האתר הדתי המיוחד לתפילה הפך למקום שנסוכה עליו הילה לאומית, ולאתר שתנועות הנוער וחניכי הפלמ"ח טיילו בו דרך קבע. על יחס התנועה הציונית לקבר רחל בשנים שלפני קום המדינה

על אף מעמדה החשוב של העיר בית-לחם אפרתה בתקופת המקרא, ובפרט עם התפתחות המסורת היהודית הקושרת את ציון קבר רחל אמנו לעיר מאז ימי הביניים ועד העת החדשה, לא זכתה העיר להיכלל בין "ארבע ערי הקודש". על אף מסורת העלייה לרגל לקבר רחל שנמשכה ברציפות שנים רבות, לא נוצרה בקרבתה ישות יהודית קבועה משך דורות רבים.

גם כשחזרו אליה יהודים בתקופת הבית השני, והעיר הפכה למרכז רוחני ולמושב הסנהדרין, הרי ששוב נסתם הגולל על יישוב זה עם חורבן הבית השני, מרד בר כוכבא וגזרות אדריאנוס. באופן מיוחד אסר הקיסר הרומי על התיישבות יהודים דווקא בירושלים ובבית-לחם, איסור שנשמר באדיקות עם הופעת הנצרות ונמשך לאורך שנים ארוכות, כמעט כל תקופת ימי הביניים. למעט יהודים בודדים שחיו בעיר או ניהלו את עסקיהם בה, לא התבסס בה יישוב יהודי.

בעת החדשה נעשו מספר ניסיונות לרכוש קרקעות להתיישבות יהודית בסביבת קבר רחל, אך רוב הניסיונות לא צלחו. התנועה הציונית ומוסדותיה (הקרן הקיימת, בנק אפ"ק והוועד הלאומי) היו מעורבים בחלק מניסיונות אלו, אך לא כחלק ממדיניות מכוּונת וברורה אלא כסיוע ותמיכה פסיבית בלבד. יתרה מכך, התנועה הציונית ראתה ביישוב ערי הקודש שבהר עדיפות שנייה ושלישית וכמעט לא השקיעה מאמצים ומשאבים משמעותיים ביישובם. כך עלה גם בגורלם של היישובים היהודיים בשכם, בג'נין, בעזה ובחברון. אך כל אלו לא מנעו מרבבות יהודים לעלות לרגל ולפקוד את קברה של רחל במשך כל שנות הגלות. בעת החדשה אף הוכרה זכותם הרשמית של יהודים לאחיזה ותפילה במקום, עובדה שחיזקה את הנוכחות היהודית בקבר רחל והגבירה את זרם העולים והמבקרים.

עם הופעת התנועה הציונית חלה התפתחות מעניינת כלפי קבר רחל. האתר הדתי המקודש, המיוחד לתפילה, הפך אט אט למקום שנסוכה עליו הילה לאומית ועם הזמן אף לסמל ציוני מובהק. תהליך זה בא לידי ביטוי בהתרשמויות בכתב ובעל-פה של מייסדי התנועה הציונית, בנאומי הקונגרסים והאספות הציוניות, במערכת החינוך הציונית ובתחומי התעמולה הציונית לסוגיה. תהליך זה, אשר ראשיתו כאמור באגודות חובבי ציון בשנות ה-80 של המאה ה-19 ושיאו בשנות ה-40 של המאה הקודמת, משקף במידה רבה את עיצובה של המדיניות היישובית הציונית, אבל בעיקר את עיצובה של התודעה הציונית.

התנועה הציונית כתנועת התיישבות עברית מתחדשת הייתה מוּדעת מראשיתה לפיתוחם של "אתרי מורשת" בארץ-ישראל. הידועים הם האתרים תל חי, מצדה, קברות המכבים ועוד, אתרי מיתוסים שהתבססו והתעצמו עם התפתחותה של תופעת טיולי ההתיישבות הציונית בארץ ועם התרחבות מסגרות החינוך – הפורמליות (בתי ספר, גימנסיות, סמינרים למורים) והבלתי פורמליות (חוגי המשוטטים ותנועות נוער). עם הזמן הלכה והתפתחה מודעות לאתרים היסטוריים ותנ"כיים נוספים, כגון ירושלים והכותל המערבי, קבר רחל, מגדל דוד, חברון ומערת המכפלה; אלו השתלבו היטב במערכת הסמלים הלאומיים ויצרו תודעה לאומית ייחודית.

כאן אבקש לבחון פן מסוים בהתפתחותה של מורשת לאומית-ציונית כלפי קבר רחל. מכיוון שעיקר ענייננו הוא בבחינה של ראשית צמיחת התהליך, טרם הושפע מתהליכים מדיניים ופוליטיים – נעסוק בשנים 1948-1897 בלבד.

הפך לסמל ציוני מובהק. טיול תלמידי גימנסיה הרצליה לקבר רחל, 1913 .
צילום: אוסף האפמרה בית הספרים
הלאומי, ארכיון אגד

האזכרה המרכזית להרצל בבית לחם

בשנת 1897, כידוע, התקיים בבאזל הקונגרס הציוני הראשון. אחד הדוברים בכינוס זה היה סגנו של הרצל, מקס נורדאו. במושב הערב השני של הקונגרס נשא נורדאו נאום נרגש בגרמנית ובו שילב מספר פעמים את שלוש המילים מנבואת ירמיהו "ושבו בנים לגבולם", בעברית. לאחר שנים העיד נורדאו כי סיפור קבורתה של רחל בדרך, ונבואתו של ירמיהו "רחל מבכה על בניה… ושבו בנים לגבולם", היו אבני דרך חשובות בעיצוב זהותו הציונית.

כפי הנראה, לנאומו של נורדאו הייתה השפעה לא מבוטלת על עיצוב זהותו הלאומית של קבר רחל. באספות ציוניות במזרח אירופה הרבו להתפעל מעדותו הנרגשת של נורדאו. בסיפורו "מסע אברהם" משנת 1898 מתבטא מפורשות אברהם לודוויפול ב"הצפירה":

מימים היותר קדומים הקדישו והעריצו פה את המקום בו קבר יעקב את אֵם בנימין… הקבר הזה הוא להם ציון לאומי באמת (22 ביוני 1898).

היו אלו השנים שבהן עיצבה התנועה הציונית את סמליה והציבה את דגליה הלאומיים. בצד הסמלים החדשים – השפה העברית, מגן דוד, הדגל ועוד – השתלבו גם סמלים קדומים מהעבר היהודי. לימים הפך הרצל עצמו לסמל לאומי מובהק ודמותו השתלבה בטבעיות בצד סמלים לאומיים מוכרים. לא בכדי עשרות שנים מאוחר יותר התקיימה אזכרה מרכזית להרצל דווקא בקבר רחל, אשר שילבה בין דברי זיכרון ואמירת תהילים לשירת נערות ציונית:

התחילו באמירת מזמורי תהילים המיוחדים לכך, הרב דנון נשא נאום קצר על ערכו של המנהיג המנוח, אחריו שר מר י' ברדקי את תפילת "אל מלא רחמים". כאשר נגמרו התפילות שרו התלמידות שבחדר החיצוני את השירים "קול ברמה נשמע" ו"על מות הרצל" ובזה נגמרה האזכרה (דאר היום, 7 ביולי 1920).

בשנת 1903, כשנה לפני מות הרצל, ערך זלמן דוד לבונטין, מעוזרי הרצל המובהקים ושליחו לייסוד "אוצר התיישבות היהודים – בנק אנגלו-פלשתיין", סיור ארוך ראשון בארץ. במהלכו נפגש לראשונה עם בית-לחם ועם נוכחותו העוצמתית של קבר רחל:

הדרך ההולכת לבית–לחם וחברון עוברת על פני קבר רחל. זהו השריד האחד שיש לנו בדרכנו זו בידינו. ליהודִי – הקבר… אבל הנוף היפה על שדותיו הפוריים, על כרמיו, גפניו, תאניו וזיתיו, כל טוב הארץ – בתי תפילה, אושפיזים, בתי מחסה ומקלט אשר בפלך זה, על כל הר גבוה ותחת כל עץ רענן – כל אלה בידיהם הם – בידי הנוצרים. התעשיה הגדולה בעצי זית ואבני אספלט אשר בבית–לחם, לנוצרים היא. יהודי אין כלל בעיר חנה דוד… ובגישתי אל פתח הקבר נהמתי מקרב לבבי: אל תמנעי רחל קולך מבכי ועינייך מדמעה, בנייך לא שבו עוד לגבולם.

לבונטין, כמו נורדאו לפניו, המשיך לראות ברחל את האם המתפללת המצפה לשובם של הבנים והוא קושר בין הנבואה העתיקה למציאות האקטואלית שהוא חווֶה. לימים, כשעלתה האפשרות להקמת יישוב יהודי בקרבת קבר רחל, היה לבונטין בין התומכים ביוזמה ואף הציע את תמיכת בנק אנגלו-פלשתיין שבהנהלתו:

בתשובה על שאלתכם, הנני להודיע לכם כי פגשנו בעונג וברצון רב את השתדלותכם לגאולת הנחלה אשר מנגד לקבר רחל אמנו למטרת בניין קודש שמה. המטרה הזו שהצבתם לכם היא אחת מעבודות הקודש שנוכל רק לשמוח עליהן ושעלינו לסייע להן, כי לדאבוננו אין אנו פוגשים על הדרך בין ירושלים לחברון כמעט כל אחוזה השייכת יהודים, ובפרט במקום היסטורי כזה.

מודעת "המקשר"
על נסיעות לקבר רחל
צילום: אוסף האפמרה בית הספרים
הלאומי, ארכיון אגד

חריצות כפיים באדמת הטרשים

אחת הדמויות המשפיעות על המדיניות היישובית בראשית הציונות היה ד"ר ארתור רופין, מנהל "המשרד הארצישראלי". כשעוקבים אחר את מדיניותו ההתיישבותית, מבחינים כי רופין בחן את האפשרויות ההתיישבותיות בעיקר על פי הצלחתן המשקית והכלכלית. כמעט לא מופיעים במערכת שיקוליו מניעים ההיסטוריים או מקראיים ותיאוריו נעדרים רומנטיות או התפעלות סנטימנטלית. בביקורו בקבר רחל ובבית-לחם בשנת 1907, בולטת הבחנתו בין הממד הדתי של האתר, שממנו הסתייג, לבין התפעלותו מהפוטנציאל החקלאי של אזור בית-לחם:

אם יש את נפשך לראות מה עלול אדם להפיק בחריצות כפיו מאדמת הטרשים שבסביבות ירושלים, קום וסע לבית–לחם. הדרך עוברת ליד קבר רחל, שקודם לכן – אם לסמוך על הציורים שראיתי בגלויות דואר – שכַן כבוד בצִלו של אילן גבוה, אולם עתה, באֵין אותו אילן, עלוב הוא למראה ביותר. הקבר שייך לעדה האשכנזית בירושלים והוא המקום ההיסטורי היחיד בסביבות העיר שעודנו שמור בידי יהודים.

אנו יורדים לקברה של רחל. השמָש היהודי מפליג בשבח מפעלותיה של רחל אמנו ומתנֶה קדושת המקום, וכשאני גוזר עליו שתיקה הוא נעלב… דבר נאה אחד משווה נוי לאותו חלל אפלולי, הלוא הם השטיחים הצבעוניים התלויים על הקירות, תרומתם של יהודים בוכארים ירושלמים יראי שמים. לעומת זה סולדת העין ממראה הארון הגדול העומד במרכז, מחופה חיפוי גבס מזוהם וגדוש כתובות, מעשה ידיהם של המבקרים. הכיצד נתפסו בני אדם למעשה ברברי שכזה וחיפו את האבן בגבס?

אכן התרשמותו זו הביאה לימים למספר ניסיונות של יהודים לקנות קרקעות בסביבה ולעסוק בהתיישבות חקלאית. רופין עצמו, כמנהל המשרד הארצישראלי, פרסם תוכנית להתיישבות יהודית גם בערים ערביות ובין השאר הזכיר את הערים יריחו, עזה, עכו ובית-לחם. אישים בולטים בתנועה הציונית נקשרו גם הם לרעיון ההתיישבות בבית-לחם. ביניהם: מקס בודנהיימר, יוסף וייץ, אברהם הרצפלד ומנחם אוסישקין. אוסישקין היה זה שהציע בשנת 1926 לקרוא להתיישבות בדרום ירושלים קיבוץ "רמת רחל" בגלל סמיכותו לבית-לחם ולקבר רחל. בשנות ה-40 עסקו הקרן הקיימת לישראל וגורמים פרטיים נוספים בניסיונות אינטנסיביים לרכוש קרקעות מדרום לבית-לחם, אל-חדר ודהיישה, על מנת ליצור רצף יהודי מירושלים בואכה גוש עציון. סביר להניח כי מלבד שיקולי הכדאיות החקלאית והדחיפות האסטרטגית, עמד כאן גם העוגן ההיסטורי של חידוש ההיאחזות היהודית בסביבת בית-לחם.

סיורים במערת חריתון

קבר רחל היה אחד האתרים המטוילים ביותר באזור הר חברון. תנועת "המחנות העולים" הדגישה בפעולותיה את ה"טיול עם התנ"ך" בכל מרחבי הארץ, כולל אזור השומרון והרי יהודה, בהתאם למורשתו של מנהיג מפלגת אחדות העבודה יצחק טבנקין. השקפותיו של טבנקין התבססו על הנחות שינקו ממורשת עם ישראל, על הזכות המעוגנת בתנ"ך ועל העובדה שהעם היהודי עיצב את זהותו הלאומית בארץ-ישראל ושמר לה אמונים. היה זה אך טבעי שחלק מהטיולים של תנועת הנוער יהיו באזורים היסטוריים ובאתרים מקראיים.

בשנת 1935 יצאה קבוצה מסניף ירושלים של תנועת המחנות העולים למחנה קיץ ב"עמק ברכה" הפורה שבקרבת עין ערובּ. את המסע הרגלי יזמו והובילו שני מדריכים צעירים, אורי יפה ותמר ירדני, והשתתפו בו כ-70 חניכים בני 11-10. ממחנה האוהלים שהוקם סמוך לתחנת השאיבה הבריטית יצאו החניכים לסיורים במערת חריתון הסמוכה לתקוע, בחברון ובקבר רחל בבית-לחם. מן הסתם היה זה מראה לא שגרתי עת הופיעה קבוצת צעירים עברים לובשי חאקי ומכנסיים קצרים במתחם הקבר.

ביקורי קבוצות ובודדים לקבר רחל נמשכו כאמור לאורך שנות המנדט הבריטי עם כל חליפות הזמן והאתגרים שפקדו את ניסיונות ההיאחזות היהודית במקום. על ביקור מיוחד בקבר רחל אנו למדים מגלוית דואר שכתבה חנה סנש לאִמה בשנת 1940. הגלויה הקצרה שנכתבה בהונגרית נשלחה מבית הדואר בבית-לחם ביום 30 באפריל 1940. על הגלויה שכותרתה "בית לחם, קבר רחל אמנו", מודבקים בולים עם תמונת מגדל דוד וקבר רחל ובה דרישות שלום מאנה (היא חנה) וקרוביה ששהו אז בירושלים. באפריל שנה זו ביקרו במקום קבוצות מטיילים מאורגנות, תנועות נוער ובתי ספר כמו אחד העם, בלפור ובית חינוך מתל-אביב. חלק ממסעות הפלמ"ח בראשית שנות ה-40 עברו דרך קבע מקבר רחל בואכה תקוע או חברון בדרך למסעות במדבר יהודה.

בעקבות האירועים המורכבים שעברו על היישוב היהודי בארץ באותן שנים – מאורעות תרפ"ט, המרד הערבי והשמועות על נוראות השואה באירופה – המקום הפך למוקד תפילות, אזכרות וטקסים, לא רק אישיים ופרטיים כי אם בעלי אופי ציבורי ולאומי. מרגשות ועוצמתיות במיוחד היו האזכרות והעצרות הציבוריות לזכר נספי השואה באירופה, שהתקיימו במקום משנת 1943 ועד פרוץ מלחמת העצמאות.

ד"ר יורם אלמכיאס הוא מורה דרך ומדריך של"ח וידיעת הארץ. מלמד במכללה האקדמית אורות ישראל ובתיכון פלך בירושלים. מרכז "כנס מחקרי חברון ויהודה" מטעם מדרשת חברון

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ז' חשוון תשע"ח