"כל חיי נעתי בין העדר לעצמאות", מכריזה נורית זרחי, מהסופרות והמשוררות הפוריות בארצנו. בשיחה לכבוד ספר חדש, מהאישיים ביותר שלה, היא מספרת על החוויה המורכבת של ילדותה בקיבוץ בצל חוסר אב, היכרותה עם דליה רביקוביץ ויונה וולך והערצתה לרב מנחם פרומן, ועל השינוי הגדול בהרגלי הקריאה והספרות היום: "אנשים אמנם כותבים ספרים, אבל לא תמיד יש מי שיקרא"

בכניסה לביתה של נורית זרחי בגבעתיים, על דלת בצבע תכלת תלוי שלט – "נוּנה". כך, בפשטות, מציגה את עצמה מי שכתבה למעלה ממאה ושלושים ספרי מבוגרים וילדים, פרוזה ושירה, וזכתה בפרסים רבים, ביניהם שלושה עיטורי אנדרסן, פרס ביאליק, פרס יהודה עמיחי ופרס ראש הממשלה. "זה השם שלי מילדות", היא אומרת, "ככה קראו לי, והיום הנכדים קוראים לי כך".

את יודעת כמה ספרים כתבת?

"מעל מאה, לא יודעת במדויק".

זה מספר די מדהים.

"נכון. אבל תראי, אני מבוגרת, כבר בת 75, אז היו לי הרבה שנים. התחלתי לפרסם בגיל מאוד צעיר. לפני גיל 25 פרסמתי את ספר השירה למבוגרים 'ירוק ירוק', ואחר כך יצא 'אני אוהב לשרוק ברחוב', ספר שירי ילדים, שם יש את 'אישה באבטיח'. את בטח מכירה".

ודאי שאני מכירה:

אישה אחת גרה בתוך אבטיח / גדול, נורא. / היו לה שם שני שרפרפים / וכיסא ומנורה. / היא חתכה לה חלון / וחצבה לה סלון / ותלתה שם תמונה / והכניסה ארון, / וחתול שיצוד עכברים / היא גידלה בפינה, / ופתאום – / נסתיימה העונה.

השיר, שהלחין שלמה גרוניך וביצעה חוה אלברשטיין, הפך לקלסיקה, כמו ספרים נוספים לילדים של זרחי, דוגמת ספרי "תנינה" ו"ילדת חוץ". הכתיבה שלה – בספרי הילדים, בספרי השירה ("אררט") ובספרים למבוגרים ("נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות"), היא כתיבה אניגמטית ומלאת קסם. נדמה שהיא מביטה בעיניים אחרות על הדברים, שוזרת דמיון צבעוני עם מציאות נוקבת, כאב לצד צחוק והומור.

"הדמיון הוא אמצעי טוב לכתוב את הדברים", היא אומרת. "אני לא אוהבת את הריאליזם המדויק בספרות. אולי נכון יותר לומר נטורליזם. זו לא הצורה הנכונה להסתכל על דברים. הכתיבה הזו מראה מה שקורה בחוץ, וצריך לדעת את מה שקורה מעבר לבחוץ, להיכנס פנימה. יש בעולם הרבה דברים, השאלה היא על מה סופר יבחר לדבר. למשל, אם רוצים לתאר את החדר הזה, אפשר לתאר אותו יומיים. צריך לבחור את הדבר שנותן את תחושת החדר, ואז מתפורר הנטורליזם. הקולנוע כבר מזמן לא עובד ככה. רואים את האיש עולה על מטוס, ופתאום הוא כבר בארץ אחרת. הוא פה ורגע אחר כך הוא שם. הוא בשלג ואז הוא באפריקה. זה ריאליסטי, אבל ריאליזם קולנועי הוא אחר. אין סבלנות לזה שהוא קנה כרטיס והדיילת שאלה מה ישתה ואז הוא נרדם וכו'. זו התנועה של הדברים היותר מהותיים".

מאבק בג'וק סורר

בספר "בלוע", שראה אור לאחרונה בהוצאת "אפיק", כמעט לא ניתן למצוא מוטיבים פנטסטיים. דווקא בשל כך נראה שמדובר באחד מספריה האישיים ביותר של זרחי. הוא ספר קטן בגודלו, הראשון בסדרת "נוודים" של ההוצאה – ספרים שהיינו רוצים להכניס לתרמיל או לכיס המעיל ולצאת איתם למסע. "בהתחלה לא אהבתי את זה", אומרת זרחי, "אמרתי לבחורה בהוצאה, אז תכתבו את הספר על גרגר אורז וגמרנו", היא מחייכת, "אבל זה יצא מאוד מוצלח. אני אוהבת את זה שזה הולך בקטנות".

"בלוע" כולל שבעה סיפורים קצרים, בדיוניים בעיקרם ונשענים בצורה רופפת על יסודות אוטוביוגרפיים. בהם סיפור על אישה שאוספת רהיטים מהרחוב כדי להכניס הביתה חיים נוספים, סיפור מרגש על ילד שרוצה להיחלץ ממגורי עוני בכיכר השוק ומתעמת לשם כך עם דוד בן–גוריון, וסיפור על אישה שבולעת עיפרון בגלל שהכתיבה נמנעת ממנה.

לצדם מופיע הקובץ "החומר הבלתי נעתר", שמורכב מ–28 חלקים קצרים שבהם מנסה זרחי להתחקות אחר דמותו של אביה, הסופר ישראל זרחי, שנפטר כשהייתה בת חמש, ולהציג את תחושת ההעדר שהשאיר לאחר לכתו. "אני לא זוכרת אותו", היא כותבת, "פרט למבט אחד ששלח בי כשהוכרחתי לאכול בעל כורחי. אני זוכרת שעברה בי המחשבה, האיש הזה מבין אותי, הוא דומה לי, הוא קרוב". ובהמשך: "המתים שאנחנו לא מצליחים לשוחח איתם, בעצם, מכוונים את חיינו".

"אני חושבת שאבי כיוון במידה מסוימת את מסלול חיי", אומרת זרחי, "הרי גם אני, כמוהו, למדתי ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה, וגם אני כותבת. אגב, אמא שלי הייתה מורה הרבה שנים, ואני עבדתי בהוראה כארבעים שנה. אז גם יש את הכיוון של אמי שלקחתי".

ההעדר נוכח מאוד בספר, אך בולטת גם בקשה מתמדת לעצמאות. בסיפור "מטמורפוזיס", למשל, העדר הבעל לאחר גירושין מכריח את האישה לקחת פיקוד ולהיאבק מול בנותיה בג'וק סורר, ובקובץ המוקדש לאביה היא מספרת: "כשהאבות בנו סוכה לילדים, בניתי גם אני סוכה". "זה נכון, אני חיה בין העדר לעצמאות כל חיי", היא אומרת, "אני חושבת שאם הייתי נולדת היום הייתי יכולה להיות יותר עצמאית, כי בזמני זה היה קצת אחרת. זה היה הדור שבו הנשים היו או אחיות או מורות. התחתנתי בגיל עשרים, גם זה שייך לתקופה. התקופה מאוד קובעת, היא מאוד משחקת תפקיד, החברה שגדלים בה, הדעות הרווחות בציבור".

בסיפור "השנה ההיא בירושלים", הסיפור הרביעי ב"בלוע", מתארת זרחי התאהבות של גיל נעורים וכותבת שהיא הייתה עבורה "אמת החיים, הכרחית כדי לחוש עצמי חיה". היום היא מסתכלת על האהבה לגמרי אחרת. "הייתי מאוד תלויה בהתאהבויות באותן שנים. הרבה שנים. היום אני מסתכלת על זה מאוד אחרת. בגלל ניסיון חיי. גם אני וגם בני הזוג שהיו לי עשינו עבודה מאוד רעה במשך הרבה שנים. אני עדיין מאמינה בחברות, בזוגיות. אבל לא, אני לא תלויה באהבה. הייתי נורא אומללה אם הייתי צריכה להיות תלויה בזה. מהנעורים ועד הרבה אחר כך הייתי כזו. בסוף יצאתי מזה, במחיר יקר. ניסיון החיים לימד אותי שהאדם לא יכול להיות תלוי באף אחד. האדם אינו פטרייה, מה לעשות".

רוצה להיות אנונימית

נולדת בירושלים, ולאחר פטירת אביך עברתם לקיבוץ גבע. איך חווית את חיי הקיבוץ?

"זה היה מאוד מורכב. באתי בלי אבא, וקיבוצים לא אוהבים אנשים שלא מתאימים לתבנית שלהם. צריך לבוא מצוידים כיאות. אחר כך אמא שלי הייתה מורה שלי, כי הייתה כיתה אחת וזה מה שהיא עשתה, וגם זה לא היה פשוט. הלינה המשותפת לא הפריעה לי, אלא המסגרת הקולקטיבית שהייתה מאוד חמורה. היו שם גם דברים טובים, אבל כולם היו כל הזמן יחד עם כולם, כולם ידעו אחד על השני הכול. והמבוגרים לא התנהגו בחכמה עם חברת הילדים. הייתה רוח מאוד לא נדיבה של מקום קטן וחמור. הקולקטיב הוא שאלה שצריך לדון בה. זו בעיה לגדול בקולקטיב. כשהאדם אף פעם לא לעצמו, והכול משותף, את לא יודעת מי את בכלל, כי את חלק מציבור עם חוקים כל כך חזקים ודעת קהל כל כך חזקה".

מתי התחלת להבין מי את?

"לקח הרבה שנים. עזבתי את הקיבוץ אחרי הצבא. הרבה שנים זה לקח, ומי יודע אם בכלל השתחררתי מכך לגמרי".

בדיעבד היית מעדיפה לגור בעיר בתקופה ההיא?

"כן, אני אוהבת ערים. יש פרטיות, אף אחד לא מכיר אותך, זה מצוין. אבל כשאת גדלה בנופים של הקיבוץ והכפר את הופכת לאמביוולנטית. מצד אחד את מתגעגעת לעצים, לטבע, ומצד שני את רוצה להיות אנונימית, במקום שיש תנועה זורמת. גרתי שנים רבות בתל אביב ואני מאוד אוהבת את העיר הזו. יש בה תנועה ופרטיות. יש בתל אביב קסם מיוחד. עברתי לגור בגבעתיים בגלל כסף. הייתה לי דירה גדולה בתל אביב וזה לא היה מוצדק. אני לא אוהבת את גבעתיים. שקט פה מאוד, אין תנועה, אין דינמיקה. זו פרובינציה בכל מובן המילה, כבד כאן".

גם דליה רביקוביץ הייתה בת קיבוץ גבע. הכרתן?

"הכרתי אותה, אבל היא הייתה גדולה ממני בחמש שנים ובגיל הזה זה משמעותי. היה בינינו בכל זאת איזשהו קשר. היא הורישה לי בילדותנו את אוסף הגלויות האמנותיות שלה. וגם למדתי בכיתה עם אחי ורמי, האחים התאומים שלה".

ידעת שהיא כותבת?

"ידעתי. אבל הייתה עליה דעה איומה בגבע. אמרו עליה שכשהיא תהיה גדולה היא תהיה מוכרת ב'אתא', זבנית. ככה אמרו על כל מי שלא היה הטיפוס המתאים לדעתם, כזה שלא הולך באותו מסלול. דליה נורא סבלה בגבע. אני הבנתי שאין ברֵרה, שאין מה לעשות. דליה הייתה אחרת. היא הייתה משוררת וראו את זה. היא הייתה מאוד עצמאית. אמא שלה, מיכל, הייתה מורה שלי, מורה מופלאה, והיא נתנה לבת שלה תמיכה. אמא שלי הבינה מניסיונה בחיים שבנאדם צריך להסתגל, אז היא העבירה לי את זה, ואני הסתגלתי".

הרבצען של יורם

זרחי החלה לכתוב בתור ילדה קטנה, מאוד קטנה. "תמיד כתבתי. אדם אחד טלפן אליי לפני כמה שנים ואמר שהוא פירק את העיזבון של אביו, שהיה בבריגדה, ומצא שם שיר ששלחתי לאבא שלו כשהייתי בת שנתיים וחצי. אז אמא שלי כנראה כתבה מפי את השיר על הדף, ואולי היא התערבה פה ושם, בכל אופן – הוא שלח לי את זה. זה שיר על המולדת. אלו היו זמנים שבהם כתבו רק על המולדת, בשנות הארבעים, עוד לפני קום המדינה".

מתי פרסמת את הסיפור הראשון שלך?

"אחרי הצבא שלחתי סיפור ל'למרחב', למוסף הספרותי 'משא'. העורך היה אהרון מגד, והוא הדפיס את זה. כשילדתי את הבנות עברתי לספרות ילדים. גם קודם כתבתי סיפורי ילדים, זה לא היה בגלל הבנות. אבל אני חושבת שהייתי צעירה מדי בשביל פרוזה. לא הייתי מחוברת לכלום, את מבינה? באתי מהקיבוץ לעיר, הייתה תלישות כזו. תמיד הייתה. לא היה הד לסיפורים הקצרים שלי שם, ועברתי לספרות ילדים ולשירה. לגבי השירה אנשים אמרו – מה, היא רוצה לכתוב גם שירה וגם סיפורים? לא היה להם נוח עם ערבוב הז'אנרים. וגם יורם היה מפורסם (זרחי הייתה נשואה למשורר, הפזמונאי והסופר יורם טהר–לב, ולהם שתי בנות, אראלה ורוני. לאחר ארבע עשרה שנות נישואין התגרשו. ר"ר), אז אמרו – מה, היא הרבנית של הרב, היא הרבצען?".

אבל זרחי לא הפסיקה לכתוב ולפרסם, ועבדה במשך השנים עם עורכים נודעים כמו אמיר גלבוע בהוצאת "מסדה" וט' כרמי בהוצאת "עם עובד". "הם היו אנשים נהדרים. הם ידעו כל כך טוב עברית וספרות והיו אנשים רציניים שהתייחסו לטקסט בצורה לגמרי רצינית. לפעמים הם היו קצת מיושנים אולי, אבל אין היום אנשים כאלה. מאוד הערכתי אותם. הם היו מטלפנים הביתה, למשל, ואומרים שהם קראו וזה נורא יפה. אין היום יחס כזה. טוב, היום הספרות במצב מאוד גרוע. אז היו שנים אחרות, התייחסו לספרות כמו שמתייחסים היום לטלוויזיה. אבל זה התפרק מהר מאוד".

את לא ממש אופטימית ביחס למצב הספרות בארץ.

"הטלוויזיה והאינטרנט והצ'אטים ודומיהם פגעו ביכולת הריכוז וביכולת הקריאה שלנו. היום רוב האנשים יכולים לקרוא רק דברים קלים, קצרים. ניקח למשל את 'מלחמה ושלום'. קראתי אותו כמה פעמים, ואני לא יודעת אם אני יכולה לקרוא אותו עכשיו. גם אני השתניתי. אני מכירה אנשים שעוד קוראים, אבל לא רבים. משהו קרה, ביחס לזמן, ביחס לריכוז, ביחס לעניין. העניין אובד מהר, וגם יש כל כך הרבה דרמות וטרגדיות מסביב שמצריכות את כל תשומת הלב. הטכנולוגיה מתקדמת והאנשים משתנים בהתאם. הוויז'ואל מחליף בקלות את הקריאה. הרי הקריאה התחילה מהפיקצ'ר, מהפיקטוגרף, אז זה חוזר לפיקטוגרף".

את מעדיפה לראות טלוויזיה?

"לא, אני קוראת, אבל אני קוראת עם אותה תחושה שלוקחים לי את השטיח. מי לוקח? אני".

מה את קוראת?

"אני קוראת שירה, מסות, זיכרונות, ביוגרפיות. אני אוהבת כמה משוררים אמריקנים. אני יודעת אנגלית אבל זה בכל אופן קשה במובן מסוים. אני קוראת בשפתם אבל לא מבינה את זה כמו מישהו שזו שפת אמו ונולד שם. אני קוראת אמילי דיקנסון, וולאס סטיבנס, לואיס גלוק. לא נתחיל עם העברית, כי אי אפשר, זה תמיד פוגע במישהו. בפרוזה אני קוראת פרוזה לא שגרתית, לא רומנים שהם בסצנה. אחת לכמה זמן אני מנסה לקרוא, אבל לא נשאר כלום בפנים, כמו טלוויזיה, את צופה או קוראת ולא נדבק אלייך כלום.

"תראי, יש לי ביקורת גדולה על הספרות, אבל זה לא אומר שאני יכולה ליישם את זה בכתיבה שלי. אם הייתי עושה בדיוק מה שאני חושבת הייתי סופרת מהוללה, אבל אני עושה מה שאני יכולה. המחשבות שלי יותר ביקורתיות ממה שאני מצליחה להפיק. הביקורת שלי יותר חזקה מיכולת הכתיבה".

הילד הזה בראש

על השידה לצד הכורסה בחדר מונחים זה על גבי זה ספרי שירה דקים, חדשים, רובם נושאים שמות לא מוכרים לי. "את כל אלו קיבלתי רק בשבוע האחרון, חלק של תלמידים שלי", היא אומרת. לאורך השנים היא לימדה כתיבה יוצרת, באוניברסיטאות ובסדנאות באופן פרטי. היום היא כמעט אינה מלמדת, למעט סדנה אחת שמועברת בביתה. אני מספרת לה על הספרים הרבים שמגיעים למערכת "שבת". "אנשים כותבים, אבל לא תמיד יש מי שיקרא", היא טוענת, "היום לקוראים צריך לשלם, שכר קוראים. הוצאות נסגרות או מתאחדות. יש כאלו שאומרים שאני לא צודקת, שאנשים קוראים, שילדים קוראים. אולי זה נכון, אבל אני חשה את השינוי.

"פעם הייתה גם מערכת ערכים שחשבו שהיא חשובה. השכלה נחשבה חשובה, והיום היא לא. כי לא מוצאים בזה עבודה. זה עניין כלכלי. הקפיטליזם החזירי קלקל את העסק. את לא יכולה לעבוד בעבודה שלא מפרנסת, והכסף הוא קנה המידה. זה לא היה ככה פעם. למשל לגבי לימודי ספרות. אני למדתי ספרות וחשבו שזה יפה מאוד. היום מי ילך ללמוד את זה. גם המוסדות עצמם לא מטפחים את החוגים האלו כי הצעירים לא מגיעים".

מתי את כותבת?

"בבוקר, בבתי קפה. אני כותבת במחשב, אבל המחשב שלי זה כמו 'אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם'. כל יום יש איזה עסק, משהו לא עובד. אני לא אדם טכני, אני כותבת שנים על מחשב ועדיין לא השתלטתי על העניין. הוא כבד, לא משנה מה תעשי. מצד שני כבר איבדתי את כתב היד, ובמחשב קל להקליד. לפעמים אני כן כותבת במחברת. אני לא כותבת בכל יום, זה תלוי בחיים, ביכולת שלי בחיים".

הכתיבה שלך השתנתה במהלך השנים?

"כן, הכתיבה מאוד השתנתה. השירה בטח השתנתה, והכתיבה לילדים, הכול השתנה. אני השתניתי. קשה לי להסביר, אבל אני לא באותו מקום שהייתי, אני אחרת, לטוב ולרע. אולי הכתיבה השתנתה כשהפכתי לאמא ולסבתא, במובן זה שפעם הייתי מעִזה לכתוב דברים יותר מפחידים, וכשיש ילדים ונכדים אני רואה את זה ונזהרת. אבל אף פעם לא אהבתי סופים רעים, גם בשביל עצמי. אני לא אוהבת ספרים או סרטים עם סופים רעים, אני תמיד מעדיפה אותם אופטימיים".

את מפחדת שיכולת הכתיבה תאבד לך?

"תמיד יש חרדה כזו סביב כתיבה. יכול להיות שזה לא יעניין אותי יותר, יכול להיות שפתאום אפסיק. אי אפשר לדעת".

זרחי לא מפחדת לשטוח בכתיבה שלה לילדים מחשבות מורכבות, מופשטות, אפילו פילוסופיות. באחד מסיפורי "תנינה", למשל, המכשפה תנינה אומרת לחתול שלה: "תגיד… למה אתה מפחד להִתקרב לממשוּת".

ילדים מבינים את זה?

"ילדים אוהבים את זה, משמע הם מבינים את זה. לא צריך להסביר להם, הם מבינים. השאלות הקיומיות הגיעו ממני, וזה מתאים לגיבורה. ספרי תנינה היו הצלחה גדולה ובלתי צפויה, אלו הספרים שלי שהכי הצליחו. כתבתי אותם לראשונה לעיתון הילדים 'פילון', ושם אמרו לי שלא תהיה תפארתי על הדרך הזו. הם לא אהבו את זה. והנה, זה הצליח מאוד. אחר כך הוצאתי את הסיפורים כסדרת ספרים, ולפני כמה שנים הופיע ספר האוסף".

במבוגר שכותב ספרות לילדים צריך להיות משהו ילדי?

"לא בהכרח. יש אנשים שנתקעו בילדות, יש אנשים שיש להם נוסטלגיה לילדות, ויש אנשים שיש להם את הילד הזה בראש, באישיות שלהם, בלי קשר לביוגרפיה שלהם. אני חושבת שהייתי הרבה שנים אדם ילדותי, ויש עוד דבר – בספרות ילדים יש חופש מאוד גדול, של אגדות והמצאות, ואני אוהבת את זה. אין את זה הרבה בספרות למבוגרים. אולי כדאי שאכתוב כך למבוגרים. יש לי טקסטים כאלה, נראה אם אעשה עם זה משהו".

מהו ספר ילדים טוב?

"יש ספרים נהדרים, כמו ספריה של אסטריד לינדגרן, ספרי אן שירלי, אי הילדים וטרזן. אלו ספרים שמצליחים ליצור דמות של ילד שאפשר להזדהות איתה, ומצד שני היא לא מוגבלת. זו כתיבה מעניינת, לא סטנדרטית, לא מתחכמת ולא מנסה להתיילד. זו ספרות טובה ואמינה".

הרב פרומן היה נהדר

פרסמת שיר בגיליון האחרון של "משיב הרוח". מה דעתך על השירה הדתית?

"זה דבר אחד לשאוב מהמקורות – מהרוח, מהשפה, מהוויה. וזה דבר אחר לקחת מהמקורות. אני חושבת ש'משיב הרוח' בתחילת דרכם לקחו יותר מדי מן המקורות, ממש מן הפסוקים, וזה בעייתי. אבל במשך השנים הם התפתחו מאוד, היום הם במקום אחר". המשוררת סיון הר שפי, היא מספרת, הייתה תלמידה שלה. "היא ממש כוח גדול. אישה מקסימה ומשוררת מצוינת. יש עוד בחורות מוכשרות מהקהל הזה. בכל סרלואי מעניינת, וגם בתאל קולמן".

את חשה בעצמך חיבור למקורות, ליהדות?

"החיבור שלי ליהדות נובע מכך שנולדתי יהודייה, ויש בתוכי הד למקורותיה, ולמה שאינני יודעת והייתי רוצה לדעת. זה קשר שקיים דרך הוריי והסבים הגדולים שלי, שהיו דמויות בולטות ביהדות של זמנן ומעבר. אך לא ברור לי איך לחבר את החיים הרוחניים שלי עם התרבות היהודית, שאינני יודעת אותה מספיק לצערי. ואינני יודעת אם העניין שלי בה היסטורי, מיתולוגי או רליגיוזי.

ובאופן מפתיע היא מוסיפה: "הערצתי את הרב מנחם פרומן. הוא היה נהדר. מי שערך לי את ההיכרות איתו הוא יונתן ברג, גם הוא היה תלמיד שלי, בחור מוכשר ונחמד. פגשתי את הרב בפסטיבל שירה, הוא היה אז כבר מאוד חולה, אז דיברנו מעט. אבל הוא עשה עליי רושם עצום. קראתי את הספר שכתבה בתו, ליהרז טויטו–פרומן, וזה ספר ממש נהדר. הנה, אם את שואלת אותי על ספרות ישראלית טובה, זה אחד הספרים הישראליים שעשו עליי רושם גדול. גם את השירים של הרב אני אוהבת, הוא היה דמות שמאוד דיברה אליי. את שייכת לקבוצה הזו? ואיך אשתו, הדסה? ומה עוד יש לקרוא שכתב הרב?", היא מתעניינת ומבקשת שאשלח לה את כתבי הרב, "אני פשוט רוצה לקרוא".

זרחי הייתה עיתונאית, ולאורך הריאיון היא מתעניינת בי, שואלת גם היא שאלות. ברגעים מסוימים נדמה שהחלפנו תפקידים, היא המראיינת, ואני עונה על שאלותיה הסקרניות, המתעניינות באמת. "עבדתי עם בנימין תמוז ב'הארץ', עם אדם ברוך ב'ידיעות', ב'את' של 'מעריב' ובעיתונים אחרים", היא מספרת. "כתבתי מסות וביקורות ספרים וראיינתי הרבה מהמשוררים ומהסופרים של אז. אהבתי את זה, אבל אז ראיתי שאני שואלת את אותן שאלות, שאני חוזרת על עצמי, אז הפסקתי. חוץ מזה, לא יכולתי לכתוב ביקורת רעה על ספר, כי הארץ קטנה מדי. זו בעיה גדולה. בהתחלה עשיתי את זה, כתבתי ביקורות רעות בלי חשש, ואז ראיתי שאני לא יכולה לפגוע באנשים. אז הפסקתי גם עם זה. זה לא היה שווה את הטורח.

"הכרתי למשל את יונה וולך. היא הייתה בחורה די מפחידה. וגם מעניינת מאוד. פעם היא רצתה שנופיע ביחד, אבל אני חשבתי שיותר טוב לא להסתבך איתה. היא הייתה בחורה מסובכת, אבל טיפוס מיוחד במינו. היא הייתה משאירה המון רושם. הולכת עם מגפיים גם בחורף וגם בקיץ, עם שיער ארוך מאוד, גבוהה ומרשימה. היא תמיד רצתה את זה כמו שהיא רצתה את זה. היא ניהלה את השיחות, זה לא היה בדיוק דיאלוג. היה לה גם קול מיוחד במינו, היא הייתה טיפוס".

לא נעים להזדקן

לנורית זרחי גינה קטנה שאותה היא מטפחת. "אני אוהבת שהציפורים באות, אני נותנת להן אוכל", היא אומרת. גם לכלבים יש לה חיבה מיוחדת, וכשאנו נפגשות פרנצ'סקה, הכלבה שלה, בדיוק נמצאת בבית ספר לאילוף. "מדי תקופה יוצא לי להחליף כלב, מחוסר בררה, למרות שאני מאוד נקשרת אליהם. לפעמים אני נהיית אלרגית, לפעמים משהו אחר קורה. בספר שאני עומדת להוציא, ספר מסות ושירה בשם 'חידת הכפולים', יש פרק על כלבים. כלב הוא נוכחות קלה בבית, זה מישהו שאת לא מדברת איתו והוא לא מדבר איתך, זו חוויה בלתי אמצעית של קשר, ולמי שגר לבד זה בכלל מצוין".

זרחי בת ה–75 פעילה וכותבת, ושני ספרים חדשים שלה בפתח, אבל "הזִקנה היא לא הצלחה גדולה", היא אומרת. "זה לא דבר נעים, זו ירידה בכושר הגופני ובכל הכשרים. זה רעיון מוזר שעדיין לא הצליחו לטפל בזקנה. גם מבחינה חברתית זה לא דבר נעים. למשל כשאני הולכת לקופת חולים, אנשים אומרים טוב, היא זקנה, לא כדאי להשקיע. וכך זה בכל מקום. צריך להבין – אנשים הם לא רק זקנים. נשאר בהם עוד חלק, והחלק הזה הוא צעיר, יותר נכון – חסר גיל. ולכן האופן שבו תופסים אדם זקן צריך להיות מורכב. אבל בגלל שהעולם שלנו מדבר בפשטנות אף אחד לא תופס את זה בצורה הזו. יש בתוך האדם חלק שלא שייך לגילים בכלל. הנפש אין לה גיל".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג כסלו תשע"ז, 23.12.2016