התערוכה "הומור שחור – פופתודוקס" מסמנת נקודת מפנה באמנות  החרדית: היוצרים עושים שימוש בטכניקת הפופ-ארט כדי לבחון מחדש את הסיפורים המכוננים של העולם החרדי. ביקורתיות ואהדה

לאחרונה יצרה האמנית יהודית לוי 16 (פסבדונים; ילידת 1993) סדרה בשם "זהות מתוהדת". בסדרה, שמוצגת בתערוכה "הומור שחור – פופתודוקס" בביאנלה לאמנות יהודית עכשווית בירושלים, מתפלמסת לוי עם תפיסות עולם ועקרונות של החברה החרדית, שבה היא גדלה ושאליה היא משתייכת, ומציפה ברוב אומץ וביקורתיות נושאים בוערים.

היצירה הראשונה בסדרה, "מרלין מונרו שלי 1", מתכתבת עם תרבות הכוכבים המערבית ומציעה לה תשובה פנים-חרדית. מרלין מונרו הפכה למותג המייצג דמות נשית בעלת עבר מפוקפק שהייתה לאייקון קולקטיבי בתרבות המערב. לוי מחליפה את דמותה של מונרו בדמותה של שרה שנירר, מייסדת מוסדות בית יעקב, שבזכות פועלה הייתה לדמות אם בחברה החרדית.

סיגל אדלמן, כרובים, 2016 . מתוך הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית שהוצגה ב 2015 בגלריית המקלט לאמנות.

המהפכה של שנירר

כדי להבין את יצירותיה של יהודית לוי 16, אמנית חרדית צעירה, יש להקדים ולהביא רקע קצר על שינוי מקומן של נשים בחברה החרדית המודרנית. השינוי הזה, שתחילתו אינטואיטיבית ולא מודעת, הופך בעשורים האחרונים לשינוי ממוסד ומודע, חרף יחסו האמביוולנטי של הממסד החרדי. את תחילתו של התהליך, שניתן לקרוא לו פמיניזם שמרני או לא-מוצהר, אפשר לייחס לשרה שנירר (1935-1883), תופרת פשוטה מפולין, חסידת בעלז, שנכנסה לפנתיאון הרבניות החרדיות-ליטאיות ואף זכתה לכינוי "אמנו שרה".

במאמרו "האישה החרדית" מצביע מנחם פרידמן על הסתירה לכאורה בין יחסה המתקדם, ללא אח ורע בזמנו, של החברה היהודית לאישה, לבין האתוס של "כל כבודה בת מלך פנימה", המגביל את פעילותה הציבורית של האישה ואת שותפותה בחיים הדתיים הפומביים. בעקבות המהפכה התעשייתית חלו שינויים במעמדה של האישה החרדית במזרח אירופה: כתוצאה מקשיים כלכליים, ומאחר שהציווי ההלכתי ללמוד תורה אינו חל על נשים, נדרשו נשים חרדיות לעבוד לפרנסתן מחוץ לכותלי הקהילה הסגורה.

בנוסף, עם חקיקתו של חוק חינוך חובה, החלו הנערות החרדיות ללמוד בבתי ספר כלליים; כחלק מעסקת חבילה הן נרשמו לבתי הספר כדי למלא את מכסת היהודים ובכך לשחרר את הבנים ללימוד תורה. בעקבות זאת נחשפו הנערות להשכלה כללית, לשפות זרות ולתרבות (תיאטרון, מוסיקה וספרים), ונוצר מצב פרדוקסלי שבו רכשו הנערות החרדיות השכלה כללית, אך נבצר מהן להעמיק את ידיעותיהן במסורת היהודית, בגלל איסור תלמוד תורה לנשים. הפרעות ביהודים ומלחמת העולם הראשונה העמיקו עוד יותר את הפער הזה, ותרמו להתגברות החילון והמודרניזציה בחברה היהודית המסורתית.

בתקופה הזו מגיעה שרה שנירר לווינה כפליטה, מתוודעת לחינוך הבנות בגישה הניאו-אורתודוקסית ושואבת ממנו השראה לבניית מודל לחינוך הבנות החרדיות במזרח אירופה. בשנת 1917 מקימה שנירר את בית הספר הראשון של בית יעקב בקרקוב, ובו לומדות עשרים וחמש בנות לימודי קודש ומקצועות חול בחדר התפירה הקטן שבביתה. שנירר לא נכנעה להתנגדות – האלימה לעיתים – ליוזמתה, ולא נרתעה מהורים שחששו שמא הלימודים אצלה יפגעו בסיכויי בנותיהם למצוא שידוך טוב.

היא מבינה שעליה לקבל את ברכתם של רבנים חשובים, ואחיה מסייע לה להשיג את ברכתו של האדמו"ר מבעלז. מעמדה של שנירר בעולם החרדי השתנה באחת, כאשר תנועת אגודת ישראל פרסה עליה את חסותה. מאז הלכו והתרבו מוסדות בית יעקב ברחבי העולם, והיום לומדות בהם מאות אלפי תלמידות: בחברה החרדית כיום כבר אין נערה שלא לומדת מקצועות קודש.

שנירר אימצה את תפיסתו של החפץ חיים בכל הנוגע להאדרת הנשים היהודיות ההיסטוריות, וביקשה לכונן קשר בין התלמידות שלה לבין נשים יהודיות מן הדורות הקודמים, ובכך להקהות את העוקץ המודרני של המהלך שעשתה. כדי לזכות בלגיטימיות יצרה שנירר אתוס מחודש, ואפילו מומצא, של האישה היהודייה האידיאלית, ואף העזה להעלות על הכתב את רעיונותיה ומחשבותיה. סיפורה האישי של שנירר לוט בערפל, זאת בשל ההיסטוריוגרפיה האידיאליסטית שנהוגה בציבור החרדי ובאה על חשבון העובדות היבשות, כפי שהראתה ד"ר מיכל שאול במחקרה. יומניה של שנירר פורסמו בעברית בגרסה מצונזרת ובתרגום משוכתב. בצוואתה אף ביקשה שנירר מתלמידותיה שלא יתלו את תמונותיה במוסדות שהקימה. "שאוני על לוח לבכן", אמרה להן. היא מיעטה להצטלם, ורק שני תצלומים שלה שרדו והפכו לפופולריים בציבור החרדי הליטאי, ובהם משתמשת יהודית לוי 16 ביצירותיה.

ב"מרלין מונרו שלי 1" מחליפה לוי את הדימוי המושטח של מרלין מונרו מיצירתו הידועה של אנדי וורהול בדימוי של שנירר, ובכך מציגה עמדה מורכבת כלפי שנירר: מצד אחד, מאדירה לוי את דמותה ובכך משרתת את "האידיאולוגיה החרדית", ומצד אחר – היא מסגירה ביקורת פנימית מובלעת.

בסדרה אחרת דנה לוי בסוגיית השידוכים: כמי שבעצמה נמצאת כעת בשלב השידוכים, מעלה לוי את סוגיית הנשים שהגיעו לפרקן וטרם נמצא להן שידוך, אותן נשים שמכונות בחברה החרדית "מתוסבכות", כאשר היא מציגה במהופך דמות נשית עם כיסוי ראש: ראשה של האישה פונה כלפי מטה. בסדרת העבודות "בחור טוב" תוהה לוי על הסרגל המעמדי האבסורדי שלאורו נמדד בן תורה – במקום להידרש לאופיו נדרשת החברה החרדית לעלות החזקתו. בתהייתה על החלוקה המעמדית הזאת משתמשת לוי בסגנון פופ ארט אנכרוניסטי, הנחשב מודרני בחברה החרדית השמרנית, כדי להציף באופן הומוריסטי עמדות שנויות במחלוקת במגזר.

ככלל, סגנון זה בא לידי ביטוי באופן דומיננטי בתערוכה "הומור שחור", וזכה לשם "פופתודוקס": פופ-ארט אורתודוקסי. שמה של התערוכה, "הומור שחור", רומז כמובן לצבע הדומיננטי של הלבוש החרדי האופייני (ומכאן גם לכינוים של החרדים בסלנג הישראלי), ומעיד על גאווה מגזרית מהולה בביקורת. התערוכה, שעושה שימוש בפופ ארט, היא חלוצית באמנות החרדית הפלסטית, שהיא ברובה עדיין אידיאליסטית, נוסטלגית, נאיבית ומגויסת.

יהודית לוי 16 , "מרלין
מונרו שלי", 2016 , מתוך
התערוכה "הומור שחור"

ראש וכרוב

לוי מסמנת נקודת מפנה באמנות החרדית, שמושפעת באופן עקיף מרוחם של האמנים החוזרים בתשובה בני הדור הקודם. כך, לדוגמה, האמנית סיגל אדלמן (בוגרת מדרשת נתיב בינה) בוחנת, בין היתר, את תפקידו ומשמעותו של כיסוי הראש בבניית הזהויות המגזריות השונות.

באחת מעבודותיה, שהוצגה בביאנלה לאמנות יהודית עכשווית ב-2015 בגלריית המקלט לאמנות, הציבה אדלמן זה מול זה שני ראשי קלקר המיועדים לפאות ונפוצים במיוחד בחברה הליטאית –  אחד לפאה של יום חול והשני לפאה של שבת. הראשים הללו, שנדמים כזוג פסלים, נמצאים, למרבה האירוניה, ב"קודש הקודשים" של הבית היהודי – חדר השינה. הם מזכירים גם את הכרובים בבית המקדש, שבמדרש בראשית רבה נאמר שפניהם היו פני אדם. על שני הראשים מוקרנת שקופית של דגם ירושלים בימי בית שני מעשה ידי מיכאל אבי יונה.

אפשר לקרוא את העבודה הזו בשתי דרכים: האחת – קריאה פנים-מגזרית, ישירה ותמימה, הרואה באישה ובצדקותה, הקשורה גם במעשה כיסוי הראש, חלק משמעותי מתהליך הגאולה ומבנייתו מחדש של המקדש. זהו מסר אידיאולוגי המאדיר את האישה, אך מותיר אותה חסרת פנים אינדיבידואליות, בקבלה עליה את צו הצניעות וההסתרה. קומפוזיציית התצלום הסימטרית אינה מותירה ספקות באשר לאתוס זה. קריאה נוספת, גלויה פחות, יכולה לעורר גם שאלות על אודות התפקיד שמוטל על האישה החרדית בתהליך הגאולה העתידי, המוצג לרוב מנקודת מבט פטריארכלית; והרי עצם הקרנת דימוי של בית המקדש על גבי פרוטומות נשיות אומרת דרשני.

לוי צעירה בשנות דור מאדלמן, ומנטליות השיח שלה ושל בנות זמנה נועזת וגלויה יותר בביקורת שלה. אולם חשוב לציין כי הן לוי והן אדלמן אינן מבקשות לקעקע את המקום שאליו הן משייכות את עצמן מבחינה זהותית ואידיאולוגית: הן משתמשות באמנות כבמה לרפלקסיה פנים-מגזרית. אבקש לאמץ את המונח שטבע דוד שפרבר באחד ממאמריו האחרונים, ולראות באמנות הזו "ביקורת מתוך מחויבות", ואפשר גם להוסיף: "ביקורת מתוך אהבה". האמניות הללו יוצרות מתוך מחויבות; הן בונות שיח פמיניסטי-שמרני משלהן, בתוך מסגרת גבולות שאותה הן אינן מבקשות לשבור: לכל היותר, הן מבקשות להגמיש אותה.

—

הומור שחור – פופתודוקס

במסגרת הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית

רח' עמק רפאים 47 ירושלים

נעילה: 17.11

—

נעה לאה כהן היא חוקרת אמנות יהודית עכשווית, מרצה במכללת אפרתה ובמכינת "בצלאל" החרדית ואוצרת הגלריה "המקלט לאמנות"

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ז' חשוון תשע"ח