ארכיון הבלוג

ברכבת העולה אל ירושלים | צבי צמרת

עיון בכתביו של הרצל מוכיח כי מעולם לא איבד את הזיקה למסורת ואת החיבה לירושלים. שאיפתו הייתה להלביש את העיר העתיקה בלבוש מודרני ובינלאומי
המשך הרשומה

חנייה אידיאולוגית | הרב שג"ר

מאחורי מחלוקת הרב קוק והחזון אי"ש בעניין איסור "לא תחנם", הנוגעת ליסוד היתר המכירה, עומדות השקפות מנוגדות על ישראל והעולם, הנעות בין אוטופיה להסתגרות 
המשך הרשומה

מצוות התלויות במדינה | יעקב אריאל

המדינה איננה רק אמצעי לשלמות האדם אלא גם ערך בפני עצמו. אפשר להתווכח ולהתלונן, אבל לא ניתן להתכחש להיותה ראשית צמיחת גאולתנו
המשך הרשומה

מן האוזן אל הלב | רא"ם הכהן

מוטיב השמיעה השוזר את פרשתנו נועד להעמיק את הברית שבין ישראל לקב"ה ולכונן מערכת יחסים אינטימית המתאימה לאתגרי האמונה בארץ ישראל

  המשך הרשומה

הדרך אל האדמה / אורי הייטנר

בשיר 'דרך ארץ' מדמה מאיר אריאל את הקשר שבין הגבר לאישה ליחס העם היהודי לאדמתו ומלמד כי בשביל חיבור אמיתי צריך לדעת את דרכי הגישה. המפתח טמון בין אדם לחברו   המשך הרשומה

מחפש את היהלום / סיון ואבישר הר שפי

 

ישראל חברוני, משורר, מחזאי, שחקן-יחיד ומדריך קבוצות למסעות התבודדות למדבר, מספר על החיפוש הנמשך אחר ארץ ישראל ועל הדרך שלו ממשגב-עם לבת-עין

המשך הרשומה

אפקט הפחד / עמיצור ברק (לפרשת עקב)

 

לעם ישראל לא היתה סיבה מוצדקת לפחד ממלחמות הכיבוש, ואף על פי כן יודע משה כי פוחד הוא. למיגורו הוא משתמש באסטרטגיות שונות השזורות בנאומו

המשך הרשומה

ערכו של הנוי / יעקב הלוי פילבר

 

שדרות רוטשילד בשנות העשרים של המאה הקודמת

מעלות וסגולות רבות יש לארץ ישראל, אבל עם כל מעלותיה בראש ובראשונה היא משמשת מקום מגורים לבני אדם, מקום שבו יוכלו הבריות להגשים ולממש את מטרותיהן הרוחניות והגשמיות. בפרשתנו מצווה התורה "והורשתם את הארץ וישבתם בה", משרטטת את גבולותיה ומצווה עלינו לחלקה בגורל לכל השבטים.

מצוות יישוב הארץ מטילה עלינו חובות מגוונות אשר אחת מהן היא לשמור על חזותה החיצונית. בפרשתנו נצטווינו להשאיר מגרש פנוי של אלף אמה סביב הערים. מה ייעודו של המגרש סביב העיר? על כך כותב רש"י: "ומגרש – ריווח, מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר, ואין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה". את הדרישה לדאוג לנוי העיר מוצאים אנו גם במשנה: "מרחיקין את האילן מן העיר חמישים אמה" (בבא בתרא כד ע"ב). ושאלו שם בגמרא: "מאי טעמא? אמר עולא: משום נויי העיר". ופירש"י שם: "לפי שנוי לעיר כשיש מרחב פנוי לפניה". ופסק הרמב"ם (פרק י' מהל' שכנים ה"א): "מרחיקין את האילן מן העיר כ"ה אמה ובחרוב ובשקמה חמישים אמה משום נויי העיר". אכן, ראו חכמינו בכלל חיבת הארץ את הדאגה לאיכות הסביבה, כמו שמסופר על רבי חנינא שהיה משווה ומתקן מכשולי העיר מחמת הארץ שהייתה חביבה עליו ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים.

גישתה של היהדות לנוי כערך שיש לטפחו אינה מצטמצמת לתחום מראה הארץ בלבד. היא מציינת אותו לשבח גם בשאר תחומי החיים, כבמאמר הידוע: "שלושה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה ואישה נאה וכלים נאים" (ברכות נז ע"ב). וכן אמרו שם (נח ע"ב): "ראה בריות טובות ואילנות טובות אומר: ברוך… שככה לו בעולמו". ובירושלמי (עבודה זרה פ"א ה"ט) אמרו: "ראה אפילו חמור נאה או גמל נאה אומר: ברוך שכך לו בריות נאות בעולמו".

המקרא עצמו מציין את היופי כאחד השבחים שמשתבח בהם האדם, ואין הכוונה רק ליופיה של האשה כמו שנאמר ברחל ("ורחל הייתה יפת תואר") או באביגיל ("והאשה טובה שכל ויפת תואר"). שבח זה כולל את המין האנושי כולו, כמו שנאמר על יוסף: "ויהי יוסףיפהתואר", וכן על דוד: "כי היה נער אדמוני עםיפהמראה"; "והוא אדמוני עםיפהעינים וטוב רואי". ושמא תאמר שהמקרא רק מציין עובדה מבלי לתת ציונים בדבר, באו חכמים ואמרו (אבות פ"ו מ"ח): "הנוי והכח… נאה לצדיקים ונאה לעולם".

היופי הוא ערך לא רק בחיי החולין אלא אף בדברים שבקדושה. על הכתוב "זה א-לי ואנווהו" שאלו בירושלמי (פאה פ"א ה"א): "וכי אפשר לו לאדם לנוות את בוראו? אלא אנווהו לפניו במצוות – אעשה לפניו לולב נאה, סוכה נאה, שופר נאה, ציצית נאה ותפילין נאין", או כלשון הבבלי (שבת קלג ע"ב): "התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה… ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאים".

והנה, עם כל השבחים על היופי די לנו להזכיר את הכתוב: "שקר החן והבל היופי". אם כך, מתי היופי רצוי ומתי יש להסתייג ממנו? תשובה: היופי אינו הערך הבלעדי של החיים. יש בחיים שני ערכים: האחד, ערך שתפקידו להקנות לאדם שלושה דברים – להרחיב את דעתו, לרומם את נפשו או לעדן את כישרונותיו. בזה נכללת כל תורת היופי אשר ממנה יצאו חכמות שונות כמו המוסיקה, הציור וכיוצא בזה. עם כל חשיבותן של חכמות אלו, הן אינן נותנות לאדם את עצם החיים, לא בחיי שעה וכל שכן לא בחיי העולם.

הערך השני נוגע לעצם החיים, כמו הרפואה והתמדת הבריאות. במובן זה צריך להתייחס לחוקי התורה בתור חוקי חיים שתפקידם אינו רק להנעים את החיים, אלא שבהם יקנה את עצם החיים, ולכן תמיד צריך להעדיף את המועיל על הנעים. אשר על כן, כל עוד אפשר לקיים את האתיקה עם האסתטיקה מבלי שיפגעו זו בזו, עלינו לקיים את שתיהן. אבל באותם מקרים שבהם קיימת התנגשות בין השתיים, שהגירוי של היופי עלול לפרוץ את גדרות התורה והמוסר, אז ייאלץ האדם לגרוע את עיניו מהרגשת היופי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בתמוז תשע"א, 29.7.2011

מקצה סיפורים / שלום עזריה

 

השלמות נדרשות ופיוטיות ל'מים יבשים' שפורסם בגליון יום העצמאות

המשך הרשומה

קריאה במחלוקת / יהושע לביא

עד היכן יכול להרחיק הדרשן, ומה המשמעות האמיתית, אם ישנה כזו, של הבטחת הקב"ה "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם"? שיח על פינת המדרש שפורסמה בגיליון פרשת לך לך המשך הרשומה

יש רק בעלים אחד / יעקב הלוי פילבר

טענותיו של הרב בני לאו בדבר ביטול אפשרי של בעלות ישראל על הארץ אינן מתיישבות עם העולה מן התורה והמדרשים ואף מתבססות על פרשנות הפוכה שלהם. הארץ היא שלנו גם בהיותנו בגלות המשך הרשומה

בתגובה למאמרים ' הגלות איננה אלטרנטיבה' מאת הרב ארי שבט ו'יש רק בעלים אחד' מאת הרב יעקב פילבר, גיליון פרשת ויצא

זיכיון על תנאי / בני לאו


כמי שגדל בישיבה תיכונית בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, גם אני ספגתי ושתיתי בשקיקה את ספרו המעורר של הרב יעקב פילבר הי"ו, "איילת השחר". זה היה הספר הראשון (ואולי היחיד) שהגיש לנו, התלמידים, את חזון הגאולה של הראי"ה קוק זצ"ל במילים המובנות לנו. החזון הגדול הזה היה חומר הבערה שבזכותו חשנו עצמנו ראויים לתת כתף למימוש הנבואה של שיבת ציון השלישית.

כמו כן, אני מכיר היטב את דברי הרב הרצוג בימי מלחמת העולם השנייה, שבהם נסך רוח של גבורה על היישוב כולו באמירתו המפורסמת ש"מסורת בידינו, בית שלישי לא יחרב".

בספרי "ירמיהו" לא באתי לערער ולקלקל את תחושת "שיבת ציון", אך כן באתי לעורר ולתקן את הסכנה שבתודעת הביטוח שמשרה אותה סיסמה של "בית שלישי לא יחרב".

אכן קשר נצחי

בלומדי את ספר ירמיהו על פי סדר חייו ותקופתו עמדתי על כך שהנביא מעורר את יושבי ירושלים האחוזים במידת הביטחון בבית המקדש, שלא ידמיינו לרגע שבית המקדש וירושלים יעמדו להם כמגן מפני רעתם. אם הם לא יהיו ראויים לישיבת ארץ ישראל – ארץ ישראל תקיא אותם, כמבואר בתוכחת התורה.

התרגלנו לשיר ולרקוד את הסיסמה: "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל". לא מצאתי במקורות ישראל שימוש בביטוי זה. המקור הקדמון הראשון שאומר זאת הוא השיר "איש מוזר" של נעמי שמר הזכורה לברכה.

כל טענותיו של ידידי ומכובדי הרב פילבר הי"ו מקורן בטעות הזו של הציבור שמרוב אהבתו לארץ ישראל אינו מדייק ואינו מעדן את טיב היחס שבין העם לארץ. הרב פילבר מבקש להוכיח שוב את הקשר האינטימי והבלעדי של ארץ ישראל לעם ישראל. וכי יעלה על דעתו של מישהו מלומדי התורה לערער על דברי תורה מפורשים אלו?

הרב פילבר מביא את דבריו הנפלאים של הרב סולובייצ'יק, המשווה בין ברית העם והארץ לברית איש ואישה וקובע כי בניגוד לברית הנישואין שיש בה פתח לפירוד, בברית העם והארץ יש הבטחת נצח של ברית עולם. וכי אפשר לערער על עניין זה, המפורש לא רק בדברי אחרוני אחרונים אלא אף בדברי נביאים ובכתובי התורה עצמה?

הרב פילבר מביא את דברי הרמב"ן (שעליו גדלנו כולנו) המוצא בתוך פסוקי התוכחה את ההבטחה לנאמנות הארץ לעם: "ושממו עליה יושביה". וכי אין אנו יודעים עד כמה צדק הרמב"ן בלומדנו את דברי ימי ארץ ישראל שנשארה בנאמנותה לעם ישראל לאורך כל שנות הגולה?

הגדיל לעשות הרב ארי שבט המבקש לשמוע מפי את התפיסה הרואה את הגולה כאופציה לחיזוק העם החוטא. זה כבר גובל בלשון הרע. רק מי שלא קרא את ספרי יכול לומר דברים רחוקים שכאלה.

הטיעונים בכתובים

טוען הרב פילבר שבספרי איני מבחין "בין הבעלות הנצחית של עם ישראל על ארץ ישראל לבין מימוש הזכות". אכן צודק הרב פילבר בטענתו אליי, אך דבריי אינם באים מראשי אלא עולים באופן ישיר ומדויק מדברי הנביאים שכל דבריהם אמת וצדק. גם ירמיהו וגם יחזקאל עמדו בדור החורבן מול עם הנאחז באדמה בלי לשמור תורה ובלי לנהוג בדרכיה. ירמיהו צועק כנגד אותו משל של הרב פילבר על האב הרושם את הבעלות על רכבו על שם בנו: מי הכניס לראשך את האמונה שהקב"ה העביר את הבעלות על הארץ ממנו אלינו? זוהי כמעט כפירה בתורה. ירמיהו אומר במפורש שהארץ שייכת לקב"ה ולא לאף אומה אחרת. כך אומר לנו הנביא (פרק כז):

אָנֹכִי עָשיתִי אֶת הָאָרֶץ אֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה אֲשר עַל פְּנֵי הָאָרֶץ בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה וּנְתַתִּיהָ לַאֲשר יָשר בְּעֵינָי.

וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת חַיַּת הַשּדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ.

רק מי שאוטם אוזנו אינו שומע כאן את המקור המפורש לדברי רש"י הפותחים את התורה. זוהי המשוואה שעִמה מתחיל לומד בראשית את דרכו. הקב"ה נתן את הארץ לאשר ישר בעיניו, ונתינה זו אינה העברת בעלות אלא זכות ישיבה בארץ. הארץ תישאר קניינו של ה'. ברצונו נתנה לעם ישראל, אך ברצותו, חלילה, נטלה מאיתנו ונתנה להם. וכי אין דברים אלו פשוטים וברורים לכל בר בי רב?

ההליכה אחר הסיסמה של "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל" מקורה בחוסר הבחנה בין זכות ישיבה לבין בעלות. ההתאמה של העם לארץ, הייחודיות של הארץ ובחירתה להיות מקום שכינה ומקום הקמת המדינה של ממלכת כוהנים וגוי קדוש – כל אלה פשוטים וברורים, אך הם לא מקנים לנו את אותה תעודת ביטוח של אחיזה בארץ לנצח.

טוען הרב פילבר שאני מצנן את אמונתם של נאמני ארץ ישראל "לבל יחשבו שארץ ישראל שייכת לעם ישראל בכל תנאי". אם זוהי אשמתי – אני לוקח אותה בלב שלם ודואג. אחזור ואומר בלי הרף – הקב"ה ייעד את ארץ ישראל לעם ישראל על מנת לממש בה את ייעודו הסגולי ולהיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש. וכשהעם אינו נאמן לייעודו – הוא מאבד את האחיזה שלו בארץ. הוא אינו מאבד את ייעודו העולמי והנצחי. בכל פרק בתולדות העם התחדש הניסיון הזה ובכל פעם שהניסיון נכשל הקב"ה עקר אותנו מעל אדמתו.

כעת אנו חווים את הניסיון המחודש של הקב"ה להושיב את עמו על אדמתו. סיסמאות אלימות המבקשות לעקור את הארץ מידי הקב"ה ולנכס אותה לידי בשר ודם עלולות להיות מתכון לאלימות אחרת שעליה דיברו הנביאים, ושהייתה הגורם לאובדן ישיבתנו בארץ בדורות הקודמים. רק ההכרה בבעלותו של הקב"ה ובחובתנו להתנהלות מוסרית וערכית בארץ תקנה לנו את הביסוס לזכות לשבת בארץ הזו לבטח.

האצבע פונה לכולם

אנו נמצאים בעיצומו של הניסיון הנוסף. הבית השלישי נמצא בבנייה. ראשיתו קיבוץ גלויות והפרחת הארץ משממתה. האחיזה בארץ וההתבססות בה תלויות בתודעה ובמעשה. בכל פעם שאנו פוגעים בקוד המוסרי של החברה האנושית – בגזל, בשפיכות דמים ובשאר מעשי פשע ורשע – אנו מאבדים את אחיזתנו על הארץ.

ברור שהאצבע מופנית לכלל החברה היהודית: למערכת הכלכלה והשלטון, לקבלנים שמעסיקים עובדים בתנאי עבדות, לאנשי הון המשתררים על מערכות השלטון והתקשורת ולאנשי המדיניות שמוכרים את כל היקר תמורת סעודת עניים. אולם האצבע מופנית גם לאלה המבקשים להרדים את העם בהבטחת גאולה שאין ממנה נסיגה. אלה ההולכים בסיסמת "בית שלישי לא יחרב" מחזקים את שיכרון הכוח ומחריבים במו ידיהם את מה שכבר נבנה. יהודה ושומרון נבנו במשך עשרות שנים על בסיס אמונה. בכל פעם שמישהו מקצה המחנה מנהל את המאבק על ארץ ישראל בדרכי פשע ואלימות – הוא מערער עוד אבן בבניין הבית.

אני מאמין בתהליך הא-לוהי של שיבת ציון.

אני מאמין שהקב"ה העמיד אותנו בניסיון לבנות בפעם השלישית את בניין האומה על אדמת ישראל.

אני מרגיש אחריות להמשיך את הבניין שהחלו אבותינו, מתוך אחריות לכלל האומה ולכלל האנשים הגרים בארץ הזו.

ואני מתפלל שנהיה ראויים להשלמת הבניין על פי חזון הנביאים, שמדברים אלינו מתוך דברי ימיהם.

 

לא שאלה של מקורות / דרור בונדי


בשבת שעברה פורסמו שתי תגובות פולמוסיות לספרו של הרב בני לאו, "ירמיהו". הרבנים החשובים ביקרו את הרב לאו על שספרו מעלה על הדעת את היתכנותה של גלות שלישית, בעוד שמקורות רבים מראים שאין לו על מה שיסמוך. בניגוד לרב לאו, המסתמך, לדעתם, על פרשנותו הסובייקטיבית לסיפורי ירמיהו, הם סומכים את דעתם על מקורות רבים. כדברי הרב שבט: "כל רב שרוצה להתווכח עם מסורת זו ידו על התחתונה. המקורות כבר הכריעו נגד הרב בני… ורבני הדורות האחרונים רק ממשיכים באותה הדרך".

אני לא יודע על מה אתם מדברים ומה כתוב במקורות שלכם, אמר, אבל דבר אחד אני יודע: אנחנו ננצח. אנחנו ננצח כי אנחנו מוכרחים לנצח. שתקנו (הרב חיים סבתו, תיאום כוונות, עמ' 98).

במילים אלו מגיב המט"ק החילוני לחייליו הבני"שים, המנסים, באמצע מנוסת הקרב ברמה, להתנחם בהבטחת אתחלתא דגאולה – והם נענים לו בשתיקה. ואכן, גם אם ניתן להכריע כל שאלה באמצעות הסתמכות על מקורות, לא כל השעות כשרות לכך. יש מצבים שבהם הסתמכות על מקורות – גם אם תכליתה להגביר את הביטחון ב"בית השלישי" – עלולה לשקף דווקא גלותיות:

הזרם הא-להי הכללי, הזורם בכל חלק מחלקי התורה ונותן להם חיים, הוא מצוי להיות מושג יפה רק פה על אדמת הקודש… ודוקא מפני שתלמידי-חכמים שבארץ ישראל הנם מוכנים אל זאת המעלה הנישאה, על כן כל זמן שהם… חפצים להיות מתנהגים בארחות דרישת התורה רק בדרך הראויה לבני חו"ל, הם נעשים מתנוונים וירודים… (הרב קוק, אורות התורה, יג, ה-ו).

החסידות הרגישה זאת כבר בגלות, כפי שאמר הרבי מקוצק: "מה בין מתנגד לחסיד? – המתנגד מפחד מהשולחן ערוך, החסיד ירא שמים". בהתאם לדבריו, השאלה כלל איננה מה עולה מן המקורות, לכאן או לכאן, אלא כיצד מתרחשת אהבת הארץ בלִבו של אדם העומד לפני ה'.

עמידה לפני ה'

ארץ אשר ה' א-להיך דרש אתה תמיד, עיני ה' א-להיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה…  השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם… ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר ה' נתן לכם (דברים יא יב-יז).

לעיני אדם נראית ארץ ישראל ככל יתר הארצות, ורק לעיני ה' היא נראית כ"מקום אשר יבחר". האם אנו בארץ ישראל או בארץ כנען? הכרעתה של שאלה זו תלויה בטיב עמידתך לפני ה', ולא בהכרעת המקורות. כאשר אנו חשים באהבת ה' לארץ – הרי שאנו בארץ ישראל; אם איננו חשים בכך – כבר מזמן אבדנו מארץ ה', ושום אחיזה באדמה לא תועיל:

ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין… והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב (יומא לט ע"ב).

כשם שבמלחמת ששת הימים ניתן היה לחוש במבטו של ה', כך מלחמת יום-כיפור חייבה שתיקה, חשבון-נפש נוקב נוכח הסתר פניו, נוכח גלות השכינה. ושתי התודעות הללו חייבות למלא תמיד את לבו של ירא ה'.

היה ירא שמים

שאלת הגלות איננה יכולה להיות תלויה בהכרעת המקורות, שכן היא נוגעת ללב לבה של יראת השמים. עבור אדם ירא שמים, השכינה, התגלות ה', אינה מובנת מאליה, ושום מקור לא יניח את לבו. אין הוא זקוק לביטחון בצדקת הדרך, אלא להליכה ממשית בדרכי ה' ובאור פניו.

האם עודנו חשים במבטו הנוקב של ה'? מה פשר הצורך הגלותי העז כל כך בסמכות המקורות כשלעצמם? האם מקור העוז של בני הציונות הדתית נעוץ בהבטחת המקורות ש"בית שלישי לא ייפול" ותו לא? שמא אבדה לנו יראת השמים, ובשל כך מצאנו תחליף בשולחן ערוך ובקדושת הארץ? קדושת ההלכה וקדושת הארץ אינן מבצרים העומדים כשלעצמם, אלא חלונות שנועדו לשקף את מבטו של ה'. ובלא יראת שמים הם עלולים להיהפך, חס ושלום, לאלילים.

ירמיהו לא היה פובליציסט ותו לא, אך גם לא סמך את דבריו על טקסט שקיבל מה'. הוא היה אדם ירא שמים; א-לוהים נגלה אליו ושיתף אותו במה שרואות עיניו. "כה אמר ה', מצא חן במדבר… עוד תטעי כרמים בהרי שומרון" (ירמיהו לא א-ד); "כה אמר ה', אם לא תשמעו אלי… ונתתי את הבית הזה כשילה" (שם כו ד-ו).

 

פורסם ב'מוסף שבת', מקור ראשון, י"ב כסלו תשע"א, 19.11.2010

 

השמאל הציוני – מצע לדיון רעיוני / רועי ירום

מסמך 'השמאל הציוני' נכתב בתגובה למסמך 'השמאל הלאומי' של שמואל הספרי ואלדד יניב. המצע לדיון אינו תחום לגבולותיו של מגזר כלשהו, וגם מי שמכונה 'ימין' בהגדרות הפוליטיות השגורות עשוי למצוא בו עניין ומקור לפולמוס מהותי או לשיתוף מחשבה ופעולה פורה. מבחר קטעים המשך הרשומה

מתיקותה המוחשית של ארץ ישראל / דוד ברוקנר

 

מאז הפך למועד שמציינים אותו בצורה עממית רחבה, עבר ראש השנה לאילן תמורות ושינויים. הגיעה העת לקומה השלישית, הארצישראלית והקבועה, של ט"ו בשבט

המשך הרשומה

עץ על פרשת דרכים / ישראל רוזנסון

 

גלגוליו הרבים – ביידיש ובעברית – של שיר העם על העץ העומד על אם הדרך מספרים את סיפורה של היהדות בעת החדשה: גלות, ציונות, נוסטלגיה ויידישיזם. פרקי 'בוטניקה' יהודית

המשך הרשומה

פירותיה המובחרים של הארץ / חיים וידל

מדמותו של דרור נרקם ספר מוסר ארצישראלי, שבמקום לדבר ולהטיף הוא מספר ומאיר, כמו דמותו הפשוטה והמפליאה גם יחד של דרור ויינברג הי"ד

המשך הרשומה