הרטה מולר, סופרת ה'פולקסדויטשן', זוכה בהכרה רק משום שהפוליטי התערבב לחלוטין בנוף הספרותי. כך כתיבה גרועה הדומה לסיכום בחינה של נערה מתוסכלת זוכה בפרס נובל

חיית הלב, הרטה מולר; מגרמנית: טלי קונס, מודן, 2011, 219 עמ'

"חיית הלב" – ספרה הראשון של מולר הרואה אור בעברית – הוא דוגמה קלאסית מאין כמוה לכל מה שרע, דוחה ומעורר תחושת קבס בספרות דורנו – הן מן הצד התוכני והן מן הצד הצורני. 

הסופרת, המשוררת והמסאית הרטה מולר חביבה במיוחד על הממסד הספרותי בגרמניה. מי שאך יציץ בקורות חייה יתפלא על מספר הפרסים והעיטורים שהוענקו לגברת הרומנייה-גרמנייה במשך שלושים השנים האחרונות, ובהם אף כמה פרסים ידועים וחשובים כדוגמת פרס מבקרי הספרות בגרמניה, פרס קלייסט, פרס קפקא ועוד ועוד. בשנה שעברה, בעוד כל עמך ישראל הצטופפו סביב מסכי הטלוויזיה כדי לחזות, שוב, בדלתות האקדמיה השוודית הנפתחות לרווחה, התבשרנו, שוב, כי את הפרס בעל ההיסטוריה המרשימה החליטה הוועדה להעניק להרטה מולר ולא לעמוס עוז. השאלות האוטומטיות שנשאלו בזמנו – ונותרו ללא מענה של ממש – מבקשות כעת למצוא את פורקנן: מי היא בדיוק מולר זו, שלא שמענו עד כה אפילו את שמה? מדוע לא זכינו לקרוא אף אחד מספריה? האם יש צורך להתוודע בעתיד ליצירתה?

מולר נולדה בניצקידורף שבמחוז טימיש בחבל באנאט ברומניה, שחלק מתושביו – השוואבים של באנאט – דוברי גרמנית. סבה מצד אביה היה איכר אמיד וסוחר, אך אדמותיו הופקעו על ידי השלטונות הקומוניסטיים ברומניה. אביהּ שירת בימי מלחמת העולם השנייה בוואפן אס.אס. ואחרי המלחמה התפרנס כנהג משאית. אמהּ נשלחה אחרי המלחמה למחנה עבודת פרך באוקראינה למשך מספר שנים. העתיד של מולר עצמה, לפי הטור הגיאומטרי הזה, לא היה בדיוק ורוד.

בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת סבל המיעוט הגרמני ברומניה לא רק מדיכוי כלכלי, תרבותי ואנושי בדומה לשאר תושבי המדינה, אלא גם מהתנכלויות על בסיס לאומי, ובמיוחד על רקע עלייה חסרת תקדים במספר בקשות ההגירה לגרמניה המערבית, מכורתם. החל משנת 1976 עבדה מולר כמתרגמת במפעל למכונות, אך פוטרה כעבור שלוש שנים כשסירבה לשתף פעולה עם המשטרה החשאית הרומנית, הסקוריטטה, אשר ניסתה לגייסה כסוכנת בשל קרבתה ל"קבוצת פעולה באנאט" (התארגנות של אינטלקטואלים גרמנים מקומיים נון-קונפורמיסטים). לאחר פיטוריה התקיימה מולר מעבודות מזדמנות בבתי ספר ובגני ילדים וממתן שיעורים פרטיים בגרמנית. ספרה הראשון, "ארצות המישור", ראה אור ברומניה בשנת 1982, והיה נתון לצנזורה כמו שאר הפרסומים במדינה בתקופה זו. בשנת 1987 היגרה מולר לגרמניה המערבית.

ספריה של מולר (מעל עשרים במספר) עוסקים בגורלם של "הפולקסדויטשן" – הגרמנים הלאומיים החיים מחוץ לגבולות גרמניה. מאז הפרויקט ההרסני של היטלר אשר שאף להגיע "לכל מקום שבו מהדהדת השפה הגרמנית", ההתעניינות בגורלם של הפולקסדויטשן היא בגדר טאבו, התעסקות בפצע שאינה עולה בקנה אחד עם השאיפה לכונן זהות גרמנית חדשה. מי ששם לב לבחירותיה השקולות פוליטית היטב של ועדת הפרס השוודית יודע כי כל סופר הנובר בסוגיות אלו מתקדם אט אט במעלה התור אל בימת האולם בבניין העירייה בשטוקהולם, גם אם במקרה של מולר מדובר בחוויות שעברה על בשרה ממש.

הקריטריון הפוליטי אינו בגדר חידוש, והכול יודעים כי הוא שריר וקיים מאז ימיו הראשונים של הפרס. אלא שברוב הפעמים בחרה הוועדה בסופר בעל אמירה פוליטית, ולא בפוליטיקאי המושך אחריו דילטנטיות אמנותית. מולר היא ללא ספק גיבורה גדולה, אישה שהקריבה רבות בחייה (מגורים, חברים, עיסוקים ועוד) למען העקרונות שבהם היא דוגלת – ועל כך מגיעים לה כל הכבוד וההערכה באוסלו, בטקס חלוקת פרס נובל לשלום, ולא בשטוקהולם, בטקס חלוקת פרס נובל לספרות.

הערבוב המטריד בעשורים האחרונים בין שני תחומים אלו מעורר אי-נחת מתמדת באשר לעתיד הספרות. אין ספק כי מאורעות פוליטיים יכולים להוות בסיס ליצירה אמנותית יוצאת-דופן, ועל כך יעידו ספרים רבים – מכל הסוגים והמינים – מהעת האחרונה, כגון טרילוגיית הממוארים השואתיים לפרימו לוי, "חמדת" לטוני מוריסון, הסמי-ביוגרפיה "דוקטור פאוסטוס" לתומאס מאן, "מחכים לברברים" לג'.מ. קוטזי, ספר המסע "אוסטרליץ" לוו. ג. זבאלד ועוד. הבעייתיות פרצה רק כאשר הנושא הפוליטי פסק מלתפוס את מקומו ביציע והחל שועט במלוא הכוח אל מרכז הבמה.

"חיית הלב" המונח עתה לפנינו בעברית הוא סיפור בעל סממנים אוטוביוגרפיים המתרחש בשנות השבעים והשמונים ברומניה הטוטליטרית. לולה, סטודנטית שמגיעה לעיר הגדולה מן הכפר, חולקת את חדרה במעונות עם חמש נערות נוספות, אחת מהן היא המספרת. כמפלט מחיי הדיכוי, לולה יוצאת למסעות ליליים חסרי מטרה באוטובוסים ומקיימת מגעים מיניים מזדמנים עם גברים זרים, שעליהם היא כותבת ביומנה. לאחר שהיא מתגלה ללא רוח חיים, תלויה בארון הבגדים שלה, מוצאת המספרת את יומנה של לולה בין חפציה שלה, ומבקשת יחד עם חבריה הקרובים, אדגר, קורט וג'ורג', למצוא ביומן מסר וגם מפלט. הארבעה, שמגלים ביומן עניין רב, מסתירים אותו במבנה נטוש ובכך מושכים את תשומת לִבו של קצין בסקוריטטה, וזה מתחיל לעקוב אחריהם תקופה ארוכה – גם לאחר שכל אחד מהם פונה לדרכו, כורע תחת העליבות היומיומית, הדיכוי וההשפלה וחולם להגיע יום אחד למערב.

נשמע מעניין, לא כך? אז זהו שלא. עד שהקורא זוכה להתוודע למקורו של שם הספר ("כשהשיר נגמר היא חושבת שהילדה שקועה בשינה עמוקה. היא אומרת: תני מנוחה לחיית הלב שלך, שיחקת היום כל כך הרבה"), אין מנוס מלבקש את אותה הבקשה ממולר עצמה, שלא מתקשה להרדים את קוראיה: תני מנוחה לחיה הרעה שבלבך, שיחקת עם המילים אין-קץ עד שיצא לך קולאז' כל כך מופרך של משפטים ודימויים תלושים מכל הקשר ומשמעות, היוצרים אך רושם של גדולה ספרותית, בזמן שמדובר במקרה דנן רק ברדידות מחשבתית המלווה בנופך של חוסר-פשר מעורר בחילה. "דם נוטף על אחת החגורות, על החגורה הירוקה כעשב", מתארת מולר סצנה של גזירת ציפורניים. "הילדה יודעת: כשמדממים מתים… האם אוהבת את הילדה. היא אוהבת אותה כמו מכורה ולא יכולה להתאפק כי השכל שלה קשור לאהבה ממש כמו שהילדה לכיסא. הילדה יודעת: האֵם, באהבה הקשורה שלה, תקצץ את ידיה. היא תיאלץ לשים את האצבעות הכרותות בכיס חלוקה ולצאת לחצר כאילו היא הולכת לזרוק את האצבעות לזבל. בחצר, כשלא יראו, היא תיאלץ לאכול את אצבעותיה של הילדה".

זוהי רק ההתחלה של כרוניקת פורנוגרפיית תיאורי הזוועה המעוררת, מסיבה לא נודעת, את הטריגר של חברי הוועדה המסוגרת בקור הסקנדינבי:

תחילה גוזר הספר את השערות של סבא. סבא יושב על הכיסא ולא מזיז את ראשו… בינתיים האם קושרת את הילדה לכיסא בחגורות של שמלותיה. הספר אומר: אם לא גוזרים את הציפורניים, האצבעות צומחות ונעשות לאתי-חפירה. רק למתים מותר שיהיו ציפורניים כאלה.

נדמה כי סגנון הכתיבה של מולר דומה יותר לסיכום בחינת-בגרות של נערה מתבגרת-מתוסכלת מאשר ליצירה שיכולה, אפילו ברוחב יריעה קצר ביותר, לעמוד בפני עצמה.

ככל הידוע לי ממספר ידידים בנכר, הגרמנים עצמם לא בדיוק מחבבים את כתיבתה של מולר גם כעת, לאחר שזכתה בתואר המכובד. ההתייחסות ליצירתה של מולר בימים אלו, על ש"היטיבה לתאר נופים של חסרי-מולדת בשירתה הדחוסה ובפרוזה התכליתית שלה", כדברי ועדת הפרס, נובעת אך ורק בשל זכייתה בכבוד הבינלאומי שאינה זכאית לו. משך מאה ועשר שנות קיומו של הפרס זכה רק חופן מצומצם של יוצרים דגולים בשפה הגרמנית (מאן, הסה, האופטמן, גראס ועוד כמה בודדים) להכרה חשובה זאת. מסיבות לא ברורות עד כדי פליאה, יוצרים רבים אחרים – ממוסיל, ברוך ודבלין בראשית המאה העשרים ועד פריש, ברנהרד וזבאלד בסופה – לא זכו להוקרה המגיעה להם בדין. בחירתה של הוועדה במולר מעוררת השתאות ותימהון, גם אם מהסיבות ההפוכות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באדר ב' תשע"א, 11.3.2011