קטגוריה: עוד מילה / יעקב עציון

המסילה שבין התותח לבטרייה / יעקב עציון (לפרשת חוקת)

 

"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה" (במדבר כ)

המשך הרשומה

על רבנים, אדונים ואלופים (לפרשת קרח)

 

"כִּי תִשְתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְתָּרֵר" (במדבר טז יג)

המשך הרשומה

לאכול שטרודל בכרך (לפרשת שלח לך)

 

"וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים" (במדבר יג יט)

המשך הרשומה

שעירים – בדיר, במדבר ובשמים (לפרשת נשא)

 

"שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת… וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה" (במדבר ז)

המשך הרשומה

מסך שאינו מסכך (לפרשת במדבר)

 

וּמִשְמֶרֶת בְּנֵי גֵרְשוֹן בְּאֹהֶל מוֹעֵד הַמִּשְכָּן וְהָאֹהֶל מִכְסֵהוּ וּמָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (במדבר ג כה)

המשך הרשומה

נחש נחוש ונחושת נחושה (לפרשת בחוקותי)

 

"וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה" (ויקרא כו, יט)

המשך הרשומה

עקר הגר ועקרת הבית (לפרשת בהר)

 

וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר (ויקרא כה, מז)

המשך הרשומה

החמצה, חמצן וחומוס (לפרשת אמור)

 

"מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה" (ויקרא כג יז)

המשך הרשומה

ולך נאה לקלס / (לפסח)

הגדת רוטשילד, צפון איטליה, 1450

 

מן המפורסמות הוא שלשון המקרא שונה בדרכיה ובאוצר מילותיה מלשון המשנה, וכפי שלימדונו חכמים עצמם: "לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן" (לשון ר' יוחנן בתלמוד, חולין קל"ז ע"ב).

אחת המילים הממחישות היטב את ההבחנה שבין שני רובדי לשון אלה היא המילה "לקלס", הנאמרת ברוב טקס כיום ברוב נוסחי ההגדה לקראת סיום פרק ה'מגיד' – בין שאר פעלי שבח והלל למי שהוציאנו מעבדות לחרות כיום הזה.

השורש קל"ס שבתנ"ך משמעו שלילי. "תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ, לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ", זועקים בתפילתם בני קורח בתהילים – ובדומה לכך מופיע הקלס בהקשרים נוספים לצד החרפה והלעג. אף בגזרת הפועל כך הוא – לעגם של הנערים לנביא אלישע מתוארת בכתוב כהתקלסות, כנאמר: "וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ" (מלכים ב' ב').

אמר לו: קאלוס

לעומת זאת, בלשון משנה אנו נפגשים עם קילוס הפוך, שעניינו אמירת דברי שבח וגדולה.

כך מובא בתלמוד הירושלמי בשם ר' ברכיה:

"ואתה מרום לעולם ה' – לעולם ידך על העליונה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם יושב ודן, כשהוא נותן דימוס הכול מקלסין אותו, וכשהוא נותן ספקולה הכל מרננים אחריו, למה ששטף בדינו. אבל הקב"ה אינו כן, אלא ואתה מרום לעולם ה' – לעולם ידך לעליונה".

ה"דימוס" הוא כתב שחרור ופטור (ומכאן הקצינים בדימוס של ימינו), ואילו ה"ספקולה" היא גזר דין מוות. על כל פנים, ברור כאן כי הקילוס הוא דבר שבח.

כמובן, יש לברר היאך הפך הקילוס את משמעותו מחרפה ולעג לשבח והלל. ובכן, יש המסבירים שהקילוס במקורו הוא הרמת קול, קריאה רמה – שיכולה להופיע הן בהקשרי שבח והן בהקשרי גנאי – ואמנם במקרא נזדמנו הקשרי שבח לקילוס, והפך הדברים בלשון חכמים. כסיוע להסבר זה ניתן להביא את השורש רנ"ן – שדרך כלל מביע הוא הרמת קול בשמחה, אך מצינו גם רִנָּה שאינה שמחה כלל ועיקר. כך, לצד "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'" (זכריה ב) מוצאים אנו גם את דברי הקינה: "קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲ-דֹנָי".

ואף בקטע שצוטט לעיל מן הירושלמי מצאנו "מרננים אחריו" – שכאז כן היום אין פירושו אמירת דברי שבח (להבדיל מ"מרננים לפניו").

ברם, בענייננו – תהפוכות השורש קל"ס – נראה שאין כאן רק התפתחות פנים עברית. כבר הציעו חכמי לשון ומחקר שהקילוס החז"לי קיבל את משמועתו המחודשת בהשפעת המילה היוונית kalos, שפירושה "יפה, משובח".

 כשם שכיום נוטלים אנו בלשון הדיבור מילים לועזיות ויוצקים אותן לתבניות עבריות (לסמס, לטלפן, לפקסס) – כך נהגו אבותינו. מי שאומר 'קאלוס' ביחס למשהו או מישהו הרי הוא מקלסו – וכך נמסכה משמעות חדשה בשורש קל"ס, שהפכה את הוראתו המקורית והמקראית.

רגליים לדבר שאכן מקור הקל"ס החז"לי ב-kalos היווני, שכן במקורות חז"ל נשמר גם תיעוד לשימוש ישיר בצורה היוונית. התלמוד הבבלי במסכת שבת (דף קח) מספר על ביתוסי אחד ששאל את ר' יהושע הגרסי מדוע אסור לכתוב תפילין על עור בהמה טמאה, בעוד מותר הדבר על עור בהמה כשרה שלא נשחטה. ענה לו ר' יהושע במשל: "למה הדבר דומה, לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות, אחד הרגו מלך ואחד הרגו איספקליטור, איזה מהן משובח? הוי אומר: זה שהרגו מלך… אמר ליה: קאלוס".

ה"איספקליטור" הוא מי שמוציא לפועל את ה"פסקולה" שפגשנו בציטוט הקודם מהירושלמי (רש"י: "שר הטבחים בלשון יווני"), ואילו המילה קאלוס פירושה "טוב, נאים הדברים" (רש"י: "משובח טעם זה"). העובדה שחכמינו הותירו את המילה קאלוס כצורתה מלמדת לכאורה על היותה מוכרת ורווחת – ויש בכך כדי לתמוך בהשפעתה על הקילוס, כדלעיל.

המילה קאלוס היא אמנם בסיסית ונפוצה ביוונית. בתרגום השבעים היא משמשת חלופה ל"טוב" העברית, וכבר בפסוק הרביעי בתורה היא מופיעה, בתרגום הכתוב "את האור כי טוב".

אגב, מכשיר הצפייה הקרוי קליידוסקופ, שהומצא על ידי מדען סקוטי לפני קרוב למאתיים שנה, משמר את היסוד היווני קאלוס. היסוד scope עניינו ראייה (כמו בטלסקופ – לצפות למרחק), וקאלוס כאמור פירושו יפה. פירוש הקליידוסקופ הוא אפוא "לצפות במראות יפים".

לא הנחנו לשון שבח

בהגדה של פסח שכתב הריטב"א, הוא הרב יום טוב בן אברהם אשבילי (איש סביליה שבספרד), מביא הוא את הנוסח שמקובל לאומרו בהגדת הפסח: "לפיכך אנחנו חייבין להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם ולהדר ולעלה למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו…" – ומוסיף: "וכל הלשונות האלו של שבח הם בפרקי היכלות, עד ולעלה. ואין ראוי לומר ולקלס, לפי שנופל בו לשון גנאי כמו לעג וקלס".

כתבנו לעיל שבלשון חכמים משמש הקילוס במובן חיובי, אך בצירופים מן המקרא, כגון "לעג וקלס", נשמר המובן המקורי והשלילי – וכן הוא עד ימינו אנו.

אולי בשל כך, סבור הריטב"א שאין לגרוס "ולקלס", שהרי המילה נושאת בקרבה גם משמעות של גנאי (מעניין לציין שהריטב"א עצמו בפירושו מביא כנימוק להכברת תוארי השבח כאן את מדרש חז"ל על פסוק שיר השירים "לריח שמניך טובים, שמן תורק שמך", שלא נמנע מלשון קילוס – "אמר ר' ינאי: הראשונים ריח שמנים אמרו לך, אבל אנו כשבאנו לים לא הנחנו לשון שבח שלא קילסנו לך ושבחנוך בו").

כ-110 שנה לאחר פטירת הריטב"א כתב ר' שלמה בן צמח דוראן (התשב"ץ) באלג'יר את פירושו להגדה, ולימד סניגוריה על לשון הקילוס שנהגו העם לאומרה:

"ויש אומרים שאין ראוי לומר לקלס שהוא לשון ביזיון, וכן אמר רב עמרם גאון ז"ל לפי שכתוב לעג וקלס, אבל רבותינו ז"ל הם משתמשין בו לשון שבח במדרש… וכן בכל המקומות מזכירין מקלסין להקב"ה".

מלבד אזכור העובדה שחז"ל משתמשים בקל"ס בלשון שבח, סבור רשב"ץ שאף בתנ"ך ישנם מקומות שאפשר לפרש כך. בספר חבקוק נאמר על עם הכשדים ההולך לכבוש לו ארצות – "וְהוּא בַּמְּלָכִים יִתְקַלָּס וְרֹזְנִים מִשְׂחָק לוֹ, הוּא לְכָל מִבְצָר יִשְׂחָק וַיִּצְבֹּר עָפָר וַיִּלְכְּדָהּ".

פשט הפסוק לכאורה מורה על כך שהכשדים ילעגו ויבוזו למלכים שסביבם (כך פירשו ראב"ע ורד"ק על אתר), אך רשב"ץ מבין ש"יתקלס" כאן פירושו "ישתבח", ומוצא כאן ראיה למשמע החיובי אף במקרא. אגב, רש"י בפירושו לחבקוק סבור אף הוא שלשון לעג אמורה כאן, אך מוסיף הסבר עקרוני ברוח הדברים שהבאנו לעיל, שלפיהם הקילוס במקורו יכול להתפרש לשני הצדדים: "והוא במלכים יתקלס – מתלוצץ בהם, וכל לשון קלסה לשון דיבור הנדברים בו, יש לטוב יש לרע".

סוף דבר, רשב"ץ מכריע שאין לפסול את הקילוס ויש להעלותו על שולחן הסדר – ואף מנמק את שמונת לשונות השבח (להודות, להלל וכו') האמורים כאן:

"ויש כאן שמנה מיני הודאות, כנגד ארבעה נסים שעשה לנו – הוציאנו מעבדות לחירות, ומיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול – וכמו שטובות האל היו כפולות עלינו, כן ראוי שנודה הודאות כפולות על אלו הניסים – שמונה הודאות על ארבעה ניסים.

נחתום פרק זה בדברי מדרש שמות רבה לפרשת בשלח, על מעלת קילוסן של ישראל הקודם לשאר קילוסין:

"משל למלך שנשבה בנו והלך והצילו, והלכו בני הפלטין [ארמון בלטינית; מקור המילה האנגלית palace] מבקשין לקלס למלך, ובנו מבקש לקלסו. אמרו לו, אדונינו מי יקלסך תחלה? אמר להם: בני, מכאן ואילך מי שרוצה לקלסני יקלסני. כך, כשיצאו ישראל ממצרים וקרע להם הקב"ה את הים, היו המלאכים מבקשים לומר שירה. אמר להם הקב"ה – אז ישיר משה ובני ישראל תחלה, ואחר כך אתם".

 ***

 רבים מבית ישראל נוהגים לצאת לנופש בימי החג הבאים עלינו, לאחר הלחץ שכרוך היה בהכנות לקראתו. המילה "נופש" מחידושי הפייטנים היא, וגזרוה מהפועל "להינפש" המצוי במקראות (לדוגמה: "וביום השביעי שבת וינפש").

בנבכי גניזת קהיר נמצא נוסח סיום ייחודי לפסקת השבח שאנו עוסקים בה ("לפיכך אנו חייבין") שהיה נאמר בחלק מקהילות ישראל בעבר, ובו נחתום דברינו:

"…והוציאנו מעבדות לחירות, מפרך לחופש, מלחץ לנופש, מן המיצר למרחב, ועשה לנו מים עזים נתיבה, רהבים ליבשת, נבכי ים למסלול, והעבירנו בגזרי ים רגל – ונאמר לפניו הללויה".

  פורסם במוסף 'שבת' – 'פסח' 'מקור ראשון', י'א בניסן תשע"א, 15.4.2011

נביעה, בעבוע ומבוע (לפרשת מצורע)

 

"אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים" (ויקרא יד, ה)

המשך הרשומה

לא צחור לבן / (לפרשת תזריע)

משחק ידוע בין הילדים הוא "כן לא שחור לבן", שבו יכולים המשחקים לומר כל מילה שבה יחפצו מלבד הארבע הנזכרות. "באיזה צבע החלב?", מנסה להכשיל אחד המשתתפים את רעהו. "צחור", עונה החבר, והודף את המתקפה ללא קושי.

אך האמנם צחור הוא לבן? בתנ"ך מופיע השורש צח"ר פעמיים – בשירת דבורה ובנבואת יחזקאל. בשירת דבורה, פונה הנביאה אל עוברי הדרכים וקוראת להם לספר את נפלאות ה': "רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת, יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ – שִׂיחוּ" (שופטים ה). האתונות הללו הן היחידות בתנ"ך המוכתרות בתואר "צחור".

בשנית נזכר השורש צח"ר בדברי יחזקאל, הנושא קינה על צור – ומתאר את גדולתה כמעצמת מסחר ושַׁיִט: "דַּמֶּשֶׂק סֹחַרְתֵּךְ בְּרֹב מַעֲשַׂיִךְ, מֵרֹב כָּל הוֹן בְּיֵין חֶלְבּוֹן וְצֶמֶר צָחַר". לגבי המילים "יין חלבון" נחלקו פרשנים האם מדובר ביין לבן כְּחָלָב, ביין משובח (כַּצירוף "חֵלֶב הארץ"), או שמא חלבון האמורה כאן אינה אלא עיר שנודעה ביינה המובחר (יש הסוברים שכוונת הכתוב לעיר חָלֶבּ שבצפון סוריה, אחרים מציינים את הכפר חלבּוּן הסמוך לדמשק; מכל מקום, זהו החלבון היחיד שנזכר במקראות).

ומהו צמר צחר? פרשני ימי הביניים מבארים שזהו צמר לבן ונקי, ומשווים את הצחר לאתונות הצחורות מספר שופטים – שפירושן אפוא אתונות לבנות, כהבנה המקובלת.

ברם, יש שצובעים את הצחור בצבע אחר. ב'מילון העברית המקראית' שהוציא לאור פרופ' מנחם צבי קדרי לפני כחמש שנים, מובאת בערך "צחר" ההגדרה הבאה: "בעל צבע צהוב-חום". לדבריו, אפוא, הצמר שביחזקאל והאתונות שבשירת דבורה כלל אינם לבנים, אלא צהובים-חומים. בהערות האטימולוגיות מביא קדרי את הפועל צחר בערבית (קרי: סחר), שפירושו "היה צהוב", וכן את המילה הסורית "צחרחר", שפירושה "הסמיק, האדים".

זרח הוא צוחר

המדבר הגדול בעולם נקרא בלשוננו "מדבר סהרה", אך מדובר בצורה משובשת שהגיעה אלינו דרך שפות אירופה. בערבית נקרא המדבר "אלצחראא אלכבירא", היינו "המדבר הגדול" (שוב, את הצד"י יש לקרוא כסמ"ך עמוקה, ולא כצירוף "ts" כנהוג בפינו כיום). הח' הגרונית פינתה את מקומה לעיצור h באנגלית, וכך נקרא המדבר בשם Sahara. במקביל, שם העצם הכללי "צחראא", שפירושו "מדבר" סתם, הפך לשם הפרטי של המדבר הגדול המשתרע לכל רוחב צפון אפריקה.

נניח עתה למדבר ולערבית, ונחזור ללשוננו ולמקורותינו. כשהזכרנו לעיל שהשורש צח"ר מופיע אך פעמיים במקראות, התעלמנו מהשם הפרטי "צֹחַר" שבו נקראים שלושה מבני המקרא – אביו של עפרון החתי (בראשית כג), אחד מצאצאי יהודה (דה"א ד), ואחד מבניו של שמעון.

בפרשת ויגש, כשמתאר הכתוב את מסע יעקב ומשפחתו מצרימה, נאמר: "וּבְנֵי שִׁמְעוֹן: יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית" (בראשית מו). לעומת זאת, כשמפרט הכתוב בפרשת פינחס את משפחות שמעון במסגרת המפקד שאחר מגפת בעל פעור, חל שינוי בשמות בני שמעון: "בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם – לִנְמוּאֵל מִשְׁפַּחַת הַנְּמוּאֵלִי, לְיָמִין מִשְׁפַּחַת הַיָּמִינִי, לְיָכִין מִשְׁפַּחַת הַיָּכִינִי, לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי, לְשָׁאוּל מִשְׁפַּחַת הַשָּׁאוּלִי" (במדבר כו). ימואל הפך לנמואל, אוהד וצוחר נעלמו, ובן חדש הופיע – זרח. מיהו זרח זה? מסביר רש"י על אתר – ומסכימים לו יתר הפרשנים, ראשונים כאחרונים – ש"זרח" הוא הוא "צוחר". רמב"ן במקום אחר אף מביא מקרה זה כדוגמה לכלל בלשון הקודש: "המנהג בלשון הקודש לשנות השמות בטעם שווה, כמו 'זרח' ו'צוחר'" (פירושו לבמדבר ב). "טעם שווה" פירושו משמעות שווה, שהרי הן זר"ח והן צח"ר קשורים להופעת אור.

לחילוף שם זה נזקק גם תלמידו של הרמב"ן, ר' שלמה בן אדרת, כשנשאל על ידי מאן דהוא כיצד מתיישבות הסתירות המתגלות בין ספר שמואל לספר דברי הימים. לאחר שמתרץ הרשב"א כמה סתירות נקודתיות, הוא כותב:

…אבל שאר החילופין שתמצא שם בכתובים בדברים שאין העניינים מתחלפים אינה שאלה, לפי שאין הכתובים שומרים המלות רק הכוונות, וזה יקרה אפילו בגופי התורה, גם בעשרת הדיברות קרה כן ולא הקפידה התורה רק בשמירת העניינים. גם בשמות בני אדם יקרה כן: בבני שמעון מנה בפרשת ויגש ובפרשת וארא יכין וצחר, ובפרשת פינחס החליף צחר בזרח… לפי שצחר לשון נוגה… וזרח לשון נוגה… והוא כאן וכאן לשון נוגה ואור (שו"ת הרשב"א חלק א', סימן י"ב)

צחורות כצהרים

נשוב עתה אל מדבר סהרה. כיוון שראינו שהשורש צח"ר הינו קרוב לזר"ח, ועניינו הופעת אור, ניתן להבין מדוע ניתן למדבר ולחולותיו צרובי השמש השם הערבי "צחראא". כתבנו לעיל שהאנגלים המירו את העיצור הגרוני חי"ת, שאינו קיים בשפתם, בעיצור ה"א – אך הם לא היחידים שביצעו חילוף כזה. חז"ל עמדו על הקִרבה שבין השורש צח"ר לשורש צה"ר – שקשור אף הוא למשפחת האור והופעתו, וממנו נולדו הצהרים, הצוהר – הלא הוא פתח המשמש לכניסת אור – ואף היצהר, שמן המאור, שמראהו מבריק וזך.

 במסכת עירובין בתלמוד דרשו חכמים את הפסוק הנזכר משירת דבורה: "'רכבי אתנות' – אלו תלמידי חכמים, שמהלכין מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה; 'צחורות' – שעושין אותה כצהרים; 'יושבי על מדין' – שדנין דין אמת לאמיתו" (נד ע"ב). המילה צחורות נדמתה לחכמינו כמילה צהורות, ודרשוה על הלכות מאירות וברורות כצהרים. כעת ניתן להבין מדוע נפלה מחלוקת לגבי מובן התואר "צחור". ברור כי הוא קשור לאור, אך ניתן למושכו לכיוון הלבן – הפך החושך – ולחלופין לזהותו עם אדמומית השמש בהופעתה. מחלוקת דומה יכולה להיות לגבי השורש זר"ח – מקבילו של צח"ר. בספר דברי הימים (ב כו) נאמר לגבי המלך עוזיהו: "והצרעת זרחה במצחו". ניתן להבין שמדובר על נגע צרעת לבן, כצרעת שאחזה בידו של משה ("והנה ידו מצורעת כשלג); אך ניתן לומר שהזריחה מבטאת אודם, והנגע הנזכר כאן הוא אדמדם (סייעתא לכך ממלכים ב, ג, לגבי המלחמה עם מואב: "וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל הַמָּיִם, וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם"). 

 בפרשתנו, בין הפסוקים הדנים בנגעי הצרעת, נאמר: "וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה בְעוֹר בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת כֵּהוֹת לְבָנֹת בֹּהַק הוּא פָּרַח בָּעוֹר טָהוֹר הוּא". המילה היחידאית בוהק – אין במקרא עוד מופע של השורש בה"ק – מיתרגמת בתרגום המיוחס ליונתן במילה "צהר" (בחלק מהדפוסים: "צחר"), ומשויכת אפוא למשפחת שורשי האור, כזה"ר, בה"ר, צה"ר וצח"ר.

מן השורש בה"ק התפתח בלשון חז"ל התואר "מובהק", שעניינו בולט ומאיר. כך, "סימן מובהק" הוא סימן שמעיד בבירור על בעליו, ו"רב מובהק" הוא רב מיוחד ומבורר, המאיר לתלמידו את דרכו בתורה.

בדומה, גם מן השורש צה"ר התפתחה משמעות מושאלת, שעניינה הבהרת דברים והארתם (ואף המילה הבהרה לקוחה מאותו שדה – בהשראת הבהרת שבפרשתנו). פירוש הפועל להצהיר במקורו הוא "להאיר", אך השתמשו בו אף במובן לברר ולהסביר. כך למשל כתב בלשונו החדה הראב"ד בתגובה לפסק הלכה של הרמב"ם בעניין ביעור פירות שגדלו בשנת השמיטה (הלכות שמיטה ויובל פ"ז): "אמר אברהם: בחיי ראשי, לא האיר ולא הצהיר מהו הביעור האוסר על כל אדם".

אליעזר בן יהודה, שחיפש לפני למעלה ממאה שנה מילה שתחליף את ה"דקלרציה" הלועזית, נעזר בלשון זו של הראב"ד וחידש את המילה "הצהרה" שפירושה הודעת דברים ברורים.

שנים לא רבות אחר כך, משניתנה הצהרת בלפור, כבר הלכו ונתמעטו אלו שקראו לה "דקלרציית בלפור" (היו גם כאלה), וההצהרה הפכה לבת בית בעברית החדשה.

בן יהודה עצמו ייחס חשיבות רבה להצהרת בלפור. את ציון השנים לחורבן שהיה רגיל לכתוב בפתח מכתביו וספריו המיר במניין השנים להצהרת בלפור – וכך נהגו לימים גם חורתי הכיתוב על מצבת קברו בהר הזיתים: "נפטר בירושלים בשנת השישים וחמש לימי חייו, כ"ו בכסלו, ו' להצהרת בלפור".

  פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באדר ב' תשע"א, 1.4.2011

מי קרא לספרדים שפנים? / (לפרשת שמיני)

 

"אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ… וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הָאַרְנֶבֶת" (ויקרא יא, ד-ו)

המשך הרשומה

משלוח מניות / (לפרשת צו)

 

"הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה" (ויקרא ז', לג)

המשך הרשומה

אגף בעלי הכנף / (לפרשת ויקרא)

 

"וְשִסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה" (ויקרא א יז)

המשך הרשומה

קשיטה – מטבע או כבשה? (לפרשת וישלח)

 

"ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה" (בראשית לג, יט)

המשך הרשומה

המטבע והטבעת יוצאים לטבע / (לפרשת פקודי)

 

"וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב" (שמות לט יט)

המשך הרשומה

מבגדי השרד לשער הדלק / (לפרשת ויקהל)

 

"אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן" (שמות לה, יט)

המשך הרשומה

ראשי פרקים על הפרק / (לפרשת כי-תשא)

 

"וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם" (שמות לב, ג)

  המשך הרשומה

מכיכר הלחם עד כיכר תחריר / (לפרשת תצווה)

 

"וְכִכַּר לֶחֶם אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת" (שמות כט כג)

  המשך הרשומה

על בריחים ותיכונים (לפרשת תרומה)

 

"וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה" (שמות כו, כח)

  המשך הרשומה

מן המרכבה אל ההרכבה / (לפרשת שופטים)

 

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב (דברים כ, א)

המשך הרשומה

טעות תועים תהינו / (לפרשת משפטים)

 

"כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לו" (שמות כד ג)

המשך הרשומה

ממעלות אחז למעלות צלזיוס / (לפרשת יתרו)

 

"וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי" (שמות כ, כב)

המשך הרשומה

המטבעות שבצלחת, והצלחת שבמטבעות / (לפרשת בשלח)

 

 "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם (שמות טז לג)

המשך הרשומה

אזרח ושמו גיורא / (לפרשת בא)

 

"תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם" (שמות יב, מט)

בספר המתח שכתב הסופר חיים גרינבוים, 'צוואה', מחליט אחד המשתתפים, יהודי בשם זעליג הוכרמן, לשנות את שמו לגיורא שגיא. לאחר שנים שלא ראה אותו פוגש בו חברו, אייזיק, ופונה אליו: "זעליג, מה שלומך?!". "גיורא", מתקן אותו זעליג. "כבר לא קוראים לי זעליג. היום קוראים לי גיורא". "מה רע בזעליג", תמה אייזיק, ונענה: "גיורא זה שם יפה. ישראלי. רענן".

מעניין הדבר שדווקא בשם גיורא בחר הסופר כשם ישראלי ורענן – והרי אין פירושו של גִּיּוֹרָא אלא "גר" בארמית.

עד לפני כמאה שנה דומה שכלל לא נקראו יהודים בשם "גיורא". גיורא כאמור הוא החלופה הארמית לשם העברי גר (ומכאן שם בת זוגו של הגר בעברית – גיורת), ובתלמוד הוא משמש לעתים כשם תואר הנלווה לשמו של אדם ומציין את היותו גר. כך למשל מוזכר במסכת בבא בתרא אדם בשם "איסור גיורא", היינו גֵּר ששמו "איסור", שהיה אביו של האמורא רב מרי. בדומה, באגדה המפורסמת על ר' שמעון בר יוחאי שברח מאימת הרומים מוזכר, והפעם בעברית, אדם בשם "יהודה בן גרים".

איך אפוא הפך השם הארמי גיורא כראוי לבוא בקהל ישראל? אחראי לכך בן גרים אחר, שמעון בר גיורא, שהיה ממנהיגי המרד נגד הרומאים בתקופת המרד הגדול, ערב חורבן הבית.

בר-גיורא ואבי-גיורא

המידע על פועלו של שמעון בר גיורא הגיע עדינו בעיקר מכתביו של יוסף בן מתתיהו, שהיה שותפו של שמעון בר גיורא אך נהפך ליריב מר שלו – וככזה יש להניח שכלל לא היה אובייקטיבי ביחס אליו. יש אף הטוענים (כפרופ' יוסף קלוזנר) שהתואר "בר גיורא" נועד להציגו באור שלילי, כבן גרים שזה מקרוב בא ולפיכך אינו ראוי להנהגה.

על כל פנים, בתודעת רבים מן העם נשמרה לו לאורך הדורות הילה של מפקד צבאי נחוש, ולא פעם הוא נמנה עם גיבורי האומה לדורותיה (כך למשל כתב הסופר א"ל לוינסקי לפני כמאה ועשר שנים, בהקשר אחר: "היינו בעינינו כמו גיבורים לאומיים, כמו יואב בן צרויה, החשמונאים, בר גיורא ובר כוכבא…").

כך, לא ייפלא אפוא שכאשר נוסד בסוכות של שנת תרנ"ח (1907) ארגון השמירה הראשון של בני הארץ – ניתן לו השם "בר גיורא". בין מייסדי הארגון היה גם אלכסנדר זייד, שעלה ארצה שלוש שנים קודם לכן, בהיותו בן 18. כעבור שבע שנים מייסוד הארגון נולד בנו – וזייד בחר לקרוא לו על שם ארגון השומרים (שבינתיים הפך ל'השומר'): גיורא.

ד"ר יוסי גלובינסקי, רופא עיניים פתח-תקוואי, חקר ומצא שגיורא זייד היה הראשון להיקרא גיורא בתקופתנו. הוא מספר שנתקל בתופעה שפציינטים רבים שנולדו בסביבות שנת 1938 נושאים את השם גיורא. כשבדק מעט התברר לו שזו השנה שבה נרצח אלכסנדר זייד בידי בדואי בסמוך לחווה שהקים בשייח' אבריק שבָּעמק. גיורא, בנו של אלכסנדר שהיה באותה עת בן 24 – והותקף בעצמו באירועים קודמים – ביקש לנקום את דם אביו, אך חבריו הניאוהו מכך (כעבור 4 שנים השלימו את המלאכה שני אנשי פלמ"ח). להשערתו של גלובינסקי, פרסומו של גיורא בעיתונות של אותו הזמן היא שהביאה לפופולריות של השם – שנשא עימו אווירת גבורה ורעננות, חידוש ימים כקדם.

בחיפוש עצמאי באתר "עיתונות יהודית היסטורית" מצאתי את השם גיורא בכתובים עוד לפני הולדתו של גיורא זייד, אך כשם משפחה ולא כשם פרטי. חמדה בן יהודה פרסמה בעיתון 'האור' שבעריכת בעלה סיפור בהמשכים תחת השם "ארץ ישראל החדשה", ואחת הדמויות המרכזיות בו נקראה אברהם גיורא – ובקיצור: גיורא. על כל פנים, בשם אדם של ממש ייתכן שאמנם גיורא זייד היה הראשון להיקרא כך (יש להעיר שעצם העובדה שישנם 'גיוראים' ששנת לידתם קודמת ל-1914 – שנת הולדתו של גיורא זייד, שנפטר בשיבה טובה לפני כחמש שנים – אינה מפריכה את התיאוריה, שכן ישנם רבים שניתן להם בעת הולדתם שם נכרי כג'ורג' או גיאורג – ורק כעבור שנים הם המירוהו לגיורא, לאחר שנתפרסם השם).

אזרח רענן

הזכרנו כי גיורא הוא התרגום הארמי ל"גר" – אך לא תמיד נוקט כך אונקלוס. עד הגֵּר הנזכר בפרשתנו – באה המילה גר שלוש פעמים במקראות, ובכולן מתרגמה אונקלוס במילה "דייר". אברהם אבינו אומר לבני חת "גר ותושב אנכי עמכם" – ומתורגם הפסוק: "דייר ותותב אנכי עמכון". כך גם נהג אונקלוס כשתרגם את הסבר שמו של גרשֹׂם בן משה: "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה" – "דייר הויתי בארע נוכראה".

לעומת זאת, את הגר המצטרף לאכילת קרבן הפסח שבפרשתנו מתרגם אונקלוס בשם "גיורא": "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם" – אורייתא חדא תהי ליציבייא ולגיוריא דיתגיירון ביניכון".

ההבדלה באונקלוס היא עקבית: כשמדובר בגר שפירושו אדם המתגורר בארץ לא-לו, התרגום הוא "דייר"; ואילו כשמדובר בגר המצטרף לקהל ישראל, "גר צדק" בלשונם של חכמינו, התרגום הוא "גיורא". לעתים אף משנה אונקלוס את תרגומו בתוך אותו פסוק – בפרשת משפטים למדנו: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". ומתרגם אונקלוס: "ולגיורא לא תונון ולא תעיקון ארי דיירין הויתון בארעא דמצרים". הגר הראשון הוא גיורא – בעוד "גרים הייתם" פירושו דיירים זרים הייתם במצרים.

 בקצרה נעיר על התרגום לשם אזרח – יציבא – המנוגד אל הגר. השורש נצ"ב בארמית מקביל לשורש העברי נט"ע, ולפיכך יציבא פירושו אדם הנטוע ומושרש במקומו – בניגוד לגֵר שאך גָּר בארץ, ולא קשור אליה עמוקות כאזרח. פסוק הנחמה מנבואת ירמיהו – "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ" (פרק ל"א) – מתורגם ארמית כך: "עוד תִּצְּבִין כַּרְמִין בְּטוּרֵי שׁוֹמְרוֹן, צוּבוּ שִׁתְלִין וְאַחִילוּ".

אף האזרח העברי קשור לנטיעה, כפי שמלמד הפסוק בתהילים ל"ז: "רָאִיתִי רָשָׁע עָרִיץ וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן", ופירש ראב"ע שם: "ומלת אזרח כאזרח הארץ, וטעם אזרח כאילו בעל ענפים רבים, וכמוהו מי שיש לו משפחה רבה. והפך זה הגר, כי הוא כמו גרגיר נכרת מהעץ".

בדברי חז"ל מוכר פתגם-התמיהה "יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא?" (למשל בעירובין ט ע"א). כלומר, האזרח בארץ והגר בשמי השמים? על פי ההבנה שיציבא פירושו נטוע בקרקע, מובן מדוע מיקם המשל את האזרח דווקא בארץ.

***

בפרוס חודש שבט, שבו נעורים האזרחים שבשדה ומחדשים צמיחתם, מי ייתן ויתקיימו אף בנו דברי ירמיהו: "וְשַׂשְׂתִּי עֲלֵיהֶם לְהֵטִיב אוֹתָם, וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת בֶּאֱמֶת בְּכָל לִבִּי וּבְכָל נַפְשִׁי".

yetsion@gmail.com

על מסכנים, סוכנים ומחסנים (לפרשת שמות)

"וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס" (שמות א יא)

מאכל מיוחד חביב היה על האמורא ר' יוסי בר אסיין. במסכת עירובין בתלמוד (בדף נ"ג) מסופר כי כשהיה מבקש ר' יוסי לדבר ב'לשון חכמה', היינו בדרך חידה ומליצה, היה אומר לאנשי ביתו: "עשו לי שוֹר משפט בטוּר מסכן".

את ההזמנה של ר' יוסי יש לפתור בדומה להגדרות שב'תשבצי היגיון' – 'שור' הוא תור ו'משפט' הוא דין, כך שמשתי המילים הראשונות מתקבלת המילה "תרדין"; ואילו 'טוּר' הוא הר ו'מסכן' הוא דל, ולפיכך "בטוּר מסכן" פירושו "בהרדל". כיוון שהעיצורים ה"א וחי"ת נהגו בצורה קרובה למדי בפי אבותינו בתקופה זו הם הוחלפו ביניהם תדיר, כך שהמאכל שמדובר בו כאן הוא "תרדין בחרדל" (התרד שבגמרא הוא כנראה מין של סלק, ולא צמח העלים הירוק החביב על פופאי).   

דרך הפתרון של המליצה היא המרה של המילים שבהגדרה במילים נרדפות. במבט נוסף מתגלה שכל המילים הן למעשה תרגום מעברית לארמית ולהיפך. תרגום אונקלוס למילים הבאות שבתורה – "שור", "משפט", "הר", "דל" – הוא בהתאמה: "תור", "דין", "טור", "מסכן" (המילה דין היא אמנם בת בית גם בעברית שבמקרא, אך בארמית היא המילה הרגילה והרווחת, תמורת המשפט בעברית).

יצר סוכן בנו

ענייננו כאן במילה "מסכן". כתבנו שהמסכן הוא תרגומו הארמי של הדל העברי – ואכן המסכן מתרגם לא רק אותו, אלא גם את חבריו לצרה – העני, האביון והרש. כולם זוכים לתואר הארמי "מסכן" בתרגומו של אונקלוס. האם גם עברית המקרא מכירה את המסכן? ובכן, בתנ"ך כמעט אין מסכנים. המילה מסכנוּת מופיעה פעם יחידה בספר דברים, בתיאור הארץ הטובה ("ארץ אשר לא במסכנֻת תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה"; פרק ח'), והתואר מסכן מופיע רק במגילת קהלת. בארמית לעומת זאת ישנו גם פועל שנגזר מן המסכנות: הצירוף "כי ימוך אחיך" שבשלהי ספר ויקרא (פרק כ"ה) מתורגם באונקלוס: "ארי יתמסכן אחוך".

בפרשתנו נזכרים ערי המסכנות שנצטוו ישראל לבנות בעבור פרעה. מה פירוש מסכנות? ממקומות אחרים בתנ"ך עולה כי המסכנות הם מעין מחסני ענק ששימשו לאגירת תבואה. כך למשל משמע מן הכתוב בדברי הימים ב' לב: "וַיְהִי לִיחִזְקִיָּהוּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד הַרְבֵּה מְאֹד, וְאֹצָרוֹת עָשָׂה לוֹ לְכֶסֶף וּלְזָהָב וּלְאֶבֶן יְקָרָה וְלִבְשָׂמִים וּלְמָגִנִּים וּלְכֹל כְּלֵי חֶמְדָּה, וּמִסְכְּנוֹת לִתְבוּאַת דָּגָן וְתִירוֹשׁ וְיִצְהָר וְאֻרָוֹת לְכָל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה".

היש קשר בין המסכנוֹת לבין המסכנוּת? על פני הדברים, התשובה שלילית. הרי המסכנוּת והעוני הם הפך העושר האצור בערי המסכנות. אף מבחינה אטימולוגית, על פי חכמים שונים (כך למשל מפרש שד"ל) במילה מסכנות חל מעין שׂיכול עיצורים, ומובנה זהה למִכְנְסוֹת – היינו מקום שמכנסים אליו את התבואה – ואין כל קשר למסכן ולמסכנוּת.

ברם, יש החולקים על פירוש זה, וסבורים שהמסכנוֹת והמסכן מקורם אחד. נוסיף בנקודה זו לַמערכת שחקן שלישי, הלא הוא הסוכן. כיום סוכן הוא נציג או שליח של חברה או של ארגון כלשהו (סוכן ביטוח, סוכן מוסד; ומכאן גם שם נציגות – סוכנות דואר, הסוכנות היהודית) – אך במקור הסוכן הוא גורם מקורב למלך, האחראי על ניהול ענייניו.

שני סוכנים בלבד ישנם בתנ"ך – שבנא, בזמן המלך חזקיהו (ישעיהו כ"ב: "לֶך בֹּא אֶל הַסֹּכֵן הַזֶּה, על שבנא אשר על הבית"); ואבישג השונמית בעת זקנותו של דוד המלך (מלכים א א: "יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת").

חכמי ימי הביניים קישרו את הסוכן אל ערי המסכנות, ופירשו שהסוכן הוא האחראי על אוצרות המלך. כך עולה גם מן הפסוקים בנבואת ישעיהו על שבנא, המזכירים את "מפתח בית דוד" כחלק מן האמצעים והסמכויות שהיו ברשותו. ר' אברהם בן עזרא בפירושו לפרשתנו מלמד כך: "מסכנות – אוצרות, וכמוהו 'אל הסוכן', 'ותהי למלך סוכנת', שומרת האוצר". ר' דוד קמחי בפירושו למלכים תָּמֵהַּ על פירוש ראב"ע בהקשר לאבישג השונמית: "סוכנת –  יש מפרשים אוצרת, כמו לך בא אל הסוכן, ואין טעם לפירוש הזה כי מה צורך למלך שתהיה אוצרת. והנכון בעיניי שפירושו מועילה, כלומר שיהיה למלך תועלת בה". רד"ק אמנם מפרש כי הסוכן אחראי על מסכנות המלך ואוצרותיו, אך לדבריו לא סביר לפרש כן על אבישג השונמית. את דברי ראב"ע ניתן להסביר בכך ששומר האוצר מטבעם של דברים היה איש סודו ואמונו של המלך, ולכן ניתן לכנות בשם "סוכן" או "סוכנת" את מי שזוכה להיות בקרבתו ובמחיצתו (וכך אמנם תרגם יונתן את ה"סוכנת" – "קריבא").

המתפללים בנוסח אשכנז מכירים את הפיוט הפותח במילים "אמנם כן יצר סוכן בנו", הנאמר בליל יום הכיפורים (נכתב על ידי ר' יום טוב מיואני, מתלמידיו של רבנו תם, שנהרג על קידוש ה' ביורק שבאנגליה בשנת 1191). "סוכן" פירושו "שולט", כשם שסוכן המלך מנהל ומכלכל את ענייני הארמון והממלכה.

על פי זאת, מסביר יהושע שטיינברג במילונו שאף המסכנוּת במקורה פירושה ניהול מחושב של הצריכה. ערי המסכנוֹת נועדו לאגור תבואה לימי קושי ומחסור בעתיד, והמסכן הוא מי שמכלכל את דרכיו ומקציב לכל יום ויום את מנתו. לפי פירוש זה, יש להבין את המסכנוּת האמורה בפסוק "לא במסכנוּת תאכל בה לחם" בדומה לתיאור הפורענות ביחזקאל (ד'): "הִנְנִי שֹׁבֵר מַטֵּה לֶחֶם בִּירוּשָׁלִַם וְאָכְלוּ לֶחֶם בְּמִשְקָל וּבִדְאָגָה וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה וּבְשִׁמָּמוֹן". אכילה במסכנוּת היא אכילה במידה ובצמצום, כאכילת לחם במשקל ושתיית מים במשורה.

יש לציין כי בבלשנות המודרנית שוללים את הזיקה הנזכרת בין המסכן, הסוכן וערי המסכנות, ומוצאים לשלושתם מקורות שונים בשפה האכדית.

מגזין ומחסנית

במסכת סוטה בתלמוד (דף י"א) מובאת דרשה המוציאה מפשוטן את ערי המסכנות: "ויבן ערי מסכנות לפרעה – רב ושמואל, חד אמר: שמסכנות את בעליהן, וחד אמר שממסכנות את בעליהן". בלשון חכמים כבר לא השתמשו בשם "מסכנות" במובן מחסנים, ולכן נדרשה המילה על פי המובנים הרגילים יותר של השורש סכ"ן – לשון סכנה או לשון מסכנוּת.

המחסנים נקראו בלשון חז"ל בדרך כלל בשם אוצר (דוגמה אחת מרבות, ממסכת שבת פרק י"ח: "מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים… אבל לא את האוצר"). ומנין באה המילה מחסן שבפינו? מן הערבית ירשנוה. בעברית אמנם קיים השורש חס"ן במובן שמירה ואצירה (ישעיהו כ"ג: "וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ לַה', לֹא יֵאָצֵר וְלֹא יֵחָסֵן"), אך הצורה "מחסן" באה לנו מן הערבית, הקוראת לו "מַחְזַן". אף שפות אירופה ירשו את המחזן הערבי, שהפך בינתיים ל"מגזין" (בתשובות הלכתיות של יהודים שגרו תחת שלטון התורכים ניתן למצוא התייחסויות ל"ראובן ששכר מאגאזין מן הגוי" וכדומה. כך למשל בשו"ת אבקת רוכל לר' יוסף קארו, סי' קי"ט. המגזין במובנו הרווח, ככתב עת, קיבל את שמו בשל היותו מחסן של יצירות וכתבות (בדומה למילים "אסופה" ו"קובץ").  

אף המחסנית, האוצרת בתוכה את כדורי הרובה, נקראת באנגלית כיום בשם magazine. לפני למעלה מארבעים שנה, לפני חידושה של המילה "קלטת", ביקשו מתקני הלשון לתת את השם "מחסנית" ל"קסטה" שבמכשיר הרשמקול, אך שלא כקלטת – מילה זו לא נקלטה בשפה, אולי בשל העובדה שהמחסנית כבר הייתה תפוסה לשימושה הקרבי, ולא נתפנתה ליציאה לאזרחות.

  yetsion@gmail.com

כמה הרוויח פרעה? (לפרשת וארא)

 "וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'" (שמות ח, יא)

 יהודי הקורא את הפסוק שלפנינו לפי תומו – מבין מן הסתם שההרווחה האמורה כאן היא מעין הפוגה, ומשקלה הדקדוקי מקביל לזה שבמילים הַפְסָקָה, הַבְדָּלָה, הַגְשָׁמָה וכדומה. ברם, ניקוד המקרא מלמד שלא כך הוא: תחת הה"א ישנו קמץ ולא פתח, ולפיכך מדובר כאן בה"א הידיעה שאחריה המילה רְוָחָה, כמו בצירוף משרד הָרווחה (דרך כלל מנוקדת ה"א הידיעה בפתח וגוררת דגש בעיצור שאחריה – אך כיוון שהרי"ש בתנ"ך כמעט תמיד אינה מקבלת דגש, נקמַץ הפתח שתחת הה"א במקרה זה).

רבים מן הקוראים בתורה כיום אינם מבדילים בהגייתם בין פתח לקמץ, כבדיבור הרגיל בארצנו, אך גם כך ישנו הבדל בין המילה הָרְוָחָה למילה הַרְוָחָה (במשקל הַפְסָקָה), שכן השווא תחת הרי"ש במקרה הראשון הריהו שווא נע ולא נח, ולפיכך נקראת המילה כך – harevacha, ולא harvacha. כדי להדגיש עניין זה אף סימנו בעלי המסורה מתג קטן בין הה"א לרי"ש, ללמדנו להפריד ביניהן ולהניע את השווא שתחת הרי"ש.

מרחיבים אנו את הדיבור על עניין דקדוקי זה – שכן יש בו כדי להפנות את תשומת ליבנו לתופעה לשונית רחבה יותר. המשקל הַפְעָלָה הוא שם הפעולה של בניין הִפְעִיל. בלשוננו כיום נגזרות באופן אוטומטי צורות ממשקל זה בכל פעם שמבקשים לדבר על פעולה שנוצרה בבניין הִפעיל – אם ניתן להדפיס אזי ישנה הדפסה, אם ממציאים ישנה המצאה וכן על זו הדרך. ברם, בתנ"ך כמעט לא נמצא צורות ממשקל זה. ישנם פעלים בבניין הפעיל למכביר, אך שמות פעולה כמעט אין. לשם המחשה, הפועל 'להבדיל' מופיע רבות בתנ"ך (כבר בתחילתו: "ויבדל א-להים בין האור ובין החשך"), אך אין בנמצא הַבְדָּלָה. בדומה, פעמים רבות נזכר הפועל 'להוציא' בנטיותיו השונות – אך לא נמצא את הצורה הוֹצָאָה.

רק שלושה מופעים ממשקל זה אותרו בתנ"ך – מתוכם שניים במגילת אסתר, ואחד מסופק. במגילת אסתר מופיעה המילה הצלה מן השורש נצ"ל ("רֶוַח וְהַצָּלָה יעמוד ליהודים ממקום אחר"), וכן המילה הנחה מן השורש נו"ח ("וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה"). מלבד מילים אלו ישנה בישעיהו הצורה היחידאית הַכָּרָה ("הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם"; פרק ג), מן השורש נכ"ר – אך במקרא ישנו גם השורש הכ"ר (איוב יט: "זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים תַּכְלִימוּנִי לֹא תֵבֹשׁוּ תַּהְכְּרוּ לִי"), כך שלא בטוח שיש לשייך את ההכרה ל'מערכת ההפעלה' שאנו מדברים בה.

 לשאוף רוח

 השימוש הרחב במשקל הַפְעָלָה – כמו גם בשמות פעולה הקשורים לבניינים אחרים – הוא מסגולותיה של לשון חכמים. במקרא ישנו שימוש רב בצורות המקור של הפועל (דוגמה לכך באה בפסוק שאנו עוסקים בו: "והַכְבֵּד את לבו", ופירש ראב"ע: "כאילו אמר והכבד הכביד את לבו"), ואילו בלשון חכמים המקור ככלל יורד מהבמה – ותחתיו עולים לא פעם שמות הפעולה. כך למשל, במקום הצורה "הַשְׁכֵּם" יאמרו חכמים "בהשכמה", ובמקום "הַבְדֵּל" תבוא ההַבְדָּלָה ('לקח טוב' לפרשת ניצבים: "יש הבדלה לשבח, כענין שנאמר 'בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי', ויש הבדלה לרעה, כעניין שנאמר 'הבדל יבדילני ה' מעל עמו'").

על כל פנים, בפסוקנו כאמור אין מדובר על הַרְוָחָה, אלא על רְוָחָה. מהי רווחה זו? מקור המילה רֶווח הוא כנראה ברוּח – באוויר, בחלל הפנוי שבין דבר לדבר. יעקב אבינו מצווה את נושאי מתנותיו לאחיו: "עִבְרוּ לְפָנַי, וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר". כאן מדובר ברווח ממשי. לעומת זאת, בפסוק שנזכר לעיל ממגילת אסתר ("רווח והצלה יעמוד ליהודים") הרווח הוא מופשט, ומשמעותו יציאה מן הצרה והמצוקה. הדימוי הרגיל לצרה במקרא (המשתקף במילה צרה עצמה) הוא הימצאות במקום צר, דחוק ולחוץ – ואילו היציאה הימנה מדומה להתרחבות, המאפשרת לשאוף רוח, להתרווח. "מן המצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה". אף כאן, הרווחה שמבחין בה פרעה היא ההשתחררות מעולם של הצפרדעים שגדשו את מצרים.

קשר ישיר בין הרוּח לבין הרֶוַח ישנו גם בפסוק המתאר את השפעתה הברוכה של נגינת דוד על נפשו של שאול המלך: "וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ אֱלֹהִים אֶל שָׁאוּל וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ, וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה" (שמ"א טז). הרווחה המתוארת כאן היא יציאה מלחץ הרוח הרעה אל רווחת הנשימה החופשית והרוח הטובה.

שתי פעמים בלבד מופיעה המילה "רווחה" במקרא: ברווחתו הזמנית של פרעה ובמגילת איכה, שם קורא המקונן לה': "קוֹלִי שָׁמָעְתָּ, אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי, לְשַׁוְעָתִי". יש הסבורים שפירוש המילה "לרווחתי" הוא "לבקשתי לצאת לרווחה". ברם, פשט הפסוק לכאורה תומך בפירוש ש"רווחתי" מקביל ל"שוועתי", והיינו נשימת רוחי בעת קריאתי אליך (ר' דוד קמחי בפירושו לישעיהו י"א מביא את הסברו של אביו לַתיאור "וַהֲרִיחוֹ ביראת ה'", שנאמר על המלך שיֵצא לעתיד מגזע ישי: "ואדוני אבי זכרונו לברכה פירש 'והריחו' – ודיבורו, רצונו לומר רוח פיו. וכן 'לרוחתי לשועתי'. רצונו לומר כי דיבורו תמיד יהיה ביראת ה'". לדעת ר' משה קמחי אין כוונת הנביא – כמקובל – ליכולת ההרחה הנעשית עם שאיפת הרוח, אלא לנשיפת הרוח שבדיבור).

 החולים מרוויחים

כיום משתמשים רבות במילה רווח בשדה הכלכלי: "כמה אתה מרוויח לחודש?"; "הרווחים עלו על ההפסדים", ובהשאלה: "המרוויח הגדול מהמהלך הוא…". לשונות אלו הגיעו עדינו מלשון חז"ל, אך בשינוי קל. בלשונם של חכמים, ככלל, לא מרוויחים כסף – אלא פשוט מרוויחים, היינו יוצאים ממצוקה לרווחה.

על אברהם אבינו מלמד המדרש: "אברהם היה מתפלל על עקרות והם נפקדות, ועל החולים והם מרוויחים". וכשם שהחולה מרוויח, היינו מבריא, כך גם העני מרוויח כשהוא יוצא מן הדוחק והעוני. כך נאמר במדרש על הברכה שבאה לעולם בעת ירידת גשמים: "ר' אלעזר בשם רבי יוסי בר זמרא אמר: הכל מתברך – משא ומתן מתברך, והפרגמטוטין מרויחין" (בראשית רבה פרשה י"ג. פרגמטוטין הם הסוחרים העוסקים בפרקמטיא).

ראשוני המדקדקים בעברית הבדילו בין 'פועל יוצא' לבין 'פועל עומד'. פועל יוצא הוא פועל שמזקיק מושא אחריו – כדוגמת "ללבוש בגדים", "לשטוף כלים" או "לקבל מתנות". אי אפשר להגיד משפט כמו "אתמול שטפתי" או "מחר אקבל" מבלי לפרט במה דברים אמורים. כבודו, את מה שטפת, מה בדיוק תקבל?

לעומת זאת, ישנם פעלים שאינם זקוקים להשלמה. מי שיגיד "אתמול ישנתי" או "מחר אקום" – לא ייתקל בשאלות מהקהל. זהו פועל עומד.

הפועל להרוויח במקורו היה פועל עומד, שכן הוא תיאר כאמור את מצבו של מי שיצא ממצוקה לרווחה. ברם, מאוחר יותר החלה התייחסות ישירה לרווח עצמו – וכך אמרו הרווחתי רווח, ואף הרווחתי כך וכך. לכן, כיום אם יאמר אדם "בחודש שעבר הרווחתי" לא יוכל הוא לעצור את המשפט כאן, וחבריו הסקרנים יאיצו בו להמשיך ולדווח על פרטי הרווח.

  

על שקיעות והשקעות (לפרשת ויצא)

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּמֶש (בראשית כח, יא)

בתנ"ך השמש לעולם אינה שוקעת.

אנו רגילים לקרוא להיעלמותה של השמש מעינינו בשם "שקיעה", אך במקרא השורש שק"ע כלל לא מוזכר בהקשר זה. המשך הרשומה

מבארה שבע – תלה אביב (לפרשת ויגש)

וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵא-לֹהֵי אָבִיו יִצְחָק (בראשית מו, א)

דומה שאין גן ילדים ברחבי הארץ שבו לא נשמע בשבועות האחרונים השיר הפותח במילים "ימי החנוכה, חנוכת מקדשנו". מילות השיר נתחברו על ידי אברהם אברונין – איש לשון ודקדוק שעלה ארצה מאודסה שברוסיה בשנת 1910 – כתחליף למילים ביידיש שחיבר מרדכי רויטמן עשרות שנים קודם לכן, מילים שזכו לתפוצה רחבה למאוד בקהילות אירופה, בין השאר בזכות המנגינה הקליטה המוכרת.

המשך הרשומה

חמור גרם וגורמים בכירים (לפרשת ויחי. גיליון 697)

"יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם" (בראשית מט יד)

"גורם בכיר בפמליית ראש הממשלה מסר…". סוד ידוע הוא שפעמים הרבה רצונם של בכירים שונים להסתיר את זהותם גורם להם להתכסות בכינוי "גורם", מבלי לחשוף את שמם. מהו "גורם" זה, והיכן מקורו?

המשך הרשומה