ברק אור בעולם חשוך | שלום רוזנברג  

 

מדוע אנו מצווים לומר את ההלל, ובמה הוא שונה מברכות היומיום? בעקבות ההבזקים המגלים את תוכניתו של הבמאי

באחת מקביעותיו המופלאות לימד אותנו רבי נחמן מברסלב שבאיזשהו מקום בעולם חי אדם המיוסר על ידי קושיה קשה אחת, בעוד בקצה השני של העולם חי אדם ולו קושיה נוראה אחרת, ואף אחד מהם אינו יודע שהקושיה האחת פותרת את השנייה. תופעה זו הקסימה אותי תמיד, אף אם משתמע ממנה לכאורה שעד שיבוא אליהו לא נוכל לפתור אותה, ואף לא להדגים אותה. למרות זאת, אנסה לשתף אתכם בדוגמה חלקית שעלתה במחשבתי כשאמרתי הלל בחגי הלאום, בראש חודש ובחג השבועות.

בין מוסר למצווה

זמן רב הטרידה אותי שאלה הקשורה במצווה לקרוא את ההלל. אנו אומרים דברי שבח להקב"ה בכמה מקומות בברכות התפילה היומיומית, ודאי בתפילות השבת, למשל בהתחלת פסוקי דזמרה ובסיומם. ב"ברוך שאמר": "הָאֵ–ל הָאָב הָרַחֲמָן הַמְהֻלָּל בְּפִי עַמּוֹ, מְשֻׁבָּח וּמְפֹאָר בִּלְשׁוֹן חֲסִידָיו וַעֲבָדָיו… בִּשְׁבָחוֹת וּבִזְמִירוֹת. נְגַדֶּלְךָ וּנְשַׁבֵּחֲךָ וּנְפָאֶרְךָ וְנַזְכִּיר שִׁמְךָ וְנַמְלִיכְךָ מַלְכֵּנוּ אֱ–לֹהֵינוּ…" וב"ישתבח", בברכה: "אֵ–ל מֶלֶךְ גָּדוֹל וּמְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת, אֵ–ל הַהוֹדָאוֹת". תפילות אלו אינן מדברות רק על המצווה לקרוא את השבחות, אלא יתרה מכך, על החובה המוסרית להודות לה': "שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְצוּרִים… לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשַׁבֵּחַ לְפָאֵר לְרוֹמֵם לְהַדֵּר וּלְנַצֵּחַ לְבָרֵךְ לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס".

אנו מרגישים שלפנינו חובה מוסרית להודות למקור החיים והטוב, ורבנו סעדיה גאון, ב"אמונות ודעות" שלו, ראה בחובה זו את מהות האמונה הדתית וחובה מוסרית הקודמת לקבלת עול מצוות. חובה זו מקיים עם ישראל בשבחות ובזמירות לא–לוהי האמת, שבחות שנשכחו לא רק על ידי הדורות שפנו אל האלילים אלא אף על ידי הדתות המונותיאיסטיות, המאמינות אמנם בא–ל אחד, אך במחשבתן ובמעשיהן עובדות הן פעמים רבות אלוהים אחרים (כאלו שאינם ראויים למקף של כבוד בשמותיהם), או את עצמן. אכן, את החובה המוסרית של הכרת התודה אנו מבינים היטב. אך כיצד אפשר להבין שהקב"ה מצווה להללו? האם זקוק הוא להלל זה?

טרם סיימתי להרהר בשאלה זו, ואז שאלה נוספת המלווה אותנו שנים רבות חזרה אליי במלוא כוחה ואותה הרגשתי השנה ביתר עוז באומרי הלל ביום העצמאות וביום ירושלים. מדוע מתנגדים החרדים לומר הלל? ומדוע מפקפקים שלומי אמוני ישראל מסוימים האם לומר הלל ברגעים היסטוריים קשים שבהם מרגישים הם שהמדינה סטתה מהדרך אשר הם רואים כנכונה? מתוך העצבות הבנתי שקושיה זו בעצם מתרצת במקצת את הראשונה.

הוכחה בדרך השלילה

לא על כל תופעה מותר לומר הלל! אמנם כן, חובה לברך על הרעה ("ברוך דיין האמת") כשם שמברכים על הטובה ("הטוב והמיטיב"), וקל וחומר שאנו חייבים לומר ברכה על הטובה, על עצם החיים, אך ברכה איננה עדיין הלל. כדי להסביר הבדל זה אזקק לאחד מעקרונות גישתו הקבלית–היסטורית של הרמח"ל. כפי שאני מבין את שיטתו, ההיסטוריה האנושית מהווה מעין מחזה דרמטי. וכמו במחזות רבים, גם במחזה זה עלולים אנו להיות מוטעים בו. במחזה מתח למשל, אנו עלולים לחשוד שאדם חף מפשע הוא הרוצח, עד שבשלב מסוים העלילה תתהפך. המחזה חייב להראות לנו שטעינו, ואותם רמזים שקודם החשידו את החף מפשע חייבים עכשיו להתגלות כמוכיחים את ההפך ומצביעים על האשם האמיתי.

כך גם במחזה הדרמטי האולטימטיבי – המחזה של ההיסטוריה האנושית. נדמה לנו שבעולם שולטים כוחות עצמאיים שאינם נכנעים לריבונות הא–לוהית. בטבע, עדים אנו כיצד פועלים חוקים אדישים, וההיסטוריה נשלטת על ידי כוחות אנטי–מוסריים בעליל. מתוך כך מופיעות דתות, פילוסופיות ואידיאולוגיות, פוליטיות ותרבותיות, היוצרות את האשליה שהאמת אצלן, אשליה שהן יוצרות ומחזקות פעמים רבות בגיבוי כוח החרב. אשליות ושקרים אלה חייבים להיעלם. בשלב מסוים במחזה יהיו הם עצמם חייבים להתגלות במלוא אפסותם ואף להרוס את עצמם. קריסת המפלצת הקומוניסטית הייתה בעיני דוגמה נפלאה להוכחה בדרך השלילה שבמחזה. היא הרסה את עצמה.

אנחנו מודים על כל טוב שקיבלנו, לכך יש לנו ברכות. אך להלל תפקיד שונה. ההלל נאמר על משהו יסודי בעולם, בתוכנית הא–לוהית של העולם, שממנה מתגלים לפעמים הבזקים מופלאים.

הקב"ה זקוק להלל

האשליות עדיין שולטות בעולם. ולמרות זאת עלינו להאמין שהמחזה כולו מבוים על ידי הקב"ה. את הטוב שבו אנו זוכים יום יום אנו מבטאים על ידי הברכות. גם בתוכנית הגדולה של העולם אנו שותפים לאותן האשליות היומיומיות. אך לפעמים מתגלים במחזה רמזים לאמת המסתתרת מאחורי אשליות אלו. אלה הן אבני דרך במסע לנקודת השיא של המחזה שהיא ביטול האשליה – הגאולה. אז עלינו לומר את ההלל.

הציווי לומר את ההלל מהווה גושפנקא לעובדה שלפנינו ברק–גילוי של היד הנעלמה, ברק אור האמת בעולם של חושך. עכשיו מותר להלל. על כך המחלוקת עם החרדים. אנו מאמינים שהקמתה של מדינת ישראל ומלחמת ששת הימים, ולדעתי גם מלחמת יום הכיפורים, היוו ברקים מעין אלה, שהסירו במקצת את החושך שהאפיל על פעולתו המסתורית של הבמאי. כשהחושך מתבהר אף במקצת, הבמאי מתגלה. או אז מותר לנו לומר הלל, ובעצם מצווים אנו לומר הלל.

"רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה. פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה". עקרה זאת היא ישראל בגלות. עקרה זו, אף אם היא עדיין בהיריון, חייבת לומר הלל, ועל ההיתר והמצווה האלו אומרים אנו בתפילה את דברי רב (סוטה מ, א): "מודים אנחנו לך ה' א–לוהינו… על שאנו מודים לך". ריבונו של עולם, תודה שאתה מרשה לנו, על ידי מצוותך, לומר תודה. אכן, אף הקב"ה זקוק להלל. כן, כי הקב"ה רוצה שגם אנו נראה את ההבזקים של אורות הגאולה. #

פורסם במוסף 'שבת,' מקור ראשון, ט"ו סיון תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-13 ביוני 2017,ב-גיליון בהעלותך תשע"ז - 1035, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: