גוסטב דורה, בעלת האוב, 1880

תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ 

 התהלך עמו בתמימות ותצפה לו,

ולא תחקור אחר העתידות,

אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות,

ואז תהיה עמו ולחלקו (רש"י)

בפרשת שופטים (פרק י"ח, פס' ט'-כ"ב) מובאים, זה כנגד זו, הקסם והנחש למיניהם אל מול הנבואה, היא קול ה' המתגלה באדם: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף… כי תועבת ה' כל עושה אלה… ואתה לא כן נתן לך ה' א-להיך; נביא מקרבך מאחיך, כמוני, יקים לך ה' א-להיך…".  באמצעה של הפרשייה הספיריטואלית מופיעה ההוראה: "תמים תהיה עם ה' א-להיך".

מהי משמעותה של אותה תמימות? האם הנבואה היא אכן תחליף לכתחילאי למנחשי הנחש ולראיית עתידות?

יש שאכן רואים בנבואה את התשובה המקבילה למעשי הגויים. פרשנות זו מתבססת על פשטי הפסוקים שאגדו את שני הנושאים: "תמים תהיה עם ה' – וממנו תדרוש ולא מן המתים" (רשב"ם), "…וממנו נדרוש העתידות, מנביאיו או מאנשי חסידיו" (רמב"ן). כלומר, הקוסמות לדידם היא דרך פגומה להגיע לתוצאה שאינה פסולה במהותה – חקר העתידות והצפונות.

האבן עזרא נוקט לשון זהירה יותר, לא מחייבת: "והרוצה לדרוש – ידרוש מה' על פי הנביא". מתחדדת כאן ההבנה כי הנבואה (בהקשרה הנוכחי בלבד!) היא אמנם אופציה כשרה לדרישת העתידות, אך ייתכן שאין זה אלא בבחינת "כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה" – דרישת העתיד דרך הנבואה אמנם מותרת, אבל לא ברור אם היא רצויה וראויה.

שונה הוא פירושו של רש"י על אתר, שהבאנו בראש דברינו. רש"י, בניגוד לפרשנים דלעיל, רואה בעייתיות בעצם החקירה אחר העתיד. הוא אינו קורא לאדם להעדיף את נביא ה' על פני הקוסם והמנחש אלא מפנה אותו לדרך שונה באופן קטגורי: התמימות לדידו אינה רק הפך הקוסמות האלילית אלא הפך שורש הנטייה לגול את צפוני העתיד. רש"י מחזיר את האדם אל זמן ההווה, לכאן ולעכשיו. במקום לשאול כל הזמן "מה יהיה" הוא רואה רלוונטיות יתרה בשאלה כיצד האדם מקבל את מה שיש, את ההווה.  

אפשר שיש כאן לא רק הכוונה שונה לדרך העבודה של האדם אלא נתינת דגש אחר בהבנת הא-לוהות. הנבואה מדגישה את הידיעה האינסופית של הא-ל. ניתן לחוש בכך בברירת המילים והביטויים של הרמב"ן (שם): "…שנייחד לבבנו אליו לבדו ונאמין שהוא לבדו, עושה כל והוא היודע אמיתת כל עתיד…". אנשים רבים מזהים ומכירים את א-להיהם דרך פריצתו את גדרי העולם, דרך מה שקרוי "התגלות": ההתגלות בהר סיני, בניסים, בנבואות. תפיסת הא-להות המתגבשת בעקבות כך היא תפיסה של א-ל עושה כול, יכול כול, יודע, חזק במובן פנימי, שולט. קרבת א-להים בהקשר זה היא היכולת להכיר, לחוש, את אותה המוחלטות, ולעתים אף להתבטל בתוכה. זו תפיסה המנציחה את הפער שבין בורא לנברא, שכן כל חשיפת טפח של עתיד אינה אלא בבחינת הודאה בכיסוי טפחיים. כל זרזיף של אור הוודאות אינו אלא סימן ושובל למסך החשוך, לעיוורון האדם.

הא-ל המשחרר

ייתכן שרש"י, בפירושו על התמימות, מעוניין להאיר פן נוסף ולהצביע על סגנון אחר של קשר אדם-א-ל: ההתרכזות בתוך ההווה, ההתנתקות מצפיית העתידות, משאירה את האדם בעולם של בחירה ושל התגלות רצון. האדם מופתע כל יום מחדש. הוא מנסה לקשר כל רגע מחדש למקורו, הוא נפגש עם החיים ולא רק עסוק בהתכוננות אליהם. כך גם הא-להות המתגלה בתוך ראי החוויה: מתגלה הפן החופשי של הא-להות, המתחדש, הבוחר, המשחרר… אדם שלא מתרכז בא-להים כ"יודע" מסוגל לחזות בנוכחותו של הרצון הא-להי.

כדי להיות "איש א-להים" בדרכו של רש"י אין צורך להכיר באותה ידיעה חיצונית אבסולוטית. על מנת להיות "עמו ולחלקו" יש "לצפות לו", ול"קבל בתמימות". לא לנסות להתדמות אל הא-ל בידיעתו המוחלטת, אלא לצפות לבורא בתוך ההתרחשות, להתהלך לפניו בתוך ההווה, בחוסר הידיעה, בבחירה הנתונה. הידמה לבורא בחופשיותו, ביכולת ההשתנות, באמון שהוא נותן. אל תבקש להצטרף אל תסריט מכוון ומוחצן, מרובע ומקובע, צרף את ה' אל ספקותיך, אל המעשה הלא משוחד. התמים. 

בכל רגע ניתן להגיע לעולמות של ידיעה או לעולמות של בחירה. לעולם שמשווע נואשות לרמזים, תחזיות, מוחלטות, או לעולם שבו בא לידי ביטוי מכלול של אישיות ויטאלית, פעימת לב, עולם שמתוך התעצמותו והתפתחותו מסופר הרגע הבא, נולד עוד רגע.  

גם בתהליכי בחירה והכרעה ניתן להבחין בין שני אופנים שונים: יש בחירה בין "טוב" ל"רע"- בחירה שעומדת בצל הידיעה ומקבלת השראה מכוחה. יש אמת אחת נכונה שנמצאת אי שם, שאליה מנסים לקלוע, שאותה מנסים לתפוס. אך יש גם בחירה שאין לנגד פניה "נכון" או "לא נכון" אובייקטיביים, ידועים מראש. בחירה בין טוב לטוב, בחירה שלא מנסה לשאול רק "מה יותר נכון", ו"מה כתוב למעלה", אלא מביאה לידי ביטוי רצון וחופש. אפשר כך, אפשר אחרת, התוצאה פחות חשובה. רגע הבחירה, עצם תהליך הבחירה, הם הנקודה המכוננת, הם ההווה בהתגלמותו.

לעתים האדם מנסה להתעלם מקיומה של בחירה מעין זו ומניח את כל ההתלבטויות בתוך סוגריים גדולים של ידיעה. לגישה זו יכולות להיות גם השלכות מעשיות יותר כמו חיפוש אובססיבי של "פתרון הבעיה" דרך מקורות שנתפסים כאובייקטיביים בעיני האדם, שנושאים עמם משהו מן האופי הנבואי. האם גישה זו הינה הרכנת ראש תמימה בפני האמת ה-אלהית או שמא היא מרחיקה את האדם מן התמימות?…

"אמר רבי יצחק: כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו…  אמר רבי הושעיא: כל המתמים עצמו שעה עומדת לו…" (נדרים דף ל"ב).

לא מדובר כאן בגמול חיצוני שהתמים זוכה לו, גם לא במידה כנגד מידה שהיא תוצאת שיפוט מאוחר של המעשים. התנועה פשוטה היא, מינה ובה: הקב"ה "מתמים" עם התמים כי זהו הדבר שהתמים רואה בו, בא-להים – את גילויי התמימות, החירות, ההתחדשות. "השעה עומדת" לתמים כי התמים מונח בתוך ההווה, כי הוא חי את השעה, הוא אינו חרד ואינו נס מפניו של ההווה. הרי זה בלתי אפשרי שהשעה, שההווה, יבגדו בתמים.

התמימות, כפי שהיא עולה בציור זה, דרך פירושו של רש"י, היא הניסיון להיות בן אדם המתהלך עם ה' הבוחר: להצליח להכיל את הפתעות הרגע, לבחור, "לקבל" במקום לקחת, "לצפות" במקום לדרוש. התמימות היא כעין מרקע ולבוש להשתקפות והתראות של תמימות עמוקה ועליונה, של חירות ורצון גולמיים, טהורים. דווקא אז, אומר רש"י, מתגלה פן א-להי חדש באדם, דווקא אז מתרחשת ההתאחדות – "עמו ולחלקו".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ג' באלול תשע"א, 2.9.2011