המשוררת מבקשת לבטל את ההפרדות בין ה'עצמי' לבין העולם שמסביב לו באמצעות החוויה המיסטית, שדרכה בעצם עוברת החוויה האנושית כולה

ליטורגיה, צביה ליטבסקי; הקיבוץ המאוחד, 2010

ספר השירים החדש של צביה ליטבסקי, 'ליטורגיה', מחולל מעשה שירי שמשמעותו הגואלת מתבהרת על רקע ספרי שירתה הקודמים, ודווקא על רקע השניים הרחוקים ממנו יותר מבחינה תמטית – 'אל תצביע עליי' (הליקון לשירה חדשה, 2003) ו'לקיר אחד קראתי בית' (כרמל, 2007).

שני הקבצים הללו מוטבעים במרחב הביוגרפי-אישי מאוד של המשוררת, ומעשי הווידוי-הדיבור המתרחשים בהם – בראשון מול האב, ובשני מול האֵם – מורכבים מאוד מבחינה רגשית-נפשית, ולופתים גם את המשוררת וגם את הקורא אל עברהּ. הספר החדש לעומתם הוא בדיוק לא פסיכולוגי, הוא בדיוק ניסיון לברוא את 'האני השר' מתוך מרחב אחר, ולכן גם בשפה פנימית אחרת – ליטורגית.

אין בספר הזה מטבעות לשון דתיים, אבל הליטורגיה – השירה הדתית, הקאנון של התפילות, באה דרך הדיבור על האני ועל העולם-הטבע. התודעה המעוצבת בספר היא לא תודעה פסיכולוגית, אלא תודעה מיסטית, פנתיאיסטית. ההתבוננות של המשוררת בעולם מבקשת לבטל את ההפרדות בין ה'עצמי' לבין העולם שמסביב לו. ביטול התודעה המתווכת בין ה'אני' לבין העולם והפיכתה לתודעה שקופה ודאי מבטאת את ההתבוננות הזנית, שהמשוררת מאמצת בספר הזה כמו בספרים קודמים, ובאופן המובהק ביותר בשירי ההייקו של הספר 'הירוק בדרכו אל הירוק' (הוצאת כרמל, 2006) – אלא שהפעם מבטא הניסיון הזה של ביטול העצמיות גם, ואולי בראש ובראשונה, את החוויה המיסטית, ואת התשוקה המיסטית להתייחד עם ה'אחד' – עם האל, שהעולם והטבע וה'אני' הם כולם חלק מאחדותו.

גם מיקוד ההתבוננות של המשוררת בָּרגע, בהווה, משותף לשירים בספר הזה ולשירים בעלי האופי ה'זני' שבספרים הקודמים, אלא ששוב משמעותו המלאה של ה'רגע' בספר הזה נובעת מן המימד הנוסף שבו, המימד המיסטי. גם שיטות מיסטיות מבקשות להפקיע את התודעה מן העבר, זה הנצמד לזיכרונות, ומרכזות את הקשב ואת המיקוד בָּרגע המנותק מן הזמן הכרונולוגי. הרגע המיסטי, ה'וקת', כפי שהוא נקרא בספרות הסופית, הוא רגע שבו משתחרר האדם מן העבר ומן העתיד, שעל רצף הזמן, ומתייחד עם האל.

לא מעט מן השירים בספר הזה אכן ממקמים את החוויה של הדוברת בתוך הרגע של הלידה, או של ה'בראשית', ובתוך המרחב של גן העדן, כזמן ומרחב שמחוץ ובטרם לתנועת הזמן הרגילה.

השיר הפותח את הספר מצהיר באופן הגלוי ביותר על הניסיון האמור של המשוררת להדוף את העבר הביוגרפי – אבא, אמא – מחוץ לשירים של הספר הזה, ולברוא את עצמה בתוך גבולות תודעה ומרחבי זמן אחרים.

אַךְ נוֹלַדְתִּי

וְהָיִיתִי

כָּל אֲשֶׁר הָיָה וְיִהְיֶה.

צַעֲקָתִי הָרִאשוֹנָה מְלֹא עוֹלָם.

כָּל עָלֶה – כַּף יָדָהּ הַפְּתוּחָה, מְבַקֶּשֶת

וְאֵינָהּ מְבַקֶּשֶת דָּבָר.

וְאָבִי וְאִמִּי נֶהֶדְפוּ אֶל מִחוּץ לִגְבוּלֶיהָ

סוֹבְבִים בְּנַהֲמַת לִבָּם.

הָה אִסְרוּ אוֹתִי בַּחֲבָלִים

נַקְּבוּ אֶת עֲקֵבַי

הַנִּיחוּנִי כְּפוּתָה עַל מִזְבַּח הָעֵשֶׂב

כַּיַּלְדָּה בַּת הַשְּמוֹנֶה בְּפִסְגַּת הָאַנְדִים

שֶנוֹתְרָה שְלֵמָה אַלְפֵי שָׁנִים בַּקֶּרַח.

הַנִּיחוֹנִי לְבֹהַק הַתְּכֵלֶת הַמֵּמִית,

לַקֹּר, לִזְאֵבֵי הַלַּיְלָה.

בַּל יִמְצָאֶנִי רוֹעֶה.

בַּל תְּנִיקֵנִי דֻּבָּה.

שִׁירוּ לִי אֶת שִׁירֵיכֶם עַל הַקָּצִיר

וְעַל אִלּוּם הָאֲלֻמּוֹת

וְאַקְשִׁיב

 יש רצון, כמיהה של המשוררת, שמצליחה להתממש בספר הזה, לשוב לאיזה 'בטרם', לשוב לרגע הלידה, ולברוא את עצמה מחדש במרחב אחר. חווית היעדר ההגנה, חוויית הנטישה ההורית, היא חוויה שהדוברת בשיר לא נתונה לה באופן פאסיבי, אלא מבקשת אותה מבחירה. היא מבקשת להינטש בתוך המרחב של טרם הקלקולים והעיוותים, שיזומנו לה בדיוק כפי שזומנו לאדיפוס המנוקב בעקביו, אם גם אותה ימצא רועה.

על פני האפשרות להיות כפותה לגורלה, היא בוחרת באופציה היחידה לשחרור ממנו – להיות כפותה על מזבח אחר, על מזבח העשב, מופקרת לזאבי הלילה. וכשהיא מפקירה את עצמה מן הזמן האנושי אל הזמן הקמאי החייתי היא מאפשרת לעצמה את חוויית הייחוד עם הטבע, את מרחבי הכיליון של הנצחי, שבו ניתן לומר "אך נולדתי והייתי כל אשר היה ויהיה". למעשה היא מאפשרת לעצמה את אותה חוויה ליטורגית, חוויה שירית פנתיאיסטית, שמבטאות שלוש השורות האחרונות בשיר, אלו שמכוונות גם את הקול של הספר כולו: "שִׁירוּ לִי אֶת שִׁירֵיכֶם עַל הַקָּצִיר / וְעַל אִלּוּם הָאֲלֻמּוֹת / וְאַקְשִׁיב".

אמנם, בשירים אחרים בספר החוש המרכזי שבו מתממשת החוויה המיסטית הוא חוש הראייה. אם נחזור שוב לסוּפים, נראה שאחת מן הפרקטיקות המיסטיות המרכזיות שהם מתארים היא פעולת התבוננות שמקיימים האל והאדם הדדית זה בזה – האדם מכוון את התבוננותו באל מתוך ריכוז וקשב, ובמצב זה הוא רואה שהאל צופה ומתבונן היישר אל תוך לִבו. המצב המיסטי הוא מצב שבו המתבונן באל "רואה" שהאל צופה בו. באופן דומה תפנה המשוררת באחד מן השירים לנמען המרכזי של הספר הזה – אותו 'אחד' הקיים בכול, ותאמר: "אַתָּה אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ / לְהַבִּיט דַּרְכִּי // לִהְיוֹת אֲשֶׁר נִבָּט".

אך שוב, מה שבעיניי מקנה לתיאור החוויה המיסטית הזו את משמעותה הייחודית, החד-פעמית, הוא המטען שאיתו מגיעה המשוררת לחוויה הזו, או אם נדייק יותר: המטען שממנו היא מבקשת להשתחרר באמצעות החוויה הזו. במקרה הזה הכוונה למטען הביוגרפי שנושא ה'מבט' בספרים שעליהם דיברנו. בספר 'אל תצביע עליי' המבט – כפי שניתן לראות גם מן הצילום שבכריכה – הוא גילומה הרע של הזוועה שהמשוררת מבקשת להסיר מעליה: "תָּבוֹא אֶצְבָּעֲךָ, אַבָּא, תְּנַקֵּר אֶת עֵינִי" (עמ' 22), אבל בידיעה שזוהי בקשת שווא: "הָאָסוּר בִּרְאִיָּה, נִבָּט בִּי מִכָּל עֵבֶר. / מַבָּטִי מְחַפֵּשׂ מִסְתוֹר / אֲבָל אוֹתוֹ בִּלְבַד אֲנִי רוֹאָה" (עמ' 13).

גם בספר 'לקיר אחד קראתי בית' מגלם המבט את תמצית הכאב, אף אם בלבוש אחר של צורה ומשמעות, שכן הפעם הנמענת של השירים היא האם, ותמצית הכאב המתרחש מולה הינה דווקא בהיעדרו של המבט, המייצג את היעדר הנוכחות האִמהית שאליה נכספת המשוררת-הבת: "בְּמַבָּטֵךְ הַבָּהִיר עָמַדְתִּי / קְטַנָּה מְאֹד וַעֲרֻמָּה", כותבת המשוררת באחד השירים (עמ' 6), ואם נדמה שהמבט הבהיר של האם רואה אותה, הרי שסיומו של השיר בידיעה: "הָעִוָּרוֹן הוּא גּוּף הָאוֹר". המשוררת מחפשת את המבט של האם, אך אינה זוכה לו –  כפי שמנסח אחד הדימויים היפים בספר: "אֲנִי … / בַּהֶרֶת תְּזָזִית / מְרַצֶּדֶת / עַל תִּקְרָתֵךְ,/ מְבַקֶּשֶׁת מַבָּט" (עמ' 13).

והנה כאן, בספר 'ליטורגיה', מתגלגלת אי-מושגותהּ של האם, והכיסופים האינסופיים למבט, במושא אחר, האל, והמבט שלו מצליח, כך נדמה, להַפֵּך הן את המבט הפוגעני של האב והן את היעדרו של המבט הרואה והמגונן של האם, ולברוא מחדש את עמידתה של המשוררת בעולם:

מִפִּתְחֵי הַמִּנְהָרָה הַנּוֹהֲרִים אֲנִי נֶאֱסֶפֶת

חֶדֶר לִפְנִים חֶדֶר

כֻּלוֹ מַחֲשַׁכֵּי זָהָב.

בְּרִצְפַּת הַשַׁיִשׁ שְׁקַעֲרוּרִיוֹת לִשְׁתֵּי בִּרְכַּי

אַךְ אֵינִי כּוֹרַעַת.

עָמֹק וְנִשָּא וְדוֹחֵק בַּכְּתָלִים וּבַגֹבַהּ,

בְּתוֹכוֹ אֶעֱמֹד –

מַבָּטְךָ.

"בְּמַבָּטֵךְ הַבָּהִיר עָמַדְתִּי" – המשפט שבו תיארה המשוררת את עמידתה הנכזבת מול עיוורונה של האם – מתחלף לזוהר קדושה של מחשכי זהב, לחוויה מיסטית, שבה נאספת הדוברת לתוך עצמה, לתוך מקדש פנימי, 'חדר לִפנים חדר'. ברצפת השיש של המקדש הזה מחכות לה שקערוריות לשתי ברכיה, אך היא באופן מודע לא כורעת, אלא מבקשת דווקא לעמוד בתוך הוד הרגע הזה, עמידה שההתפעמות שהיא נושאת היא גם בוודאי מכוח החוויה המיסטית של ההתגבהות האנכית לעבר האל, אך גם מכוח עצם קיומו החדש והמפתיע והגואל של המבט.

נסיים בהיפוך אחרון שמתרחש בספר, ונוגע למעשה השירה או למעשה הכתיבה עצמו. באחד השירים בספר 'אל תצביע עליי', פונה המשוררת לאביה: "לוּ יכֹלְתִּי לִמְשׁוֹת אוֹתְךָ/ מִמַּחֲזוֹר דָּמִי, מִן הַפְּלַסְמָה שֶל אַלְפֵי תָּאַי,/ מִמֹחַ עַצְמוֹתַי,/ הָיִיתִי קַלָּה מִן הָרוּחַ, / בְּהִירָה מִן הָאוֹר,/ רְחָבָה מִן הָאֹפֶק – / צַמָרוֹת הָיּו עוֹלוֹת בִּי, /צִפֳּרִים" (עמ' 15).             

גם בארבע שורות קצרות הפותחות את הספר 'לקיר אחד קראתי בית' (בעמוד ראשון, לפני רצף השירים בקובץ), מופיע דימוי הציפור ככמיהה שמימושה נראה מופרך – "חָרְבוֹת עֲבָרִי/ מַעֲלוֹת עֵשֶׂב. // בַּחֲרַךְ יְרִיָּה/ עוֹמֶדֶת צִפּוֹר".

כזכור, בשיר הפתיחה של הספר 'ליטורגיה' הדוברת נותנת עצמה על מזבח העשב, ובאופן מודע בוחרת להצמיח את שירתה לא מחורבות עברה אלא מאותו קשב מתמסר לעולם ול'אחד' שמסתתר מאחוריו. באמצעות אותה חוויה זנית ומיסטית כאחד של הרגע נטול העבר והעתיד, הרגע שמתוכו מתאפשר המצב של הצְפייה באל המביט, מצליחה המשוררת לחלץ את הציפור מחרך הירייה, ולא רק עבורה אלא גם עבור אותם קוראים אשר זקוקים כמוה לבשורה הזו. בשיר האחרון של הספר, 'זמרה' (עמ' 77), היא מאפשרת לציפור להיוולד, ולשיר שירה, שבעצם המעשה הזה שלה יש בה הוד, ויש בה גאולה, ואולי גם לכן היא נקראת "ליטורגיה":

זמרה

 צִפֳּרִים סְמוּיוֹת בַּזֹּהַר

מְבַקְשׁוֹת לְהִוַּלֵד.

בְּנִיד רֹאשׁ קַל אֲנִי נֶעֱתֶרֶת.

בְּפִרְפּוּר מָהִיר וָעַז הֵן נֶחְלָצוֹת מִפִּיוֹתַי,

פְּקָעוֹת שֶׁל כֹּחַ מִתְפָּרֵץ, שִׂמְחָה

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באדר ב' תשע"א, 11.3.2011