עם התה והלימון

ספרים הם געגוע. אישה קוראת מתאהבת בעטיפת ספר שעוררה זיכרון ישן וטוב עוד בטרם קראה את תוכנו ואיש ספר מתבשם מריחו של כרך כמחזיר זיכרונות קודמים. אוהבי סיפורים מוצאים נחמה במילים שמערסלות את ילדותם ומחיות את נעוריהם ויש שישתוממו או יתקוממו מול נקודת מבט שהשתנתה בין ימי קריאה דאז לעיון דהשתא. וגם בזה יש מין הכיסוף והערגה אל ימים שלא ישובו. ורטט הרִגשה החבוי המתעורר בציפיית חמדה לקראת בואו של ספר חדש נושא עמו הד לריגוש שמכבר ומושך קלות בחבל משיחה הקושר בין הלב המשתוקק למערת סודות קדומה.

סיפורי עגנון הם געגוע לעולם שאינו וקריאה בהם היא כמיהה לשפה ולתקופה וליצירה חד פעמית. מאיה פולק בחנה עבור גיליון חגיגי זה את אפשרות הורקתם של געגועי מילים אלה לשפות ניכר. הסופרת הפורה נורית זרחי ספרה בריאיון לרחלי ריף על ימים שבהם השכלה ספרותית נחשבה ועל יכולות קריאה שאבדו. הסופרת והעיתונאית אבירמה גולן נושאת שיר געגוע לסופרי הילדים המלומדים שיצרו עבור הקטנים עולם קסום של תרבות עברית מתחדשת וקינה על התדרדרותה של ספרות זו היום. המשורר, המתרגם ומבקר הספרות צור ארליך שופט במדורו המיוחד את הספרים שנכללו ברשימה המלאה של פרס ספיר לספרות. הפרופ‘ גבריאל מוקד, הסופר עמיחי שלו ועוד רבים וטובים מציעים גם הם את עינם הביקורתית על ספרים חדשים ומבקרי הבית הקבועים שבצו בין דפי הגיליון את המלצותיהם הקצרות לספרי השנה החולפת.

ויש שאדם מתגעגע לדמיון שווא ולמקומות שבהם מעולם לא ביקר ויש שהוא מתגעגע לדברים שנוכחיים כאן ועכשיו, ממש מולו, ויכול לאחוז בהם בכף ידו ולעלעל ולקרוא בהם כבמוסף חגיגי זה לכבודה של ספרות, לכבודו של חורף ולכבוד החנוכה. ולהקוראים ינעם.

שמואל פאוסט