כיצד נכתבו עשרת הדיברות בשני הלוחות? הצעה חדשה

עשרת הדיברות ניתנו בשני לוחות, ולפי הדעה המקובלת הדיברות חולקו באופן כלשהו בין לוח ללוח. אך מהי אותה חלוקה, ומה משמעותה? בדברינו להלן נעיין בשתיים מהתפיסות המופיעות במקורות חז"ל ונציע לבסוף הצעה משלנו.

שוויון מספרי

רבי חנניה בן גמליאל אומר: חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה, הדא הוא דכתיב: "ויכתבם על שני לוחות אבנים', חמישה על לוח זה וחמישה על לוח זה" (ירושלמי שקלים).

החלוקה לחמישה דיברות בכל לוח היא הדעה הנפוצה במסורת ישראל, והיא מופיעה הן במדרשים קדומים כמכילתא, הן בכתבי פילון ויוספוס, והן אצל פרשני המקרא כדוגמת רש"י ורמב"ן. לחלוקה זו יתרון צורני – שוויון במספר הדיברות (אך לא במספר המילים והאותיות) על כל לוח. ההבדל הצורני הוא גם סגנוני – חמישה דיברות ארוכים ומנומקים, לעומת חמישה צווים קצרים וברורים; וחמישה דיברות שבהם מוזכר שם ה', לעומת חמישה דיברות שבהם הוא איננו מוזכר. כמו כן מצוי כאן דמיון לשתי ידי האדם, שבכל אחת מהן חמש אצבעות (רמב"ן בעקבות ספר יצירה; שמות כ, יב).

פרשנויות ומשמעויות רבות ניתנו לחלוקה זו. הפרשנות המקובלת, המתייחסת לחלוקה בין מצוות שבין אדם למקום לבין מצוות שבין אדם לחברו, מופיעה כבר אצל פילון האלכסנדרוני. במכילתא דרשב"י ובזוהר נמצא קישור פנימי, אופקי, בין דיבר לדיבר בשני הלוחות – בין "אנוכי ה' א-להיך" ל"לא תרצח"; בין "לא יהיה" ל"לא תנאף" וכו'.

ואולם, לחלוקה זו מספר חסרונות:

א.      החלוקה לחמישה וחמישה יוצרת מצב שבו בלוח הראשון ישנן פי שישה (!) מילים מאשר בלוח השמאלי. בהנחה (הסבירה) ששני הלוחות היו בני אותו גודל, רוב רובו של הלוח השמאלי נשאר ריק (בבתי הכנסת מוצאים לכך פתרון מעניין – חמשת הדיברות הראשונים נקטעים לאחר שתי מילים בלבד…).

ב.      במקומות רבים ניתן לראות שהתורה נמנעה מחלוקה חדשה בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו. כך, לדוגמה, הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך' מסתיים במילים 'אני ה", וזאת על מנת למנוע חלוקה דיכוטומית בין יחס האדם לזולת לבין יחסו לא-להיו.

ג.       מצוות כיבוד אב ואם נמצאת בלוח שמוקדש למצוות שבין אדם למקום. אמנם יש שפירשו שהכוונה איננה להורים הפיסיים אלא לריבונו של עולם (הספורנו והזוהר) או למסורת (ר"י אלבו), אך לפי פשוטו של מקרא הקושי קיים ועומד.

כפילות ואחדות

תפיסה שנייה שמופיעה בדברי חז"ל סוברת שעל כל לוח נכתבו עשרה דיברות:

ורבנן אמרין: עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה, הדא הוא דכתיב: "ויגד לכם את בריתו אשר צווה אתכם לעשות עשרת הדברים", עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה (ירושלמי שם).  

על פניה, הצעה זו נראית תמוהה. מדוע יש צורך לחזור פעמיים על הדברים?

ניתן לתת טעם לדבר לאור חקר תרבות המזרח הקדומה. הרב משה דוד קאסוטו גילה שבארמונות המלוכה במסופוטמיה היה המלך נוהג לשבת על כיסאו כשרגליו מונחות על הדום מיוחד. הדום זה היה בנוי בצורת תיבה, ובתוכה נהגו המלכים לשמור עותק מכל חוזה שערכו. בצורה זהה מסביר קאסוטו את מבנה המשכן, כאשר כיסאו של הא-ל נמצא בשמים, רגליו נמצאות על ארון הברית ושולי גלימתו ממלאים את ההיכל. ארון הברית משמש כהדום של הכיסא ובתוכו נמצא החוזה, הוא "לוחות העדות". על פי הסבר זה, שני הלוחות הם כעין שני עותקים של חוזה.

ייתכן שזהו פירוש צורני לדברי הפסוק "מזה ומזה הם כתובים". כאשר החזיק משה את שני הלוחות היו הדברים שבלוח הימני והדברים שבלוח השמאלי שווים.

מעבר ליתרון הצורני שמשווה בין שני הלוחות, לחלוקה זו של 'עשרה דיברות בכל לוח' ניתן להביא גם טעם ערכי, והוא עקרון האחדות. אם בכל לוח נכתבו כל עשרת הדיברות הרי שאיננו צריכים להפרדה המלאכותית שבין מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו – הכול מקשה אחת: א-לוהים אחד, עם אחד, תורה אחת.

חציים של פסוקים

ברצוננו להציג אפשרות נוספת לחלוקת עשרת הדיברות – ולפיה נכתבו שלושה דיברות בלוח הימני ושבעה בלוח השמאלי. באופן זה, בלוח הימני נכתבו הדיברות: 'אנוכי', 'לא יהיה', 'לא תשא', ובלוח השמאלי נכתבו הדיברות: 'זכור', 'כבד', לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, 'לא תענה' ו'לא תחמוד'. כך חילקה המסורה את הדיברות כשקבעה פרשייה פתוחה בין הדיבר השלישי לרביעי. חלוקה זו היא גם בעלת היגיון מבחינה צורנית שכן היא יוצרת שוויון בין מספר המילים והאותיות שבכל לוח:

בפרשיית עשרת הדיברות ישנם 12 פסוקים, 170 מילים, 1,171 אותיות, 2 פרשות פתוחות (אחרי הדיבר השלישי ואחרי העשירי) ו-8 פרשות סתומות. החלוקה לחמישה דיברות בכל לוח תיראה באופן הבא: בלוח הימני 144 מילים ובהן 1,010 אותיות, ובלוח השמאלי 26 מילים שבהן 161 אותיות; ואילו החלוקה לשלוש ולשבע תיראה  כך: 75 מילים ו-517 אותיות בלוח הימני ו-93 מילים ו-654 אותיות בלוח השמאלי.

גם מאחורי חלוקה זו עומד יסוד ערכי. שלושת הדיברות הראשונים הם דיברות רוחניים העוסקים בשורשי האמונה ואילו שבעת הדיברות האחרונים הם דיברות מעשיים. לאור זאת יצטייר הלוח הימני כלוח הרוחני, באשר הוא מכיל את עיקרי האמונה, ואילו הלוח השמאלי ייחשב כלוח המעשי, באשר הוא מכיל מצוות ואיסורים מעשיים.

ניתן לשער כי דווקא חלוקה ערכית זו היא שמנעה מחז"ל לחלק את הדיברות באופן זה. מלחמתם במינים ביקשה למנוע חלוקה אפשרית שכזו בין הרוח למעשה.

בין עליונים לתחתונים

כידוע, אחד מיסודות החסידות והקבלה מלמד כי הא-ל פועל בעולם דרך עשרה כוחות שונים, הם עשר הספירות. עשר הספירות מחולקות לג' עליונות (ג"ע) ולז' אחרונות (ז"א), כאשר שלוש הספירות הראשונות הן ספירות גבוהות (נעלמות) שקדמו לבריאה, ולעומתן שבע התחתונות הן ספירות הבניין המכונות 'מידות', והן מקבילות לשבעת ימי הבריאה ול'שבעת הרועים'. חלוקה זו של עשר הספירות היא חלוקה קדומה, הרמוזה כבר בפרקי דרבי אליעזר, והיא מתאימה במיוחד לביאורנו.

ספר הבהיר לומד את החלוקה לשלוש ספירות ושבע ספירות ממעמד הר סיני, בדרשתו על הפסוק "ותמונה אינכם רואים וכו'":

ומה ראו? שבע קולות שאמר דוד [בתהילים כ"ט]. והא אנן עשרה תנן, דרבנן אמרו כולהו אמרינן בחדא מילתא, והוי שבעה אמרינן דשבעה קולות, ועל תלתא מיניהו נאמר 'קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול', הא למדת דכולהו בחדא מילתא אמרינן… ומאי עשרה? שבעה קולות ושלושה אמרים, ומאי נינהו שלושה? דכתיב "ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קניינך קנה בינה'. שלישי מאי? דכאמר ההוא סבא לההוא ינוקא 'במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור' [שלושת 'האמרים' הם חוכמה ובינה, וספירה נוספת, עליונה מהן, שאותה אסור לדרוש].

חלוקת עשרת הדיברות לשלושה ולשבעה מקבילה אפוא לחלוקת עשר הספירות לג' עליונות ול-ז' אחרונות. שלושת הדיברות הראשונים הם דיברות האמונה והמחשבה, המקבילים ל-ג' הספירות העליונות, ושבעת הדיברות האחרונים הם דיברות המעשה המקבילים ל-ז' הספירות התחתונות.

בהתאם לכך, מצטיירת מחלוקת פרשני המקרא בשאלה האם "אנכי ה' א-להיך" הוא דיבר בפני עצמו או לא כמקבילה למחלוקת המקובלים בשאלה האם הספירה הראשונה, ספירת "כתר", היא חלק ממערך הספירות או שהיא טמירה ונעלמה ואיננה חלק מהספירות עצמן.

מוקדש לרפואת הרב מנחם פרומן. את המאמר המלא ניתן לקרוא באתר ההסתדרות הציונית העולמית: http://www.mh.tzameret.mz.he.wzo.org.il/home/P102.jsp?arc=120256

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד באדר א' תשע"א, 18.2.2011