ארכיון רשומות מאת: yoavsorek

מאלעזר תחת הפיל ועד בינת ג'בייל / יוסף ארגמן

 

הגבורה במלחמה, עד כדי מסירות נפש, היא תופעה אנושית עתיקה הנובעת מתנאי הקרב. דווקא בזירה זו עשויים חיילים לגלות את הרגשות האנושיים הנעלים ביותר

המשך הרשומה

יוון – רומא – נצרות / ישעיה שטיינברגר

 

 חכמינו השקיפו על מלכות רומי כמייצגת של מלכות יוון ובכך יצרו רצף תרבותי הקושר את ההתייוונות עם פגעי הנצרות המאוחרת. הרהורים על ארבע המלכויות בעקבות חז"ל והמשורר וירגיליוס

המשך הרשומה

ג'ורג וושינגטון ונרות חנוכה / יואל רפל

 

סיפור על חנוכייה בשדה הקרב בעיצומה של מלחמת העצמאות, ועל מה שלמד ממנה המצביא והנשיא הראשון של ארצות הברית. מיתוס יהודי אמריקני

המשך הרשומה

יודעים ולא יודעים / שלום רוזנברג (לפרשת מקץ)

 

על פי דרכו הפרשנית של רשב"ם, מכירת יוסף נעשתה בלי ידיעת אחיו, שתודעת האשמה נותרה בהם על שהותירוהו בבור. גם ליעקב לא סופר הסיפור עד מותו

המשך הרשומה

חקוק בעופרת / תום שטיבר

 

התערוכה של אנסלם קיפר, שנבחרה לפתוח את האגף החדש במוזיאון תל-אביב, מציעה אמנות עזת-מבע הנוגעת באוניברסלי וביהודי, תוך מפגש עם המחוספס והבלתי ידוע. רשימה של מתבוננת

המשך הרשומה

מדוע לא נכלל השקד בשבעת המינים? / עקיבא לונדון

 

אף שנמנה על 'זמרת הארץ' בשנות הרעב, לא נמנה השקד עם עצי הפרי המבטאים את טובה של הארץ כמרכז גידול חקלאי. סיבות אפשריות להדרת השקדייה

המשך הרשומה

הערות קצרות על יהודים ויוונים / ישראל רוזנסון

 

 אופנתי בחנוכה להיזכר באויב היווני ועוד יותר מכך לדבר על מתייווני ימינו. מעניין לא פחות להתבונן בכמה נקודות מפגש ישראל-יוון ולחשוב שוב

המשך הרשומה

בתגובה ל'רבנות מרחיקה' מאת שלמה ריסקין, גיליון פרשת ויצא

 

אין קדושה ברבנות / צבי ליפשיץ

 שבוע לאחר שהתפרסמו דבריי תחת הכותרת "להפריט את מוסדות הרבנות" (גיליון פרשת תולדות), קראתי את דברי הרב שלמה ריסקין תחת הכותרת "רבנות מרחיקה" (גיליון פרשת ויצא). הרב ריסקין ואני הקטן רואים עין בעין את חוליי הרבנות ואת הנזקים הנגרמים על ידיה, אבל מסקנותינו שונות. הרב קורא למעשה להחלפת הרבנות, ואילו אני קראתי לביטולה.

הרב ריסקין מצטט במאמרו התבטאות קולעת מאין כמוה של הרב סולובייצ'יק זצ"ל, על המונח "כפייה דתית" שהוא אוקסימורון. מה שנעשה בכפייה לא יכול להיות בעל משמעות דתית. תמהני אם הרב ריסקין נתן דעתו על כך שהמושג "רבנות ראשית" הוא אוקסימורון מאותו סוג בדיוק. 'ראשית' דהיינו ממונה, ואם היא ממונה לא יכולה להיות לה סמכות רבנית. "עשה לך רב" למדנו במסכת אבות – לך ולא לזולתך.

גישת הרב ריסקין, שהיא גם גישת ראשי ארגון "צהר" ובעצם גישת רוב ההנהגה הדתית-ציונית, מצערת אותי, באשר היא מרחיקה מאוד את אפשרות פתרון בעיית הרבנות "המרחיקה". הנוקטים בגישה זו נלחמים בטחנות רוח. דברי הרב ריסקין, כמו קמפיין "צהר", מופנים למעשה אל הפוליטיקאים השולטים ברבנות הראשית. לא זו בלבד שאוזנם של אלו ערלה, אלא שהם רואים במתקפה עליהם פגיעה בכבודם ומתחפרים עמוק יותר בעמדתם.

תומכי מוסד הרבנות מזכירים חזור והזכר את המוסד המקודש שהקים הרב קוק זצ"ל. אבל אסור להתעלם מן העובדה שהרב קוק הקים מוסד עצמאי לחלוטין – מחויבותו הייתה אך ורק לריבונו של עולם, תורתו ועמו. משהוקמה המדינה וראשיה הכפיפו את מוסד הרבנות לסמכותם ולגחמותיהם – פגה זכות קיומו. אם בשנותיו הראשונות כיהנו בו אנשים בעלי שיעור קומה שהעניקו לו מיוקרתם וסמכותם, הייתה זו לא יותר מהנשמה מלאכותית. בין המוסד היום לבין זה שהקים הרב קוק זצ"ל אין לא יותר משיתוף השם, ונשיאת שמו של הרב זצ"ל בהקשר למוסד הקיים הינה לעניות דעתי נשיאה לשווא.

אני קורא לרב ריסקין, לידידי הרב סתיו, ולכל מי שתורת ישראל, אהבת ישראל וכבוד שם שמים יקרים לו. אנא, השתחררו ממחויבותכם לרבנות הראשית. במקום לפנות אל אוזנם הערלה של הרבנים ופטרוניהם הפוליטיקאים, פנו אל העם. אוזניו של זה כרויות לשמוע מכם את בשורת יהדות החסד, הצדקה והמשפט. כוחכם בפוליטיקה אפסי, אבל בקרב העם הוא עצום. במקום "לזרוק מכל המדרגות" את הפונים אליכם בבקשת חתונה עוקפת רבנות (ביטוי של הרב סתיו המצוטט בעיתון "הארץ") – קבלו אותם בזרועות פתוחות. ולא רק חופות. סדרו גיטין, התירו עגונות, גיירו גרים, הקימו מוסדות השגחת כשרות. אין אף פוליטיקאי שיוכל לעמוד בפני המהפכה שגישה כזו תיצור.

ב"כיכר פריז" בירושלים יושבת בסטיליית "היכל שלמה" (ואני יודע שהרבנות כבר לא יושבת שם, אבל הסמל הוא סמל…). לידה טחנת רוח. במקום להילחם בטחנת הרוח, הפילו את חומות הבסטיליה. אלו עמידות להתקפות מן החוץ והדרך היחידה להפילן היא על ידי ריקון התוכן בפנים – או אז יקרסו החומות פנימה מאליהן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' בכסלו תשע"ב, 16.12.2011 

 

אורלי קסטל-בלום היא רק משל / דוד מרחב

 

איוון קוליקוב, הדיוקן הסופר יבגני צ'יריקוב, 1904

מזה לא מעט שנים שאני מתנזר מכתיבה על ספרות, ספרים ומה שביניהם. בניגוד למגמה הרווחת בימינו, שלפיה כל אחד הוא מבקר ספרים וכל סופר יכול לבקר כל ספר (ואפילו תרגומים מלשונות שהוא לא בקי בהן), בעיניי ביקורת ספרות היא מקצוע. ובכל זאת, החלטתי לכתוב על אורלי קסטל-בלום. לא, לא לבקר את ספריה, אלא להגיב לראיון עִמה שפרסם שי גולדן לאחרונה במוסף "סופשבוע" של "מעריב". הראיון, והתגובות עצמן, שיקפו את המצב הישראלי כפי שהוא באמת, ועיקרוֹ בוז גמור למילה הכתובה. קסטל-בלום הפליאה לתאר בראיון את מצבה הכלכלי הקשה לאחר שנות כתיבה רבות; היא אף השוותה השוואה מדאיגה בין מצבה לבין זה של המשוררת המנוחה דליה רביקוביץ', ששמועות עקשניות טענו כי התאבדה (אף כי הדו"ח הרפואי הוכיח אחרת), ולזה של המשורר המנוח דוד אבידן, שהלך לעולמו חולה, עזוב וחסר כול בביתו בתל-אביב. 

בישראל שורר בוז כלפי כותבי מילים: עיתונאים, אקדמאים, סופרים ומשוררים. אדם שכותב נתפס כבטלן, או כמי שמצא לעצמו "ג'וב קל". כשמעמידים את הסופר או העיתונאי מול פקיד הבנק, או המתמחה בבית החולים, או פועל הניקיון, עולה אינטואיציה טבעית של התקוממות. שכן פרנסה ממילים נתפסת במידה רבה כסוג של בטלה. העובדה שעולם הספרות, העיתונות והמחקר מוצף בכותבים חסרי כישרון – צעירים המסכימים לשכר רעב, או כאלו שלהם פרוטקציה במקומות הנכונים – מצדיקה את התרעומת הזאת. בישראל יש מפעל ענק לייצור טקסטים, וכמות הספרים היוצאת לאור היא חסרת פרופורציה ביחס לכל מדינה אחרת. ובכל זאת, עיתונות היא מקצוע, כמו כתיבה ספרותית או אקדמית, עריכה לשונית או ביקורת ספרות. המקצועות האלה הם בדעיכה מתמדת וקרנה של המילה הכתובה יורדת בהתמדה.

לקסטל-בלום יש מיליון וחצי שקל בבנק כיוון שמכרה את הנכס האחרון שלה: דירתה. והיא שוכרת בית בצפון תל-אביב בשבעת-אלפים וחמש מאות שקלים לחודש. קל לנחור בבוז כשאדם כמוה מחזר על הפתחים ומעלה את שמו של דוד אבידן חסר הכול. ובכל זאת, אי-אפשר להתעלם מכמה עובדות בסיסיות. למשל, שקסטל-בלום היא מהסופרים המשפיעים בדור האחרון, וראוי היה שתתפרנס מכתיבה. או שאדם המוכר את כל נכסיו על אף מרכזיותו בחיי הרוח של דורו, משום שאינו מצליח להתפרנס מאמנותו-אומנותו, הוא באמת ובתמים מסכן. אולם הטענה המרכזית המופנית כלפי קסטל-בלום היא מדוע הסופרת המכובדת אינה "עובדת למחייתה". למה היא לא מלמדת קורסים תמורת שכר (זעום). מדוע היא איננה עובדת בתפקידי עריכה או הגהה למחייתה תמורת משכורת (נמוכה). ואיך זה שהיא לא מנחה סדנאות כתיבה (מייגעות).

בטענות האלה מקופלת ההנחה שסופר איננו איש מקצוע. שכתיבת רומנים ונובלות אינה מלאכה שראוי להתפרנס ממנה. את ההיגיון הזה מנחילים גם בכל תחום אחר. עיתונאים צריכים לעבוד "מהצד" כדי לחיות, משום שהם מקבלים תמורה על כתבותיהם בצ'ק דחוי (שוטף פלוס שלושים, במקרה הטוב), ללא זכויות סוציאליות. עורכים לשוניים, מתרגמים ומגיהים צריכים גם הם לחלטר, משום שאין היום מי שחושב שראוי להעסיקם במשרה מלאה, אם בכלל. הרציונל הזה הוא נואל. הוא לא נובע מגישה קפיטליסטית או סוציאליסטית. הוא מזוקק מהבוז כלפי כל עיסוק במה שאיננו יצרני, קרי: מניב "תועלת" לחברה שניתן לכמתה בכסף (בברית המועצות, ייאמר לכל אלה שרוממות הסוציאליזם בגרונם, גורל הסופרים היה רע ומר. לא די בכך שהתפרנסו מפרוטות אלא שהיו נתונים לצנזורה חסרת רחמים ולרדיפות). האם מישהו יכול בכלל לחשוב על כתיבה ספרותית ראויה לאחר שעות עבודה רבות במערכת עיתון בתפקיד לא-מתגמל ואף כפוי-טובה כמו הגהה?

קסטל-בלום ראויה להתפרנס מעבודתה כסופרת. כל אמן בעל-שם ומוניטין – סופר, משורר, צייר או צלם – ראוי לתמיכה. ניתן לכונן ועדת מומחים שתבדוק את כמות הפרסומים ואיכותם ותקבע מועמדים ראויים לתמיכה. לא זו בלבד שהמדינה צריכה לתמוך בה כדי לקדם את אמנותה, אלא שראוי שספריה יימכרו במחיר המאפשר לה לקבל כמה וכמה שקלים מכל טופס שנמכר. איך אפשר להחליט למי ראוי לתת תמיכה ולמי לא, שאלה שרת התרבות. בעידן שבו מיטשטש ההיגיון הבריא, שאלה כזו היא מובנת. אולם לא צריך להתעכב הרבה על השאלה הזו כדי להבין במה שונה קסטל-בלום הענייה מכל אותם סופרים שעבורם הכתיבה היא תחביב שבא עם הזמן, או שהיה להם די כסף לשלם להוצאות שיוציאו את ספריהם. עבורה, הספרות היא מקצוע. אפילו החיים עצמם. ותרומתה אינה ניתנת לערעור או לביטול. לה אין משרה תקנית באוניברסיטה. אותה איש לא סידר.

ואולי דבר אחד אחרון: קסטל-בלום הייתה יכולה לחיות ברווחה בבית פחות מרווח מזה שהיא חיה בו כעת. היא הייתה יכולה לכלכל את צעדיה ביותר היגיון ולנצל היטב את הכסף העומד לרשותה, על מנת שיספיק לה לעשרים שנה, ולא לשבע שנים, כפי שסיפרה. אבל יש משהו משחרר, שמנער את הנפש ומחיה את הלב, ביכולת לחיות פעם אחת בחיים כמו שצריך, אחרי שנות דוחק. אותו אי-היגיון הוא בעצם ההיגיון בהתגלמותו, של אדם שמבקש כמה שנים טובות לעצמו, אחרי שכל מפעל חייו הביאו לחורבן כלכלי. אם קסטל-בלום רוצה לחשב את חייה נכון, זו כבר בעיה שלה. מחובת החברה לסייע בידה כדי לתת לה את האמצעים הבסיסיים לחיים ראויים, ומכאן היא תעשה את שיקוליה שלה.

אגב, לא צריך להתחיל בהוצאת כספים מתקציב משרד התרבות. אפשר להתחיל בצעדים פשוטים. למשל, לגדוע את מפעל ה'ארבע במאה'. או להחליט שבשנה הראשונה להוצאתו, ספר יימכר במחיר מלא. אפשר גם לקבוע בחוק את כמות התמלוגים שיקבל סופר מהוצאת ספרו. נכון, זה ידלל את כמות הספרים האדירה שנפלטת פה מדי שנה. זה יקשה על ההוצאות, ולא יקל על חיי רשתות הספרים. אבל זה יסייע במשהו לסופרים להתקיים. גם למי שרוצה לחיות כאילו כל יום הוא האחרון בחייו. גם לאורלי קסטל-בלום. 

דוד מרחב חוקר את ההיסטוריה של השמאל הרדיקלי בישראל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' בכסלו תשע"ב, 16.12.2011 

 

שכחנו את הזקן / הלל אפלבום

 

 ביום הזיכרון ליצחק רבין יש לעסוק בחומרת הרצח – ולא באיש שנרצח. במבחן ההיסטורי, פועלו ומורשתו של יצחק רבין אינם מתייחדים לעומת אלו של ראשי הממשלה האחרים. לעומת זאת, מורשתו של דוד בן גוריון אינה זוכה לכבוד הראוי לה

המשך הרשומה

השיל את הגשמיות / אחיה ענזי

להרהר בכל עת באחרית הצפויה

מפרסית: אחיה ענזי

1.

חָבוּי אֲבָל בְּעֵין כָּל חַי מָצוּי.
יָדוּעַ גַּם לְךָ סוֹד זֶה שֶׁל כִּסּוּי,
כְּאוֹר נִגְלֶה בְּעַד אֲהִיל זְכוּכִית,
בְּתוֹךְ גְּלִימָה עָרֹם אַתָּה גָּלוּי.

2.
סַרְמַד בְּדָת נוֹצַר פּוּלְמוּס מוּזָר,
הַקְרָבַת אֵל שִׁכְרוֹן עֵינָיו עִקָּר.
בְּלֵב נִכְנָע וּמָךְ אֶת כָּל הוֹנְךָ,
פִּזַּרְתָּ, אַךְ עוֹבֵד אַתָּה אֵל זָר.

3.
נִרְאֶה זָקֵן, חוֹטֵא כְּאִישׁ צָעִיר,
בְּסַד הַחֵטְא זְמַן רַב אֲנִי אָסִיר.
חַסְדּוֹ יִגְבַּר עַל־אַף רִבּוֹא פְּשָׁעִים,
אֲבָל כַּבְלֵי הַחֵטְא כֵּיצַד אָסִיר?

4.
אָדוּק, לְגֹם שֵׁכָר נִזְקוֹ כָּאַיִן
גְּלִימָה אֲשֶׁר תַּסְתִּיר הַחֵטְא מֵעַיִן
מֻתָּר הוּא אַךְ אַתָּה אוֹמֵר: "אָסוּר
!"
מִצְוָה, אֵינָהּ רְשׁוּת, שִׁכְרוֹן הַיַּיִן.

5.
אוֹהֵב, אָהוּב, סוֹגֵד וּדְמוּת אֱלִיל,
אֹפֶל בֵּית־אֵל כִּסָּה אוֹתָם כָּלִיל.
בְּגַן אַחְדוּת גָּוֶן אֶחָד נִרְאֶה,
שׁוֹשָׁן, עֶרְגָּה, וְקוֹץ כֵּיצַד תַּבְדִּיל?

6.
לֹא גָּר בְּמֶכָּה אוֹ בְּבֵית אֱלִיל,
אֲדוֹן הָאָרֶץ דָּר בְּכָל אָצִיל.
חוֹלָה חֶמְדָּה תֵּבֵל, וְכָל יוֹשֵׁב,
אָדָם חָכָם לִשְׁמוֹ הוֹפֵךְ אֱוִיל.

7.
אֲנִי מֶלֶךְ אָדוּק, לֹא עָרֹם קִיּוּמִי,
נֶהֶנְתָן אַךְ חֲשָׁשׁ לֹא יָפֵר אֶת שְׁלוֹמִי,
עוֹבֵד פֶּסֶל, כּוֹפֵר, מְחֻסַּר אֱמוּנָה,
הוֹלֵךְ אֶל הַמִּסְגָּד אַךְ אֵינִי מֻסְלְמִי.

8.
נְעוּרִים הֵם יָמִים שֶׁל שִׁירָה, עֲשִׂיָּה,
אַהֲבַת הַשּׁוֹשָׁן הַמּוֹזֵג, כּוֹס שְׁתִיָּה.
כְּשֶׁקּוֹפֶצֶת זִקְנָה יֵשׁ לִפְרֹשׁ מִכֻּלָּם,
לְהַרְהֵר בְּכָל עֵת בָּאַחֲרִית הַצְּפוּיָה.

 

מעט ידוע על חייו של המשורר והמיסטיקן הסוּפי סרמד, שחי בהודו במאה השבע-עשרה. ספרי  היסטוריה בודדים מגוללים את סיפור חייו והאינפורמציה הדלה שיש בידינו על אודותיו מעורפלת  ומסוכסכת. ישנם האומרים שסרמד היה נוצרי-ארמני, אחרים טוענים שהיה יהודי. הוא הגיע אל הודו כסוחר אך עד מהרה נטש את עסקיו. הוא התאסלם והצטרף אל הדרך הסוּפית, פיזר את מיטלטליו הגשמיים ויחד איתם השיל גם את בגדיו. שיריו-מרובעיו המאירים ואישיותו הקורנת משכו קהל מאמינים נלהב, אך עוררו את חמתה של האורתודוקסיה המוסלמית, שלא ראתה בעין יפה את אותו קדוש בעל כוחות פלאיים שהסתובב עירום ברחובותיה של דלהי. הוא הוצא להורג על ידי השליט המוּר'וֹלי השישי, אורנגזב, בגלל סירובו לדקלם את הכלמא (אמירת התפילה המוסלמית כי אין אלוה מבלעדי אללה, ומוחמד הוא נביאו) במלואה, אלא רק את החלק השולל שלה: "לָא אִללה", אין אלוה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' בכסלו תשע"ב, 16.12.2011 

 

על הבושה והאשמה / שלום רוזנברג (לפרשת וישב)

 

הבושה מחזקת את ערכיה של החברה, אך לעתים יכולה להיות מפלטו של הנבל. אפילו הקול הפנימי של המצפון אינו נקי תמיד מאינטרסים. הכרעתו של יהודה מעידה שיש מעבר לזה

המשך הרשומה

היינו כמחלימים / יעקב עציון (לפרשת וישב)

 

 "וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו" (בראשית לז ה)

המשך הרשומה

הבנת הכתובים כפי שהם / יצחק סטרשינסקי

 

 פרופ' משה דוד קאסוטו פירש את הכתובים לאור הזמן, המקום וההקשר שבהם נכתבו, ובכך ייסד גישה מדעית חדשה-ישנה בעולם הפרשנות המקראית. קווים לדמותו ולמפעלו לרגל יום פטירתו שחל בי"ט בכסלו

המשך הרשומה

טרופת הגעגועים / יונדב קפלון

                  

היא המציאה ז'אנר חדש של כתיבה על שירה מתוך תחושת קריטיות של ארכיאולוג בחפירת-הצלה. במלאת שלושים לפטירתה של עזה צבי

המשך הרשומה

כשחרדיות נהפכת לחרדה / חיים אמסלם

 

הציבור החרדי נתון היום תחת מתקפה אלימה של חומרות הבאות מצד גורמי שוליים ומשתלטות על הזרם המרכזי. בהיעדר יכולת מצד גדולי הדור להילחם בתופעה, על השינוי לבוא מלמטה

המשך הרשומה

הגדוד ששם אותנו על המפה / ניר מן

 

תנועה שהחלה כהתארגנות צעירים אידיאליסטים חסרי כול עיצבה את תפיסת ההתיישבות הביטחונית. הרעב לא היה מטפורי, העבודה הייתה מפרכת והדרך עודנה נפקחת לאורך. על גדוד העבודה במלאת 90 שנה להתיישבותו בעמק יזרעאל

המשך הרשומה

משחרר מנוקשות ומביא ליצירה / נתנאל לדרברג

 

המגיד ממזריטש דרש מהאדם להגיע לביטול עצמי. אין מדובר על תביעת האיון המצויה במזרח-אסיה, אלא על קבלת המוגבלות האנושית כמייצרת שעשוע בעולם העליון

המשך הרשומה

מצוות ככלים להישרדות / זאב שביידל

 

פרופ' מלוין קונר, אנתרופולוג יהודי בעל שם, רואה את המצוות ככלי להישרדותה של חברה, בייחוד בזמן המודרני. בשיחה עם פרופ' משה קופל הוא מחבר אבולוציה ויהדות ומסביר למה ברית המילה קשורה לפוריות השבטים באפריקה

המשך הרשומה

מפעל ההצלה של הרבנים קוק / מיכאל ריגלר

 

אישורי הכניסה לארץ ישראל המנדטורית היו תעודות מצילות חיים. הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה נרתמו לסייע למבקשי האשרות. סיפורם נגלל כעת בתיק מכתבים מרגש

המשך הרשומה

אקרופוליס התרבות בעיר העברית / ניר מן

 

תל-אביב יועדה לגדולות מרגעי הולדתה, מתוך מטרה לפתוח את המרחב העירוני לאמנות מודרנית ולדיאלוג תרבותי. סיפורו האדריכלי של המוזיאון עם חנוכת האגף החדש

המשך הרשומה

כולנו גיבורים / רבקה שאול בן צבי

 

 ה'גיבור'  הספרותי, המיתולוגי, אינו אלא מימוש למאפיין מחיי הנפש של כל אחד מאיתנו. בספר עתיר תובנות פסיכולוגיות וספרותיות נפרשות תחנות בנפש האדם

המשך הרשומה

קיטש ומוות / חבצלת פרבר

 

 אווירת העיר ברלין ערב עליית הנאצים לשלטון וראשית מעשיהם הזוועתיים מתוארות בספר בלשים בדיוני. מותחן לופת בעל ניחוח זול, המותיר תחושת זילות

המשך הרשומה

לנוכח א-להים ואדם / מיכאל בריס

 

הכרת נוכחותו של הא-ל עמדה ביסוד פעולותיו והנהגותיו של הרב נריה זצ"ל, וקבעה את יחסו המיוחד לתורה, לארץ ישראל ואף לתלמידיו. חיים של ממשות

המשך הרשומה

להבין כל בדל משמועת רבו / חיים מאיר נריה

 

מחויבותו העמוקה של הרב משה צבי נריה זצ"ל לתורת רבו, הראי"ה קוק, הביאה אותו  לנדוד למחוזות רחוקים כדי להבינה. מסע רעיוני מרתק בעקבות פתקים מעיזבונו

המשך הרשומה

האחרונים לא תמיד בסוף / יעקב עציון (לפרשת וישלח)

 

פרנסיסקו אייז ,מפגש יעקב ועשו, 1844

מן המפורסמות הוא שפירושה של המילה "אחרון" במקרא לא תמיד זהה למובן הרגיל בעברית המקובלת היום. בלשוננו, האחרון הוא תמיד מי שסוגר את הרשימה, מי שאין אחרון אחריו – ואילו במקרא יש לא פעם אחרון שאחריו יש אחרון נוסף.

הפעם הראשונה שבה מופיעה המילה אחרון בתורה היא בפרשתנו:

"וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא… וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים".

לאה וילדיה הם האחרונים – אך אחריהם יש אחרונים נוספים (ועל כך מביא רש"י את מדרש חז"ל הידוע: "אחרון אחרון חביב").

גם בפעם הבאה שבה מופיעה המילה "אחרון" בתורה בתורה נגלית אותה תופעה. במעמד הסנה שולח הקב"ה את משה לבצע אותות בפני העם כדי לקנות את אמונם, ומצווהו: "וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן – וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן. וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ, וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר…".

האות האחרון הוא אפוא אַחֵר, בבחינת אָחוֹר ביחס לָרִאשׁוֹן, אך לא מן הנמנע שיהיה אחר גם לאחריו.

 המקום לפני הזמן

הן המילה ראשון והן אחרון – כמו מילים בסיסיות אחרות בשפה – נגזרו ממושגים הקשורים בגוף. הראשון הוא כמובן מי שבראש – שכן הראש הוא החלק העליון והחשוב שבגוף. האחרון לעומת זאת נגזר מן האחור, החלק שמול הפנים.

גם המילה פנים התרחקה רבות ממקורה הגופני – וקיבלה משמע של כל מה שמול פניו של האדם, הן במימד המקום והן במימד הזמן.

ניתן לומר "אנו עומדים לפני צומת דרכים", כלומר – צומת הדרכים נמצא מול פנינו – ובהעתקה אוטומטית מהמרחב לזמן אנו אומרים "לפנינו שעה גורלית" – ועם פחות פאתוס: "ניפגש לפני הצהרים".

כך גם לגבי האחור – אפשר לשבת "מאחורי ההר", במימד המקום, ואפשר לדחות דבר מה ל"אחרי החגים". בעברית כבשפות אחרות, מושגי המקום, הראשוניים יותר, מועתקים מבלי משים למרחבי הזמן.

במקרא, הפנים והאחור שימשו גם כשמות קבועים לרוחות השמים. בפרשתנו נאמר על יעקב המגיע שכמה: "ויחן את פני העיר". מה פירוש פני העיר? במקומות אחרים מבאר הכתוב עצמו באיזה כיוון מדובר. כך נאמר למשל בנבואת זכריה על ה' היוצא לישועת ישראל: "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם, מִקֶּדֶם". המילה "מקדם" למעשה מבארת את האמור קודם לה – "על פני ירושלים", היינו ממזרח.

פירוט כפול מעין זה בא גם בתיאור חניית ישראל במדבר סביב המשכן (במדבר פרק ג): "וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה, לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו". המשכן ואוהל-מועד הם מושגים מקבילים, וכן תיאורי הכיוון קדמה ומזרחה – וזהו המובן של המילה "לפני" בהקשרים אלה. הכיוונים במקרא, והדברים ידועים, מתייחסים לאדם העומד ופניו אל השמש העולה – ולכן נקרא המזרח "פנים" וכן "קדם" – בעוד המערב נקרא אחור (וים המערב נקרא כך "הים האחרון").

פנים לכאן ולכאן

מלבד החנייה בפני העיר, נזכרים הפנים לרוב בפרשתנו – ובפרט בפרשת הליכת יעקב לקראת מפגשו עם עשו.

יעקב מצווה את עבדיו לשאת עדרי מנחה וללכת לקראת אחיו, ואף פוקד עליהם מה לומר לכשיפגשו בו: "וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ, כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי".

ארבע פעמים חוזרת כאן המילה פנים – ובכל פעם היא מקבלת פנים מעט אחרות. "אכפרה פניו", פירושו 'אשכך את כעסו'; "ההולכת לפני" – 'קודם לי'; "אראה פניו" – כפשוטו, 'אפגוש בו'; "אולי ישא פני" – 'יסלח לי'. ניתן לעמוד על שינוי המשמעויות באמצעות תרגום אונקלוס, שבוחר כאן שלושה תחליפים שונים למילה "פנים". כך לשון התרגום: "אניחיניה לרוגזיה בתקרובתא דאזלא קדמי, ובתר כין אחזי אפוהי מא אם יסב אפי".

התרגום הרגיל של פנים בארמית הוא מלשון אף (ואף בעברית לעתים הפנים עצמן קרויות אף; כך למשל מפרש רש"י את הפסוק "אַפֵּךְ כמגדל הלבנון" בשיר השירים: "איני יכול לפרשו לשון חוטם, לא לענין פשט ולא לענין דוגמא [= משל], כי מה קילוס נוי יש בחוטם גדול וזקוף כמגדל, ואומר אני אפך לשון פנים וזה שהוא אומר לשון יחיד ואינו אומר אַפַּיך שעל המצח הוא מדבר, שהוא עיקר הכרת פנים").

את שתי הפנים הראשונות שבפסוק מפרש אונקלוס לפי תוכנן – והוא אינו מוסר במקומן את המילים "אפוהי" או "אפי" כמנהגו בסוף הפסוק. במקום הביטוי "לכפר פנים" הוא מתייחס להנחת רוגז, שיכוך הכעס (שהרי הפנים והאף מבטאים פעמים הרבה כעס – "חרון אף", "ונתתי פני באיש ההוא"). הפנים השניות שבפסוק, שעניינן קְדִימָה – מתורגמות לארמית בקביעות על ידי המילה "קדם" ונטיותיה, ולא באמצעות הפנים, כבעברית.

לא יאושר האדם בטובה אחת

נחתום דברינו בהערה מעניינת של ר' דוד קמחי, המבדיל בין האחור שהינו צורת יחיד, לבין הפנים שהינן בלשון רבים.

רד"ק מסביר תחילה מדוע המילה "אַשְׁרֵי", מלשון אושר, שקולה דווקא בצורת רבים:

ורבוי מלת אַשְׁרֵי, לפי שעניינו טובות רבות – כי לא יאושר האדם בטובה אחת שתמצא בו או בהצלחה אחת שתזדמן אליו, לפיכך המלה בלשון רבים לעולם.

אגב כך מסביר רד"ק גם את המילה "אַחֲרֵי", הגזורה באותו משקל:

וריבוי מלת אחרֵי כמו רבוי מלת לפנֵי, כי האחורים כנגד הפנים, אלא שהפנים לא יימצאו בלשון יחיד לעולם, לפי שהרואה אותם והפונה אליהם יימצאו בעיניו רבים לעולם, ולא יוכל לראות אבר אחד אשר בפנים מבלי חברו, כי אברי הפנים שנים שנים – גבות העיניים והעיניים ואפיים ולחיים ושיניים ושפתיים, ולא כן העורף שהוא אחר הפנים שהוא אחד, כנגד הפנים…

ולפני ואחרי יאמרו על גוף האדם, וממנו נשאלים לשאר הדברים…

***

ניתן אולי להרחיב קמעא את רעיונו של רד"ק, ולומר שהמילה פָּנִים היא תמיד בצורת רבים לא רק בשל כפל האיברים – אלא בשל המבט ההדדי שבין הפנים לפנים, להבדיל מן האחור, שכשמביטים בו הוא אינו משתתף בהתרחשות, ונשאר מאחור.

בפרשתנו, לאחר המאבק עם האיש במעבר היבוק קורא יעקב את שם המקום "פניאל", לאמור: "כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי".

אך בעוד ראיית הפנים של יעקב היא בבחינת סכנה – בהמשך התורה מופיעה ראיית פנים בפנים שכולה שגב: "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ". ואף ישראל כולם זכו לכך, בעומדם נגד ההר בסיני: "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ".

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ג בכסלו תשע"ב, 9.12.2011 

 

הפרדה מגדרית בארם נהריים / גדי גבריהו

 

אילו נפסקה בתקופת האבות הפרדה בין נשים לגברים סביב הבאר ספק אם עם ישראל היה קם. הרהור עכשווי על העבר

המשך הרשומה

איש האלמוגים צולל במדבר / יעקב בר-און

 

חוקר הביולוגיה הימית, שמחקרו חובק נופי עולם, אינו זונח את שתי אהבותיו הגדולות – הצילום והטיול במדבר – ואינו שוכח את ערכי תנועת הנוער שבה התגבשו. תערוכה מדברית

המשך הרשומה

גוזלים ליד "הצפרדע" / איתמר חייקין

 

שאלה תמימה על מצוות שילוח הקן עוררה אותי לגלות כיצד הגיעה המצווה לפניה העכשוויות. מסע בין הפוסקים ומחשבות על הלכה ומוסר טבעי

המשך הרשומה

עוד טרם בואו של אברהם / מתיה קם

 

קריאת פשוטה בתנ"ך הביאה את דוד בן גוריון לטענתו מעוררת המחלוקת על קדמותם של העברים בארץ, שבה פתח את מגילת העצמאות

המשך הרשומה