – אך דווקא משום כך הוא תובע שנהיה ראויים לאשר ניתן לנו, כי "עכשיו הבחירה בידכם – עשו מעשים למלוא נס!", כי אחרת, אהָה, עוד צפויה מפלה, ושממה, ודממה…

 

פני בן נון בחמה ומפת אברהם נגולה

 הִנֵּה יְמֵי כִּבּוּשׁ קְדוּמִים וּפְנֵי בִּן נוּן בַּחַמָּה..

מַפַּת אַבְרָהָם נַָגֹלָּה!

וְחַתּוּ מִפְּנֵיכֶם אוֹיְבֵיכֶם וּפִנּוּ-לָכֶם כָּל הַשְּׁטָחִים.

דַּהֲרוּ בִּכְלֵי רֶכֶב, בְּחִירֵי יִשְׂרָאֵל, בִּמְלוֹא שֶׁמֶשׁ-נָהָר-בַּדְּרָכִים!

שִׂישׂוּ-עֹז – לְעֵדוּת: שֶׁהָיְתָה מִכָּל אֱמֶת עוֹלָם אֲמִתִּית

עֶרְגַּתְכֶם-לְמַלְכוּת: יְרֵשָׁה מִדּוֹרוֹת עַד הֲלוֹם!

שֶׁאֱמֶת הָיְתָה תְּפִלַּת הָאָבוֹת, וְהִנֵּה הִיא קָמָה

וְאֵינֶנָּה חֲלוֹם..

הִיא גַּשְׁמִית וְעִתִּית!

 

תִּקְעוּ הַתּוֹקְעִים בַּחֲצוֹצְרוֹת! נַגְּנוּ הַמְּנַגְּנִים בְּעוּגָב!

מְצַפֶּה לְבִקּוּעַ אַדִּיר שַׁעַר הָעִיר הַמּוּגָף!

יְמֵי כִּבּוּשׁ קְדוּמִים בַּהֹוֶה, אֵין הָעֵת לְנַגֵּן בַּגִּתִּית!

כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה מִן עִגּוּל הַנְּגֹהוֹת צוֹמַחַת מִפָּז: שַׁרְבִיטִית!

עֲטֶרֶת דָּוִד שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ מְרַחֶפֶת מֵעַל: שַׁחֲרִיתִית –

אֶחֱזוּ בָּהּ הֵיטֵב, בְּחִירֵי יִשְׂרָאֵל בְּדוֹרִי, לְבִלְתִּי עוֹד

תָּגוּז לַמָּרוֹם.. אוֹ תִּפֹּל וּתְנֻפַּץ, וְשׁוּב לִשְׁנוֹת אֶלֶף בְּכִיּוֹת וּכְוִיּוֹת!

 

בָּא נֵס לְסִימָן: כִּי שָׁמַע לְדִמְכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם,

כִּי הֶאֱמִין לִיגוֹנְכֶם וְלִכְסוּפֵי אַדְנוּת אֱלֹהֵי אַבְרָהָם,

בָּא זְמַן לְרַחֵם אַחֲרֵי שֶׁזָּעַם

כִּי אֶת תַּרְעֵלַת-כּוֹסְכֶם-בַּגּוֹיִים הוּא גָּמַע וְטָעַם,

עַכְשָׁו הַבְּחִירָה בְּיַדְכֶם: עָשׂוּ מַעֲשִׂים לִמְלוֹא נֵס!

הָיָה חֹשֶׁךְ עָבֹת וְלֹא מְצָאתֶם אֶת הַסַּף הַגּוֹנֵז

מִתַּחְתָּיו אֶת מַפְתֵּחַ הַפָּז שֶׁל הַדְּבִיר הַמּוּגָף –

 

הִנֵּה וְהִנֵּה מְלוֹא אוֹר! וְשׁוֹר פַּר בְּהַרְכֶם מְצַלְצֵל בְּזוּגָיו..

עֲלוּ בִּקְעוּ שַׁעַר! הַעֲלוּ אֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ! נַגְּנוּ בְעוּגָב!

מַהֲרוּ, מַהֲרוּ, כִּי לַנֵּס יֵשׁ כְּנָפַיִם.. פֶּן תִּתְמַהְמְהוּ – וְיָגוּז!

וְשׁוּב לִשְׁנוֹת אֶלֶף: נְדוֹד וּתְפִלָּה לְבוֹאוֹ וִימֵי חִיל אֵין מָנוֹס

וְלִבְּכֶם הַנִּצְחִי מִשֵּׁן כֹּסֶף נָגוּס – –

 

 עָשׂוּ בְּרַחֲבוּת כְּמִדַּת הַמֶּרְחָב לִמְלוֹא נֵס

אֶחֱזוּ בַּיָּדַיִם אֶת אֲשֶׁר מַשִּׂיגוֹת רַגְלֵיכֶם

הַמַּרְחִיקוֹת לֵלֵך אַחֲרֵי כָּל רִכְבֵיכֶם!

וְכָל עוֹד הָעֵינַיִם לוֹגְמוֹת מֶרְחַקִּים, לְכוּ עֹז

אַחֲרֵי הָרְאִיָּה הָרְחוֹקָה שֶׁל תְּשׁוּקַת עֵינֵיכֶם

וְעִמְדוּ אֶל גְּדוֹת הַנְּהָרוֹת חִדֶּקֶל וּפְּרָת:

נַהֲרוֹת הַיַּלְדוּת שֶׁלִּפְנֵי מַתַּן דָּת

וְתִקְעוּ רָמְחֵיכֶם כְּנִטְעֵי אַלּוֹנִים בַּמָּקוֹם

וְכִרְעוּ אֶל הַמַּיִם וּתְנוּ בָם יְדֵיכֶם כְּמַתָּת

וְאִמְרוּ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם.. כֵּאָמֹר אִמָּהוֹת

בְּשַׁבְּתוֹת הַגּוֹלָה הָרְחוֹקוֹת.. בְּנִצְנוּצֵי דְּמָעוֹת..

שְׁתֵּי מִלִּים וְדוּמִיָּה. הַשָּׁעָה אֱלֹהִית בַּשָּׁעוֹת!

 

וְאִם לֹא.. וְאִם לֹא כְּמִדַּת הַמֶּרְחָב-לִמְלוֹא-נֵס

וּמְצָאֲכֶם הָאוֹיֵב כְּהָמוֹן גִּבְעוֹלִים בִּשְׂדְכֶם הַקָּטָן:

הוּא יָבוֹא בָּכֶם קְרָב וְאַתֶּם לִשְׁלוֹמִים.. לְקָצִיר וּלְמוֹ גֵּז

וְהֹעְלוּ הַבָּתִּים בְּמוֹ אֵשׁ עֲלֵי כָּל שׁוֹכְבֵי בִּשְׁנָתָם,

וּבְנוֹתֵיכֶם לַשּׁוֹסִים: כַּלּוֹת דָּמִים עִם מֹהַר וּמַתָּן.

 

מַלְכֵי עֲרָב אֵינָם מַלְכֵי חֶסֶד, אֵינָם פְרַנְץ יוֹסֵף..

אֵין גִּנּוּנֵי שִׁבְיָה לַעֲרָב. יִשְׁמָעֵאל הוּא שׁוֹסֵף.

שִׁכּוֹר דָּם וּנְְְחַשׁ פֶּה וְשֵׁן תַּן וּמְפָרֵק עֲצָמוֹת

אֵינוֹ נוֹתֵן לְשִׁלְדֵי שְׂנוּאָיו גַּם מִשְׁכַּב אֲדָמוֹת.

 

וְנִשְׁבְּרוּ הַכְּבִישִׁים וְעָלוּ מִתּוֹכָם שׁוּב חוֹלוֹת הַשְּׁמָמוֹת

שֶׁכִּסִּינוּ בְּבִרְכַּת אֱיָל שֶׁל יָדַיִם חַמּוֹת   – –

וְתִוָּסֵף דְּמָמָה כִּי אַחֲרֵינוּ הַרְבֵּה דְּמָמוֹת

 תש"ט – שלהי תשי"א

 השיר השלישי נכתב שנה בדיוק לאחר קום הכרזת העצמאות, והתאריך החתום – ז' באייר תש"ט – מבהיר, אל נכון, כי זהו מעין 'שיר של חשבון' בהיות המדינה בת שנה. הפעם זהו חשבון צופה פני עתיד תוך ניתוח נפשה של האומה. המשורר קורא כאן את העם למעמד נשגב עלֵי ארץ גדולה, שוב כמעמד הר סינַי, תוך שהוא מחזק עצמו לבל יתייאש מדמות העם הגלויה לָעין… זהו עם של ניגודים, של מהפכים, זה "גזעִי העיקש, הפִּלאי מִגזעים". ועל כן – יש תקווה, והנה ודאית היא כבר מעתה! לכולם יחד אפוא מוכן הכתר ומיועד, כי גם הרעים הם לפתע גבוהים, בן-רגע ייענו לגילוי אֱ-לֹהים, "ארגמן עליהם בעודם בִּבלוֹאים"…

שיר לכולם יחד

 לְכֻלָּם קָרָאתִי, כִּי כֻלָּם נִקְרָאִים

לְמַעֲמַד הֶעָתִיד בֵּין הַיְאוֹר וְהַפְּרָת

כִּלְמַעֲמַד הַר סִינַי

וּבְאֶרְאֶה הֵם שׁוֹקְעִים בְּחַיֵּי אֶמְצָעָם

הִנְנִי מְגָרֵס אֶת דְּבָרִי בְּשִׁנַּי.

 

כָּאוֹיֵב מִמַּאֲרַב הַחַשְׁכוּת אֶל פִּתְחִי

מְנַסֶּה הַיֵּאוּשׁ מִדֵּי פַעַם לִזְחֹל

אַךְ כְּתַיִל וְזֶרֶם חַשְׁמַל בּוֹ – סְבִיבִי

וְלַעֲבֹר אֶת הַתַּיִל אֵינֶנּוּ יָכוֹל.

 

הַטּוֹבִים מְעַטִּים: כִּי עַל כֵּן הֵם טוֹבִים

וְרַבִּים הָרָעִים: כִּי עַל כֵּן הֵם רָעִים

וּבְכָל זֹאת – לְכֻלָּם אֶת הַכֶּתֶר אָכִין

בְּגִזְעִי הָעִקֵּשׁ, הַפִּלְאִי מִגְּזָעִים.

 

לֹא אָבוּ – וְעָמְדוּ בְּמַסָּה וּמְרִיבָה

לֹא אָבוּ  – וְעָמְדוּ לְמַעֲמַד הַר סִינַי

מַרְחִיקִים הֵם לִנְדֹּד וְנוֹטִים לְשִׁיבָה..

בְּעֵת זַעַם אֶשָּׂא עֲטַרְתָּם בְּשִׁנַּי.

 

הֵם גְּדוֹלִים, אֱמוּנֵי בְרָקִים וּרְעָמִים

וְהוֹיִים לִקְטַנִּים אוֹהֲבֵי עִרְסוּלִים..

בְּבוֹא בְּכָל דּוֹר אֱלֵי שֻׁלְחָנָם

כְּמוֹ אֱלֵי עֶרֶשׂ מְעַרְסְלִים אַפְלוּלִים.

 

וְאֶחָד-בְּכָל-דּוֹר מַבְעִיר אֵשׁ בְּבֵיתָם

מַגִּישׁ יָם-בְּזַעְפּוֹ אֱלֵי חַלּוֹנָם –

זֵכֶר עָבָר: הוֹד חַרְבָּם וּמֵתָם

וְהֵם נִרְעָדִים.. וְהֵם יָם בְּאוֹנָם!

 

אֲזַי שְׁעַת גְּדוֹלוֹת וְרֵיחַ אֲוִיר-

יְרוּשָׁלַיִם-חַמָּה בְּקִרְבָּם.. הֵם גְּבֹהִים!

אֱלֹהִים בִּבְרָקָיו עֲלֵיהֶם לְפִתְאוֹם

אַרְגָּמָן עֲלֵיהֶם בְּעוֹדָם בִּבְלוֹאִים..

 ז' אייר תש"ט

על מצבת קברו של אצ"ג – מלבד הפרטים הנחוצים – חקוקות שתי מילים: "מנוחתו כבוד". הוא קבע בשיריו היכן ייחצב המשכב לגופו: "בהר הזיתים, אל מול פני הר הבית מוקף החומה, / אז ישכב המשורר הכבוי בגופו מִבָּשָׂר / עִם מֵתֵי הדורות לָרָקָב". באותה ודאות גם ידע אצ"ג מה נפשו תחזה, כי "תזכה ותִראה ככל חַי: / את הבית עומד בהוֹדוֹ בכל שיעור קומה. / היא תבוא בין המון חוגגים לָחוג חג האביב. / היא תחזה כל שבעים גָלויות וזֵר אש מסביב. / היא תשמע מְזַמרים – ותְזַמֵּר לֵא-לֹהים: שֶׁהשיב / עם לארצו ומלכות לעמו, כַּכתוב / במיטב הנבואה ובמיטב הפיוט בִּיקַר סֵפֶר. / וגם היא ככל חַי תישא פְּאֵר על קודקוד תחת אֵפֶר".

 ההפניות לַשירים במהדורות כל כתביו של אצ"ג בהוצאת מוסד ביאליק:הציטוט מ'ספר הקטרוג והאמונה' – סוף כרך ג'; שיר דם דמע זהב  – כרך ז' עמ' 183; פני בִּן-נוּן בַּחמה ומפת אברהם נָגוֹלה – כרך י"א עמ' 200-201;שיר לכולם יחד – כרך ז' עמ' 123 וגם כרך ו' עמ' 160; הציטוט החותם את המאמר – כרך ו' עמ' 73; 

 ———————————————————————————————-

רק הכוסף יכול

אורי צבי גרינברג הוא גדול המשוררים בדורות התחייה. הוא נולד בגליציה (1896), גדל בלבוב והתחנך על ברכי החסידות. בעלותו ארצה (1924) הוא ראה את עצמו תחילה כ'חייל בצבא החלוצים', וכנושא דברם של אלה המוסרים את נפשם על בניין הארץ; ואולם, נוכח אזלת-ידם ורפיסותם של מנהיגי היישוב במאורעות תרפ"ט, נהיה אצ"ג לדַבָּרו של המחנה הרוויזיוניסטי ולמורם של לוחמי החירות. הוא תקף בשצף-קצף את ממסד ההנהגה ואת נאמניו על קטנות-השגתם, על כפירתם ואוטם-לבם מלהבין ולשאת דבר חזון; מנגד, העלה הוא בשירו את הכיסוף למלכות בית דוד שנפלה ותקום, וליבה את אש הלהט לגאולה המשיחית – בתנופה הפונה כלפי חוץ וכלפי פנים: למרוד בשלטון הזר, ולהיאבק ב'בוזֵי המשיח' מבית – וכל זאת בעוצמות ביטוי ושִפעֵי-מַבָּע אשר לא נודעו שכמותם. ספרו החשוב בכיוון זה הוא 'ספר הקטרוג והאמונה' אשר ראה אור בתרצ"ז.

בשנת תשי"א פרסם אצ"ג את ספר הקינה הגדול על טבח יהדות-אירופה, 'רחובות הנהר – ספר האִליוֹת והכֹּחַ'. מושג 'רחובות הנהר' מציין את הזרימה הנאדרת בְּקודש הכיסופים, את שושלת היחס הגדול והמחייב, מאברהם אבינו הראשון ועד מלך גואל אחרון, מאבות לבניהם – מחללים לשרידיהם – ולנצח ישראל עד עולם.

אצ"ג זכה בפרס ישראל בשנת תשי"ז; הוא נפטר ביום העצמאות תשמ"א, ונטמן בהר הזיתים. מוסד ביאליק נטל על עצמו את מפעל ההדרת כל כתביו – לרבות שיריו ביידיש ומאמריו הפובליציסטיים – ולכשתשלם המלאכה עתידה המהדורה להחזיק כעשרים כרך.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"א, 6.5.2011