…ולא תשבו במושב לאומים באין זה הֹר ההר
משען לגבכם בעולם.
במושב לאומים ישב זה שמשען לו הרכם.
… בלי זה ההוד, מה ביקום ערככם?
טלו צפון מן עולם והיה – משולש.
טלו מזרח מן עולם והיה – לא עולם.
ישראל בלי ההר הוא – לא ישראל

מתוך "ישראל בלי ההר", אורי צבי גרינברג

בית המקדש בוער בתוכי תמיד ובעיקר בתקופה זאת של השנה, בין י"ז בתמוז לט' באב, בשלושת השבועות בין נפילת החומה לשריפתו במציאות ההיא שלפני הגלות הגדולה. ולמרות שגודלתי וחונכתי להאמין שהגאולה קרבה, ושבכל יום בוא יבוא, שנותיי משילות ממני את התמימות ואיתה את התקווה.

שתי תופעות הפוכות, מנוגדות בעם, מרחיקות מאיתנו את המשיח; ומקור שתיהן בגולה הגדולה, שאולי יצאנו ממנה אך היא לא יצאה מאיתנו. האחת ברורה: נמיכות הרוח ושפלות הנפש, חוסר יכולתנו לכבוש ולמלוך, הרעל המפעפע בדמנו, ההרס העצמי של הפרטת הציונות, של הנמכת החזון, האמונה והכיסופים לעכשוויזם בזוי. עם עבדים שאלפיים שנה למד לשרוד בלי להרגיז את המלכות, קשה לו להבין שעכשיו הוא המלכות. הוא ממשיך לרקוד בפני האומות "מה יפית". המשיח, לתפיסתו, הוא אגדה. הוא שם גנאי לקבוצה שתמיט עלינו קלון במקרה הטוב, ואולי אפילו אבדון.

אבל הלב שותת דווקא מאותה קבוצת "משיחיסטים", שהתרחקה כל כך ממהותה, מייעודה. מאז פטירתו של הרב קוק האב, שהיה באמת עצום, לא עשו הולכי דרכו דבר מלבד להקצין הלכתית. למרות היותה של קבוצה זו למלח הארץ, אובדן ההנהגה מורה לה להתקבע ולהתחפר במוכר, במקום להעז ולחדש.

אני בוכה על בית המקדש, על חורבנו במציאות ובלב. בפעם האחרונה שזה קרה הייתי בעיר העתיקה, ופנתה אליי צעירה מהציונות הדתית ושאלה איפה הכותל, כי היא רוצה להתפלל לכיוונו. הר הבית ומקום המקדש שאליו יש לכוון את תפילותינו אינו חלק מהלקסיקון שלה. כשהיא מבקשת "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", היא אומרת זאת מן הפה ולחוץ. אין מקדש בלבה. אין מלכות. יש כותל ויש דמעות.

לאחרונה שאלתי רב נחשב מהכיפות הסרוגות מה יעשה אם יינתנו לו המפתחות להר המוריה, ואל-אקצה ייעלם. הוא אמר לי בלי להסס רגע: "אבנה חומות אדירות, למנוע מהיהודים להיכנס למקום שאסור להם". יש יהודים המאמינים שבגלל טומאתנו אסור לנו לגשת לחלקים מסוימים בהר הבית. יש כאלה שמאמינים שעד שתימצא פרה אדומה שאפרה יטהר אותנו – אין לנו רשות לעלות.

כך בעניין הרשות לעלות. ומה בדבר החובה? החובה להקריב קרבן פסח? ומה בדבר הריבונות? ומה בדבר אלפיים שנה של בכי וגעגועים? ומה בדבר העובדה שזרים על ההר ואנחנו בגיא? ומה בדבר מלכות ישראל?

משיח הוא אדם שנמשח. שנבחר. הוא בא מתוך העם ולא ירד מהשמים בליווי מופע זיקוקים וחצוצרות. אולי הוא כבר בתוכנו אבל הגלות מסמאת אותנו ואין אנו יכולים לראות אותו. אנחנו מעדיפים לבנות חומה מאשר לעלות בחומה. להתבצר במוכר ובבטוח, בלי להרגיז עלינו עמים ולאומים, ולבכות כל שנה בתשעה באב, ולצאת לידי חובה. כי למה אנחנו צריכים את כל הבלגן הזה.

כי הרי בסופו של דבר, בית המקדש הוא בית. והוא ייבנה ככל מבנה אחר: יצא מכרז ממשרד הדתות או משרד התשתיות או אפילו ממשרד ראש הממשלה, ויובאו ארזים מלבנון וברושים מיער ירושלים, ופועלים סינים יבנו אותו. אתם רואים אותו נבנה? אתם רואים מנופי ענק מעל הכותל המערבי?

לא. אינכם רואים. ובגלל זה הוא לא ייבנה. לא עכשיו. ועל אלה אני בוכייה. עיני עיני יורדה מים, כי רחק ממני מנחם.             

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באב תשע"א, 5.8.2011

חדרי העבודה של סופרים ומשוררים בישראל, מהעבר או מההווה, הם מושאי ספר הצילומים של טלי אמיתי-טביב. סיפורה שלה לא פחות מעניין מהמפגש עם עשרות הסופרים

המשך הרשומה ←