ההבדל בין ספר בראשית לספר שמות טמון במעבר מעיצובן של תשתיות החיים על ידי האבות אל פרטי החוק שמלמד המורה. התפילה היא ביטוי לתשתיות הללו, שיש לשוב  אליהן ממרחק הלימוד והדינים

משה שובר את הלוחות, 1659

מה הקו המבדיל בין חלק א' של התורה – ספר בראשית – לחלק ב' – ספר שמות? מה מגדיר את סיומה של תקופה? הרי אין "שריקת סיום" ו"שריקת פתיחה" המציינות את סיומה של תקופה אחת ואת תחילתה של אחרת. כבר שנים אני עסוק בשאלה הזאת: איך מרגישים ומתי מרגישים ואם בכלל מרגישים כשעוברים מתקופה לתקופה.

בפרספקטיבה נכונה, נראים כמה הבדלים לעין. האנשים, הגיבורים, הם אלה שעושים את המעבר בין הזמנים. ספר בראשית הוא ספרם של האבות ועל כן הוא מסתיים במות יעקב ובניו; ספר שמות הוא ספרו של משה, ולכן הוא פותח בלידתו. ייתכן שלכל זמן יש הגיבורים המסוימים שלו. ייתכן שאילו אנשים אלו היו בזמן אחר הם לא היו נחשבים גיבורים אלא סתם "בחורים טובים". אברהם, יצחק, יעקב ואפילו יוסף ומשה נחשבים כולם ל"אושפיזין" בחיינו, אבל יש הבדלים גדולים ביניהם, ולכן התאים כל אחד מהם לזמנו. אמור לי מי גיבוריך ואומר לך את זמנך…

דמויות סמכותיות

"תנו רבנן: אין קורין אבות אלא לשלושה, ואין קורין אמהות אלא דמויות סמכותיות לארבע…". חז"ל קבעו את מעמד ה"אבות". רק הם קרויים אבות. מעמד ייחודי זה הוא לעומת מעמד אחר, "הרב". ספר בראשית הוא ספרם של האבות ועל שמם של אלו הוא נקרא גם "ספרן של ישרים". הוא סיפור של משפחה, ומשפחה מתחילה מאבא. יש בו בספר בראשית הבטחות פוליטיות על ארץ ועל עם, אבל הסיפורים באים מתוך המשפחה. ספר שמות הוא ספרו של משה רבנו. הסיפור שבספר שמות איננו משפחתי; הוא מספר על משה והעם. בצד המשפחתי דווקא עולים קשיים – האישה החוזרת לבית אביה, הבנים הלא ידועים. סיפור משפחתו של משה לא מסופר אלא דרך אגב, כאשר מוקד הספר הוא במצווה ובחוק. ספרי בראשית ושמות – כשהם עומדים זה מול זה – הם בבחינת האב-בראשית מול הרב-שמות.

שתי סמכויות אנושיות עומדות מעלינו – הורינו ומורינו. כולנו זכאים להיות בנים של הורינו ולהיות תלמידים. הראשונה היא ברורה מאוד. היא איננה תלויה בבחירות ובהכרעות, אלא במציאות. כל אדם הוא בן של אב ואם. הסמכות השנייה, סמכות המורה, היא מורכבת יותר. שאלות מסובכות הן מי המורה שלי, מדוע בחרתי דווקא בו כמורה לחיים, מה הוא לימד אותי, האם הוא התייחס אליי  כתלמיד, אולי הוא רק לימד ולא היה מורה במשמעות העמוקה של היות מורה, ועוד שאלות רבות. רוב בני האדם זוכים להיות אבות ומיעוטם זוכים למעמד הרב.

את האב אנו פוגשים לראשונה באזור חדר הלידה. כדרך העולם הורינו מלווים אותנו תחילה; אנחנו תלויים בהורינו ואם זוכים כעבור עשרות שנים היחס מתהפך. תמיד קיים סוג של הדדיות, של ביחד – אוהבים, רבים מעט, מעריכים, מבקרים וכו'. את הרב-המורה אנו פוגשים בגיל יותר מאוחר. מטבע הדברים, בשלב מסוים בחיינו אנו גם מתרחקים ואולי אף נפרדים ממנו. יש לנו צורך בשתי הדמויות הללו כמלוות בדרכי החיים. אדם שחסר לו אחד משניהם, מורה או הורה, חסר לו מרכיב חשוב בבניין אישיותו.

"האב חייב ללמד את בנו…". יש לאב תפקידים וחובות כלפי בנו. מה ההורים מלמדים את בניהם? מהם מוסר אב ותורת אם? ההורים מלמדים את החיים, הורים נותנים לאדם כלים לחיות. הם מלמדים איך לאכול ומה ללבוש. אני רוצה להזכיר לכולנו שתי תמונות הוריות מוכרות, ומהפרט אתה למד על הכלל. חרות עמוק בזיכרוני כיצד לימדתי את אחת מבנותיי לקשור את שרוכי הנעליים. תמונה נוספת – אב מלמד את בנו או את בתו לרכוב על אופניים, הוא שומר שלא ייפלו ימינה או שמאלה, הוא משחרר מעט ורץ אחרי הילד לבל ייפול. וכך לאט לאט הילד נוסע מהר יותר ומתרחק מהאב העומד מרחוק ומסתכל בדאגה. זו תמונה מדויקת של ההורות. לעומת ההורים, הרב מלמד תורה. את התורה התלמיד ירחיב ויפרש, עליה הוא יתווכח, אותה הוא יתרגם ויישם בחייו שלו. התלמיד ה"חלש" יזדקק לקשר הדוק עם הרב, המקשה מן הסתם על הפרידה. התלמיד ה"חזק" יותר מבין מעצמו והוא רץ כדי להגיע אל העצמאות הרוחנית כמה שיותר מהר.

נקודת המוצא הלאומית

תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תיקן תפילת שחרית – שנאמר: וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפילה, שנאמר: ויעמד פינחס ויפלל. יצחק תיקן תפילת מנחה – שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר: תפילה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו. יעקב תיקן תפילת ערבית – שנאמר: ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר: ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפילה ואל תפגע בי (ברכות כו ע"ב).

אברהם המציא את התפילה. הוא קבע שאדם מתחיל את יומו בבקשה על היום שיבוא או בהודאה, אולי בשתיהן. יצחק מרחיב את התפילה. יש בתפילת מנחה משום הרחבת הזמן – צהרים – והרחבת מקום – בשדה. יעקב גם הוא מרחיב את תפילתו של אברהם; אולי הוא מתפלל על מה שהיה. כך נוצרת מסורת של תפילה, שלושה דורות של תפילה. אם תרצו, בשפה הלמדנית יש לפנינו "חזקה", שלפיה דבר החוזר על עצמו שלוש פעמים הופך לקבוע. הסוגיה ממשיכה את קו המחשבה הזה כשהיא מביאה ראיה מפינחס: "ויעמוד  פינחס ויפלל". מהבחינה הרעיונית הפסוק על פינחס לא הוסיף דבר, הוא מיותר. ומה  בכל זאת נוסף כאן? מפינחס אנו רואים שאכן התפתחה מסורת של תפילה – גם פינחס, שרחוק מאברהם כמה דורות, התפלל. הדבר מצביע על כך שהתפילה אכן קנתה לה שביתה בעם ישראל.

"נקודת המוצא" או "הנקודה הארכימדית", אותה נקודה שממנה מתחיל הכול וממנה ניתן להזיז את העולם, זו התפילה. לכן, היהודי הראשון, אברהם אבינו, הוא גם המתפלל הראשון. תפילה היא נקודת מוצא בעמידה של האדם מול הקב"ה. זו נקודת המוצא של היום: "וישכם אברהם בבוקר". בשפה דרשנית ניתן לומר שהתפילה מופיעה בבוקרו של עם ישראל. זו נקודת המוצא של היהודי אברהם, "אביר האמונה", כהגדרתו של סרן קירקגור. הוא הביא לנו את החסד ואת מסירות הנפש בעקדה ואת התפילה, ומי ששם לב מבין שהן היינו הך. אי אפשר לזה בלא זה.

גם כשהיהדות עברה מבית ראשון לבית שני התחיל הכול מתפילה. מה אנחנו יודעים על אנשי כנסת הגדולה? מעט מאוד. אבל הדבר הבולט שהם עשו מנוסח כך: "אנשי כנסת הגדולה תיקנו להם לישראל ברכות ותפילות, קדושות והבדלות". הם מחדשים את התפילה כאבותינו.

משה רבנו הוא המלמד תורה. אותו אנחנו שואלים שאלות, מותר או אסור, וממנו אנחנו יודעים שיש טהור ויש טמא; הוא נותן התורה. המורה בא אחרי האבא, לא רק במובן הכרונולוגי. משה רבנו מלמד אותנו איך וכיצד להתפלל, כדברי המכילתא: "מעשה בתלמיד אחד שעבר לפני ר' אליעזר וקיצר בברכותיו. אמרו לו תלמידיו: רבי ראית פלוני שקיצר בברכותיו? והיו מלעיגין עליו ואומרים עליו תלמיד חכם קצרן הוא זה. אמר להם: לא קיצר זה יותר ממשה, שנאמר אל נא רפא נא לה" (פרשת בשלח). התפילה עצמה היא מבית אבא, היא מתחילה באברהם אבינו והיא הניגונים ששתלו בנו אבותינו ואמותינו. תפילה זו היא תנועה נפשית, היא החיים עצמם, היא דומה לאכילה ולקשירת נעליים ולרכיבה על אופניים. להתפלל לומדים מאבא! לא מהרב ולא מהמורה כי היא איננה "דינים"; היא החסד והיא הרחמים והחמלה, היא הענווה – היא מקומי בעולם.

השיבה אל האב

תפקידם של האבות הוא לעצב את התשתיות. ייתכן שהדברים יפשטו צורה וילבשו צורה, אבל בכל מקרה ייבנו על אותם יסודות. האבות יוצרים את התנועה הנפשית, הבסיסית והיסודית, שבעבודת ה' – הדיבור עם א-להים. כל השאר הוא התפתחות של התפילה. בבית אבא קיים המרחב שמאפשר ספונטניות והתחדשות בעבודת ה', לעומת בית המדרש שבו אנחנו מקבלים את מרותו של הספר.

אך התפילה היא אתגר. קשה להתפלל. רבים בעולמנו ויתרו על התפילה. אולי כי התפילה היא בניית גשר בין שני עולמות. יכולים להיות קשיים פילוסופיים ביחס אליה, והיא, כמו סוגיה קשה, דורשת מאמץ ולימוד – לימוד שלה ולימוד עליה. גם  היא זקוקה לתפילה, בבחינת "למדני א-להי ברך והתפלל על סוד וכו'".

באים ימים שבהם התפילה נכנסת לתוך התורה ונוצרות להן "הלכות תפילה". בזה היא עלולה לאבד את מקומה העצמאי. התפילה עברה ממסורת אבות, מהחיים, אל הלימוד. מה זה אומר עלינו כעובדי ה'? אולי אנו מאבדים את היכולת לחפש קִרבה ודבקות בקב"ה, אולי אנחנו מאבדים את נוכחות האב. אנחנו חיים בכרוניקה מעוותת כשהתורה קודמת לתפילה. תפילה קודמת לתורה. אחרי התפילה נחזור ללמוד "מיגו במקום חזקה", נחזור לתורת משה. 

אנחנו שרידים של אלה שלא ויתרו על התפילה, שעדיין נאבקים וייאבקו על תפילה כנה ומשמעותית, לא רק בניגון אלא גם במילה טובה של תפילה. זו תורת אברהם אבינו בתפילה, ולכן בתפילה אני גם מקיים כיבוד אב ואם במובן העמוק של המצווה. פרופ' לייבוביץ זיהה את הקושי של האדם המודרני להתפלל וקבע בתקיפות שהתפילה היא "עבודה". ואנו נשיב לו: אף על פי כן! נשוב אל האב ורק אז נלך אל המורה. נשיב את החיים הדתיים מהלימוד אל הטבעיות.

לזכר אבי, הרב יוסף יהודה ריינר, שהרביץ תורה בישיבת "קול-תורה" יובל שנים, ולכבוד תלמידו, מורי ורבי הרב מאיר שלזינגר שליט"א, מייסד ישיבת שעלבים